אילו היינו בסנהדרין

ניצן ריבלין

מאת: ניצן ריבלין

מכות א’ יא’: סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

באופן נדיר בעיני, מעלה המשנה דיון נורמטיבי. לא מה ישנו ומה אינו, מה אמת ומה שקר – אלא מה רצוי ואיך כדאי. קל לנו האנשים להיות כמו רבי טרפון ורבי עקיבא ולדבר על מה היה אם. מה הייתי עושה אם היה לי את הכוח. אם היו שואלים אותי. אם זה היה באחריותי. אם הייתי ראשת העיר, היה כאן טוב באמת, שלום בין שכנים וטוב עלי אדמות. אם הייתי מקבלת ההחלטות, לא היינו יוצאים למלחמות. אם הייתי אני הקטנה, עלומת השם, הפחדנית – הייתי אני באור הזרקורים, אז באמת הייתי מנצלת אותו לטובה. לא כמו אלה; כמו נושאי הלפיד, אוספי הקולות ומוכרי הסיסמאות.

להמשיך לקרוא אילו היינו בסנהדרין

מ”היהודי החדש” אל “ההתחדשות היהודית”: התפייסות עם העבר כמפתח ליצירת העתיד

ארז רוכמן

מאת: ארז רוכמן

הקדמה קצרה בתחפושת של התנצלות
מהי אותה “ההתחדשות היהודית” שנראה שכולם מדברים עליה? מה היא יכולה לתרום לנו? מדוע השיח עליה רלוונטי? ובייחוד, על איזה רקע היא צמחה ומה הקשר שלה לתפיסות משפיעות אחרות כמו “היהודי החדש” ו“שלילת הגלות”?
כאיש חינוך, כבוגר תואר בהיסטוריה כללית, וכתלמיד לתואר מתקדם בהיסטוריה של עם ישראל, אני אוהב במיוחד להצביע על אותן מגמות בהיסטוריה, ועל רעיונות שהופיעו בזמנים מסוימים, שמתברר שהייתה להן השפעה ישירה על הביוגרפיה האישית שלי ועל עיצוב החברה שבה אנו חיים. בימים אלה אני מגביר את העיסוק שלי באופן שבו הזהות היהודית עוצבה על ידי התהליכים העיקריים שנבעו מהמפגש של היהדות עם העידן המודרני. בעיניי, חשוב מאוד שניטיב להבין אותם דווקא מפני שהתהליכים הללו הם אלו שיצרו גם אותנו, ואת הזהות שלנו ממש.

להמשיך לקרוא מ”היהודי החדש” אל “ההתחדשות היהודית”: התפייסות עם העבר כמפתח ליצירת העתיד

“מקום לעצמנו לנבוט”: בדידות בחיים המודרנים

הילי אנושי

מאת: הילי אנושי

רגע קצר/ מאיר אריאל
אתמול היינו אני ואשתי אחד
לרגע קצר. אחר כך פנינו איש לעצמו.
אנחנו בודדים. מבודד באת ואל בודד
תשוב כי בודד אתה.
והחיה בודדה
והעוף בודד והדג בודד
והעץ בודד, ובודד כל גרגר
כל חלקיק בודד.
והעולם בודד. והשמש בודדה והירד בודד
בודדים בודדים בודדים נטפי המים
הכבדים הרוח הקלילה רסיסי האור
יקום בודד. מאוכלס בבדידויות לאין ספור.

להמשיך לקרוא “מקום לעצמנו לנבוט”: בדידות בחיים המודרנים

היהודים האמריקאים תורמים, הישראלים מתנדבים, האמנם?

