על יצירה, מחשבה חיובית ומתינות

ראובן חורון

מאת: ראובן חורון

רציתי לשתף אתכם בנושא שמאוד מעסיק אותי בזמן האחרון, ולא נראה לי שיש מי שאינו שם לב אליו, והוא הלך הרוח שרווח בשנים האחרונות בשיח הציבורי במדינה. אני מתכוון לאותו שיח שלילי וביקורתי (במובן הרע של המילה) שמאפיין את הפוליטיקה, התקשורת והרשתות החברתיות. באופן אישי, אני מאוד מתוסכל מהמצב הזה, ומאוד הייתי רוצה שישתנה. אנסה לשתף בכמה מחשבות שהיו לי בעניין הזה, שאני מקווה שיעזרו להבין ולשפר את המצב.
אז קודם כל, איך בכלל הגענו למצב הזה? למה דווקא עכשיו? אני חושב שאת הבסיס לכך נשיא המדינה, רובי ריבלין, איבחן בצורה טובה מאוד בנאום השבטים שלו. בנאומו הוא מתאר את התהליך שבו החברה הישראלית עברה למבנה של שבטים, ללא רוב מוחלט, בניגוד ל"מדורת השבט" של העבר. יתר על כן, התהליך הזה רק יהיה יותר ויותר בולט בשנים הבאות. במצב הזה כל שבט חש איום על הזהות שלו ופחד לקיום השבט שלו. המציאות הזאת מהווה קרקע פורייה לליבוי יצרים של אלימות ושנאה שנמצאים בכל אדם ואדם. לכן, זה לא צריך להפתיע שהשיח השלילי קיבל תאוצה דווקא בשנים האחרונות.
להמשיך לקרוא על יצירה, מחשבה חיובית ומתינות

האם החילונים עדיין אורתודוקסים?

רגב בן דוד

מאת: רגב בן דוד

ישנה אמירה נושנה על כך ש"בית הכנסת שהחילונים לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי". כלומר – החילונים אולי אינם מקיימים תורה ומצוות, אבל הם מקבלים במפורש או במובלע את התשובה האורתודוקסית לשאלה מהי היהדות. בעשורים האחרונים יש תחייה של העיסוק ביהדות בעולם החילוני, וגם הזרמים הלא-אורתודוקסיים החלו לתת מענה בטקסי חיים לציבור החילוני. האם האמירה הנושנה עדיין נכונה? באיזו מידה? ולמה? השאלות הללו מעסיקות אותי מכמה סיבות (שאותן אפרט בסוף), ואני רוצה לחלוק את תובנותיי לגביהן ולהזמין אתכם/ן להוסיף משלכם/ן.
להמשיך לקרוא האם החילונים עדיין אורתודוקסים?

ילד הריאלטי אינו אשם | אחריות הפרט והחברה על הרוע

אחיה אדלשטיין

מאת: אחיה אדלשטיין

בפרשת נח מובאים שלושה סיפורים שאינם קשורים לכאורה: שחיתות הארץ והשמדתה במבול, גילוי ערוותו של נח וכיסויו ומגדל בבל ובלילת השפה. סיפורים אלה הם בעצם שלושה תיאורים של רוע מסוגים שונים כאשר "שכר עבירה-עבירה", כלומר, עונשו של החטא מובנה בתוכו.

הראשון, "כי שיחת כל בשר", מתאר את הרוע המובנה באדם ובחיה שעליו אומר אלוקים "יצר לב האדם רע מנעוריו", מצב מובנה המביא לכליה – הרוע מטבעו משמיד את עצמו. השני, הפאסיבי, הוא שחם רואה את ערוות אביו ורץ לספר, אולי בתמימות, אולי בביקורת, אבל החטא הוא בעיניו של המתבונן – כצופה טלוויזיה המתלונן באוזני כל שומע שלא יאומן כי ישודר. עונשו הוא שבנו ארור מפיו של אביו (נח) המתערטל. אבל מה אשם הבן? אותו הבן ששומע את אביו עוסק בגילוי ערווה יגדל ארור, כבר לא ידע להבחין בין ערווה לגילוי, מציאות ריאליטי. להמשיך לקרוא ילד הריאלטי אינו אשם | אחריות הפרט והחברה על הרוע

השאיפה לתוהו ובוהו

מאת: חן דרעי

חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, זמן המוקדש לחשבון נפש וקבלה לעתיד, נגמר בתקיעה, שברים ותרועה בראש השנה – יום הדין. מיום זה, בו אנו משליכים את חטאינו ומקבלים את גזר דיננו לשנה הקרובה, אנו ממשיכים לעשרת ימי תשובה, ימים שמתקצרים והולכים עד ליום הכיפורים.