יוני אלון

מאת: יוני אלון

מי שחווה תכנית או אירוע במדרשה יודע ומכיר היטב שהוא או היא בעצם לוקחים חלק בעולם העמותות. הרי המדרשה איננה עסק פרטי ואיננה עסק ציבורי אלא היא חיה באופן ברור בתוך המגזר השלישי בישראל. עמותות מתקיימות בעיקר מתרומות, במקרים רבים מדובר בתורמים יחידניים אשר מרכז חייהם איננו כאן בארצנו הקטנה. אך אין בכוונתי לכתוב כעת על אותם תורמים גדולים אלא עלינו, ‘הקטנים’, אלה שלוקחים חלק, מגיעים לאירועים ונרשמים לתוכניות. הייתי רוצה לכתוב עלינו. כיצד אכתוב עלינו? אכתוב תחילה על אנשים הנמצאים רחוק מכאן, מעבר לים.

להמשיך לקרוא היהודים האמריקאים תורמים, הישראלים מתנדבים, האמנם?

מתי אלמד לבחור נכון?

רעות פרקש

מאת: רעות פרקש

נגיד שבאמצע נסיעה שגרתית באוטובוס בירושלים קצת נסדק לכם הלב. ונגיד שזה קורה אחרי ששני מבקרי כרטיסים ערביים מבקשים מהנוסעים להציג כרטיסים, ואחד הנוסעים מתחיל לצעוק עליהם שירדו וילכו למדינת פלסטין שלהם, שם מאחורי הגדר. הוא משפיל אותם במשך דקות ארוכות, בזמן שהם ממתינים לתחנה הבאה כדי לרדת. אף אחד מהנוסעים באוטובוס המלא הזה לא מתערב.
נגיד שאתם רואים את כל זה וכואב לכם הלב – איך הייתם מגיבים? מה הייתם בוחרים לעשות?
להמשיך לקרוא מתי אלמד לבחור נכון?

בית משותף וגיור חילוני מורשתי

מחשבות על ההצטרפות לעם היהודי בימינו

מאת: רגב בן דוד

רגב בן דוד חבריי וחברותיי בוגרי ובוגרות המדרשה,
בשנים האחרונות, בזמן שלמדתי ולימדתי במדרשה, עסקתי במקביל בגיבוש עמדתי בשאלת הגיור (או ההצטרפות לעם היהודי), באופן שיהלום את תמונת היהדות כפי שאני מבין אותה מתוך בית המדרש שלנו. השבוע יצא לאור במסגרת מכון המחקר מציל”ה נייר העמדה המתאר זאת באופן מקיף, ואני שמח לחלוק איתכם את עיקרי הדברים ולהפנות אתכם ולהפנות אתכם לנייר המלא. השאלה ‘כיצד מצטרפים לעם היהודי’ נגזרת מהשאלות ‘מהי יהדות’ ו’מהו יהודי’. מתוך כך, על אמונה בשלושה דברים הנייר עומד: שליהדות תמיד היו ותמיד יהיו פנים רבות; שהזהות היהודית החילונית־מורשתית היא בעלת חשיבות בעבר, בהווה ובעתיד היהודי; ושמוטלת על כולנו האחריות לשימור הלכידות בעם היהודי, אך לא באמצעות כפיית דרך אחת וויתור על הפנים הרבות.
להמשיך לקרוא בית משותף וגיור חילוני מורשתי

מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן

דני סגל

מאת: דני סגל

 

“אוֹתוֹ בֹּקֶר אָבִיב
צָמְחוּ לַשָּׁמַיִם כְּנָפַיִם.
וְּבְנוַּדם מַעֲרָבָה
אָמְרוּ הַשָּׁמַיִם הַחַיִּים
אֶת תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ:
“אֱלֹהֵינוּ,
הַבִיאֵנוּ בְּשָׁלוֹם אֶל מֵעֶבֶר לָיָּם ,
אֶל מֵעֶבֶר לַתְּהוֹם,
וּלְעֵת סְתָו הַחֲזִירֵנוּ
אֶל הָאֶרֶץ הַקְּטַנָּה הַזֹּאת,
שֶׁשָּׁמְעָה אַל שִׁירֵינוּ” (משירי ציון, לאה גולדברג, שירים ב´, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