התבוננות בתפילת יום הכיפורים ובמוטיבים השזורים בה הביאו אותי לתהות על קנקנה של אותה תשובה, זאת שבין גזר הדין[1] לבין אל נורא עלילה[2]. למעשה, עניין התשובה ביום הכיפורים מצוי בחמשת הווידויים שאנו אומרות ואומרים בו, וידוי בכל תפילה. אך בניגוד לתשובה "אמיתית" הדורשת חזרה אל החטא, התנתקות ממנו והתנקות ממנו, הווידויים של יום הכיפורים הם וידויים ציבוריים, הכתובים בלשון רבים, "אשמנו, בגדנו, גזלנו …" שבהם אנו לא מתייחסים לחטא אלא לאידאת החטא. איזו מן תשובה זו?
להמשיך לקרוא השאיפה לתוהו ובוהו

בלי חרטות

מאת: עדי שילה
מתוך מגזין הבוגרים "ברוכות הבאות לחיים הבוגרים שלכן"

קשה לי להיזכר ברגע של חרטה בחיי. זה לא כי אני שלמה בהכרח עם כל החלטה שלקחתי, אבל החרטה היא מושג שנעלם מהשפה שלי.

חרטה נובעת מתוך הכרה בבחירה שגויה והידיעה הברורה כי בחירה אחרת הייתה מניבה תוצאות טובות יותר. אנחנו מתחרטים על בחירות שנבחרו ועל אלו שלא, מתחרטים על שתיקה ועל דיבור, מתחרטים על מחשבה ועל מעשה. אנחנו מתחרטים בצנעה, כאילו לוחשים לעצמנו בשקט שיכול היה להיות טוב יותר לו רק. בעצם, החרטה היא תליית תקווה באפשרות האחרת, שאולי הייתה מניבה פירות טעימים יותר.
להמשיך לקרוא בלי חרטות

רגע של שינוי

מאת: טום כהן
מתוך המגזין "ברוכים הבאים לחיים הבוגרים שלכם"

זה קרה לפני כ-6 שנים. אני יורד מהאוטובוס מול בנייני האומה, אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מולי אני רואה את הדגלים של המרתון מתנוססים בעוז. אז לא לגמרי הבנתי מה המשמעות של 'מרתון', עוד הייתי רחוק, המילה הייתה לגמרי זרה לי. אבל כמו תמיד, אני סקרן לדברים חדשים, שמתי פעמיי לכיוון בנייני האומה. באותו ערב נערכה במקום 'חלוקת ערכות' לרצים, למרתון שהתקיים ביום למחרת ברחובותיה של ירושלים.

נכנסתי כולי פנימה – 'כולי' שהיה אז למעלה מ-90 ק"ג – וראיתי מלא אנשים עוברים בין דוכני בגדי הספורט; אולם מלא, שרק מבקש שאכניס יד לכיס ואשלוף ארנק. הסתובבתי בין אותם אנשים, שחלקם כבר היו בדרכם חזרה ובידיהם שקיות הערכה למרתון, הולכים בראש מורם ובגאווה גדולה לריצת ה'מרתון' שלהם. לא יכולתי להרגיש אז חלק, כי מעבר לרקמות השומן שהצטברו במהלך חיי על גוף לא גבוה במיוחד, חצץ שם משהו ביני לבין עצמי וביני לבין העולם שבחוץ. בעולם שבו התעצבתי חיי הגוף היו מותרות, וכך עם השנים גם הגוף שלי נהפך לי לזר, ולא חשבתי על עצמי שאני 'שמן'.
להמשיך לקרוא רגע של שינוי

לשוב לשורשינו הציוניים (או תשובה לידיד ניאו-ישראלי)

מאת: אלירן זרד

לפני שבוע חגגנו 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. אולי מוגזם לומר חגגנו. ציינו? לא ממש. כל "סלב" שמחליק בשלולית בשדרות רוטשילד מעורר דיון ציבורי סוער יותר. אפשר שמערך ההשקיה של עיריית תל אביב מצריך מחשבה אסטרטגית מחודשת. אבל מה יהיה על המדינה והחברה הישראלית המתנתקת והולכת ממקורות יניקתה, השוכחת את ראשית היווסדה? הרי רק לפני שנה חגגנו – ובאותו האופן ממש – 120 שנה לפרסום הספר שהביא לכינון הקונגרס, "מדינת היהודים", אולי הספרון המשפיע ביותר על תולדות העם היהודי בעידן החדש. דממה דקה. הזהו גורלו של בעל החזון המטורף שהחליט יום אחד לברוא במוחו מדינה והפכה עוד בימי חייו לעובדה פוליטית מוצקה? הזהו גורלה של החברה הישראלית להתנתק משורשי יצירתה – לא רק היהודים המסורתיים, אלא אף מאלה מודרניים – ולהמשיך לרחף כהזיה תלושה בחלל הפוליטי, ללא יסודות המחברים אותה לקרקע צמיחתה? הזהו כוחו של עם, הזוכר אלפי שנים את חורבן ביתו הלאומי, לנצור את תקומתו מחדש? להמשיך לקרוא לשוב לשורשינו הציוניים (או תשובה לידיד ניאו-ישראלי)

לצאת מגדרנו הציוני

מאת: דרור בונדי

נולדתי ציוני, סביי וסבתותיי כולם היו חלק מהמהפכה החלוצית הזו, והוריי חשו שהם ממשיכים אותה בחלוציות של גוש-אמונים. נולדתי ישראלי, ישראל היא ארצי ומולדתי, העברית היא שפתי, אני בשר מבשרו של העם היושב בציון. אבל מיציתי. אני מתוסכל, מרגיש שחייבים לצאת מהקופסא הציונית לנאו-ישראליות.

הכל התחיל במפגש עם השל, מפגש שהכה אותי בתדהמה. הגעתי אליו עם מפה, מפת היהדות הישראלית שהכרתיה היטב. הישראליות עצבה את דרכי, מאז פרפר נחמד ועד דויד גרוסמן; היהדות עצבה את תמונת עולמי מבית הוריי ועד שנים רבות של לימוד ישיבתי. והנה, פגשתי יהודי עם מפת יהדות דומה מאוד לשלי אך עם דרך אחרת לגמרי להתבונן בה. הכלל הראשון בכל ניווט הוא כיוונון המפה ביחס לתנאי השטח. אם טעית בכיוונון הבסיסי הזה, המפה עלולה להוליך אותך בכיוון הלא-נכון. השל טען שהישראליות שלי גורמת לי להחזיק את מפת היהדות הפוך.

להמשיך לקרוא לצאת מגדרנו הציוני

ציונות דגם 2017

מאת: סיגל פרנקל-אבירם
[נכתב לכבוד יום צוות של המדרשה, במסגרת הרצאות קצרות בנושאי ציונות]

אני ציונית?

כן. כי סבתא רבה אלקה וסבא רבה חיים החליטו למרוד בחיים החרד(ת)יים שלהם בלבוב שבפולין ולעלות לארץ ישראל הקדושה. כן, כי סבתא רבה פנינה וסבא רבא קלמן התיישבו בתל-אביב, בירת הציונות ב-1918. כן, כי סבא שלי אלחנן, שם מעוברת מווילי, עלה בספינת מעפילים דרך הים מבודפשט העוינת והסגרירית והגיע לבאר שבע – העיר של אברהם אבינו, החולית והעברית. כן, כי סבתא שלי רותי, שעלתה אחרי המלחמה הארורה עם הוריה מברלין, שירתה בצבא בתל-חי במשרד של "ההוא בלי היד"… לדבריה. כן, כי אבא שלי וכל אחיו, כולל סבא חזי הם נכי-צה"ל מהמלחמות השונות, מהמילואים, חלק בגוף, חלק בפּנים וחלק בפְנים.

כן. אני ציונית. קיבלתי את זה בירושה. יש בינינו קשר דם.
להמשיך לקרוא ציונות דגם 2017

מדינת כל יהודיהּ? הכותל, הגיור והעמותות הדתיות בחינוך הממלכתי

מאת: רגב בן דוד

הפוליטיקה הישראלית סערה בשבוע שעבר סביב סוגיות של יהדות ומדינה. זה עשוי היה להיות דבר משמח, אלמלא זה היה בנסיבות כה מדכדכות. הנה סקירה קצרצרה והסבר מדוע מדיניות המפלגות החרדיות הפוכה מהרוח היהודית שמדריכה אותנו שלא לגרום לאחרים את מה שסבלנו בעצמנו.

בשבוע שעבר סערו הרוחות בישראל ובעולם היהודי סביב שתי החלטות ממשלה שהתקבלו ביום ראשון ועסקו בצביון היהודי של המדינה: ראשית, הקפאת מתווה הכותל, ושנית, אישור ראשוני של "חוק הגיור". ערב קודם לכן, במוצ"ש, פורסמה בערוץ 10 כתבה בעקבות תחקיר של ארגון "מולד" על הדומיננטיות של עמותות מהציונות הדתית בהעברת תכני יהדות בבתי ספר ממלכתיים (לא דתיים). התחקירים הללו עוררו בימים שלאחר מכן גם תגובות נגד (כגון של קלמן ליבסקינד מימין ושל אבישי גרינצייג מהצד החרד"לי). שלושת הדברים הללו ביחד ממחישים מצוין מגמות עדכניות (ולא משמחות) ביחסי הכוחות ומאבקי היהדות במדינת היהודים. (ואקדים ואומר שכל אחת מהסוגיות הללו מצדיקה דיון נפרד ומעמיק. כאן לא אעשה את זה, אלא אתבונן במבט-על על התמונה המצטיירת משלושתם יחד). להמשיך לקרוא מדינת כל יהודיהּ? הכותל, הגיור והעמותות הדתיות בחינוך הממלכתי

להתכונן לשלום

כל אדם צריך לראות את עצמו כאילו השלום תלוי רק בו.

מאת: מתן לקס

להוסיף שלום
________________________________________

זוכרים את הסלוגן ״רק שרון יביא שלום״? אני לא אוהב אותו. טמונה בו ההנחה שעכשיו אין שלום. וזה פשוט לא נכון ומייאש. יש הרבה שלום. יש גם עוד הרבה על מה לעבוד, אבל כן, יש הרבה שלום. יש שלום בין החברים שלי, יש הרבה שלום במשפחה שלי ויש אפילו שלום ביני לבין באשיר, הבחור הבדואי שגדל לצדי בוואדי קאלט. להמשיך לקרוא להתכונן לשלום

השבת מזווית קצת אחרת | על פי אברהם יהושע השל

מאת: אור קרסנר

מאז שאני מכירה את עצמי השבת תמיד הייתה חלק חשוב מחיי, משום שהיא הייתה טבועה בי מאז ומעולם, כבחורה שגדלה בהווי דתי, למרות שהורי פתחו בפני את האפשרות לבחור האם להמשיך לשמור את השבת או לסטות מן הדרך – תמיד בחרתי להאמין גם כשהיו לי שאלות שלא בהכרח מצאתי תשובות. להמשיך לקרוא השבת מזווית קצת אחרת | על פי אברהם יהושע השל

ומי שמייחדים בתי כנסיות לתפילה

מאת: קרן אפלבאום-ריף

על רקע שאלות רבות על התפילה בבית פרת ירושלים, כמו הדיונים על מיקום המחיצה, אופן הישיבה, הציפייה או חוסר הציפייה לחוויה רוחנית – פגשנו את הרב איתן טוקר, ראש ישיבה שלוקחת את התפילה מאוד ברצינות, ישיבת הדר. הרב טוקר אמר שכל השאלות או המחלוקות שלנו לגבי העניינים הטכניים של איך להתפלל (איך לשבת, האם לשים מחיצה) הן ביסודן שאלות על מהות התפילה. להמשיך לקרוא ומי שמייחדים בתי כנסיות לתפילה

שני חגי השבועות

מאת: עדן ויזלמן

חג השבועות הוא ללא ספק החג בו אני חווה את הפער הגדול ביותר בין הדרך בה מציינים את החג בבית הורי ובקהילה בה גדלתי, לבין הדרך בה אני מציינת את החג כיום.

גדלתי בקיבוץ, ותמיד חוויתי את שבועות כחג חקלאי, המציין בטקס הבאת הביכורים המסורתי את התוצרים של העבודה החקלאית של ענפי הקיבוץ. זוהי חגיגה של חיי המעשה והיומיום ושל ההתחדשות הקהילתית (למשל, כחלק מהטקס עולים לבמה ההורים עם כל התינוקות שנולדו בשנה האחרונה). יותר מכל, תמיד היה לי ברור שזהו חג שנחגג תחת כיפת השמיים, בין בלות חציר, ריקודי עם, דוכני יצירה וטרקטורים. להמשיך לקרוא שני חגי השבועות

התגלות הרצון מול הכרח הטבע

מאת: שירי כהן

ב-2014, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית ספר 40,000 פניות למרכזי הסיוע השונים הנמצאים תחתיו, מתוכן כמעט 9000 פניות חדשות. אם ניקח בחשבון שלא כל הנפגעים והנפגעות פונים בכלל למרכז סיוע, נוכל לומר שיש קהילה במדינה הזו של בנות שנפגעו מינית בחייהן, וקהילה קטנה יותר, אך לא בלתי קיימת, של גברים כאלה. הסטטיסטיקה הלא רשמית של האיגוד אומרת שאם נפגעתם, זה הגיוני. היה לזה סיכוי של אחת לשלוש. להמשיך לקרוא התגלות הרצון מול הכרח הטבע

למה ניגרע | פסח שני – יום הסובלנות הדתית

מאת: אור אליאסיאן

(פורסם במקור ב"מאקו", ומפורסם כאן לכבוד הערב שהתקיים אתמול עם אור יחד עם תכנית 'מבוע' במדרשה)

אני לסבית דתייה. צמד מילים שלפני כמה שנים לא היה אפשר להעלות אותו על הדעת. כשהתחלתי להבין שאני לסבית, כעסתי על הקב"ה. ביקשתי ממנו בכל תוקף שיחליף את ההתמודדות שלי בעולם. הסכמתי לקחת על עצמי כמעט הכול, רק לא את זה. רק שלא יגזור עליי לחיות חיים שאין בהם בית. להמשיך לקרוא למה ניגרע | פסח שני – יום הסובלנות הדתית

דָבָּׂ‎שות תודה

מאת: מאור הורנשטיין

יצא לי להרהר בזמן האחרון על איזה זן חדש של תודה (בטח יש איזה ספרון, מין "מגדיר תודות" איפשהו בעולם) שתפס אותי בזמן האחרון. בגלל שלא מצאתי את מגדיר התודות המדובר בשום חנות ספרים – עד שיימצא שם יותר מוצלח, בואו נקרא לזן הזה בינתיים דָבּשת תודה. זו מין תודה כזו שנמצאת על הגב, לא מודעים לה כלל ואפשר לסחוב אותה שנים. אבל אם מישהו פתאום יסובב לנו את הראש (בעדינות, כן?) או ישים רגע מראה מול העיניים – נוכל לראות – בואנה, יש לי פה איזו תודה שצריך לטפל בה. להמשיך לקרוא דָבָּׂ‎שות תודה

צפירה שופר זיכרון

מאת: מיה טושינסקי

בזמנים האלו אנו פוגשים את ימי הזיכרון – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מדי שנה הימים האלו מעוררים בי איזו אי נוחות, רגעי מבוכה וציניות שעולה בי ומחפשת את דרכה החוצה. בזמני הצפירות אני טרודה ומוצפת מחשבות שונות ומשונות. מה צריך למלא את ראשי כרגע? מחשבות של חיים? של מוות? להזכר במה שקרה או לחשוב על מה שעוד יהיה? לא מוצאת באיזו כוונה להיות. מחשבות בעניין זה עלו לי לאחר קריאה בספרו של הרב שג"ר, "ביום ההוא", העוסק במועדי אייר. להמשיך לקרוא צפירה שופר זיכרון

לא לבחור בפחד

מאת: עדן ויזלמן, רכזת בית פרת ירושלים

המאמר של יוסי קליין בעיתון "הארץ", "אליטה חסודה שלנו", נכח בשבועות האחרונים בשיחות רבות וטעונות שהשתתפתי בהן, ושמעתי דברים שהיו לא פשוטים עבורי מאנשים קרובים לי, שאת דעתם אני מעריכה. כאשר קראתי את המאמר, נזכרתי במעגל שיח שזכיתי להשתתף בו בערב הפתיחה של בית פרת ירושלים, בהובלתה של ימי בן דוד, ובו דנו בהשלכותיו של הפחד על המציאות הישראלית ועל התפיסות הפוליטיות שלנו. להמשיך לקרוא לא לבחור בפחד

הלכלוך הוא מופלא | דברים לפרשת צו

מאת: אורן וינטראוב

בפרשת השבוע, פרשת 'צו', מתוארת עבודת הקורבן למזבח. הדם והשמן, הקושי והדיוק, עולים מכל פסוק ופסוק. איך ייתכן שמלאכת המזבח כה מלוכלכת, כה קטנונית? להמשיך לקרוא הלכלוך הוא מופלא | דברים לפרשת צו