להמשיך לקרוא מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן

אומרים ישנה ארץ

ערן בן יהודה

מאת: ערן בן יהודה

הרבה כעס הופנה לקהילת הלהט”ב שקיימה את המחאה שלה בט’ באב, על כך שהם לא מכבדים את היום שכה חשוב להרבה אנשים. בניגוד לזאת, לדעתי שאין יום מתאים מתשעה באב לקיים מחאה אזרחית. דווקא ביום בו חרבה ירושלים, ובית המקדש נהרס ראוי לקיים מאבק על הצביון השוויוני והליברלי של מדינת ישראל. המחאה החברתית של הקול הליברלי במדינה מתאימה לתשעה באב משום שירושלים לא חרבה בגלל שנאת חינם, אלא בגלל קיצונית דתית ופוליטית

השבוע, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי תחושת חנק, בימים האחרונים נראה כי המדינה מסמנת אותי וכשכמותי והרגשתי מיעוט חלש ונרדף. בצירוף מקרים יוצא דופן במשך יומיים אושרו זה אחר זה מספר חוקים ואירועים שאותי אישית מדאיגים. זה התחיל עם חוק “שוברים שתיקה”, המשיך עם “חוק הפונדקאות”, טיפס לשיא עם “חוק הלאום”. הקירות החלו לסגור עלי ותחושת המחנק התעצמה כשנודע על עיכובו לחקירה של הרב דובי חיון על כך שחיתן מחוץ לרבנות. ייתכן שהרצף הזה הוא מקרי, ייתכן שהרצף הזה מבורך בעיני חלק מתושבי מדינת ישראל, אך בעייני- בין כל אלו עובר חוט תיל שמצמצם את קיומי כאזרח במדינה דמוקרטית.

להמשיך לקרוא אומרים ישנה ארץ

ט’ באב – לא להֲדָתָה, כן ליַהְדָתָה

רגב בן דוד

הציבור החילוני לא אמור לציית לכללי ההלכה בט’ באב. יש ליצוק למועד זה את המשמעות הרלוונטית לציונות החילונית, וזה צריך לקרות מתוך השתייכות ולקיחת אחריות.

מדבקות ‘פתוח בט’ באב’ במסעדות חוללו דיון ציבורי על היחס ליום זה בימינו, ובפרט בציבור החילוני. הנפקת המדבקות נובעת מתחושת חלק מהחילונים שהם הפכו מהגמוניה למיעוט מקופח. מכיוון שלפחות חלק מטענותיהם מבוסס, אפשר להיות אמפתיים כלפי הרצון להביע בריש גלי עמדה חילונית גאה, כשם שדורשים בעלי תודעת נרדפות אחרים בישראל. אבל להתנהלות כ’מדינת כל מקופחיה’ יש מחיר, ובטווח הארוך שיח זה לא יביא לפתרונות המיוחלים. מלבד זאת, המדבקות אף אינן משקפות את העמדה היהודית-חילונית הרצויה, בעיניי לפחות, ביחס לט’ באב.

דרכים שונות של חילון
בראשית ימי התנועה הציונית התחרו זה בזה שלושה חזונות של חילון. את היהודי מהשטעטל חלם הרצל להפוך לאזרח העולם, מערבי ומתקדם; מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שכּונה “ניטשה העברי”, שאף להפוך אותו לעברי אותנטי, טבעי, תנ”כי; אך אחד-העם טען שמשמעות החילון היא הפיכת היהודי האדוק בדתו ליהודי מסור ללאומיותו, גאה ביהדותו כמורשת לאומית ולא כדת. “‘חבת־ציון’ זאת,” הכריז, “אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז”. לשיטתו, היהודי החילוני (ניתן לכנותו גם ‘החילוני המורשתי’) אינו מתנער מט’ באב, אלא מפרש אותו דרך משקפיים לאומיים. להמשיך לקרוא ט’ באב – לא להֲדָתָה, כן ליַהְדָתָה

אם פונדקאית

שלומית ראונר-רוזיצקי

מאת: שלומית ראונר

בימים האחרונים, בעקבות חוק הפונדקאיות בעיקר, עולה לדיון סוגיית הפונדקאות. מיותר לציין שאני תומכת בפונדקאות לזוגות להט”בים ומקווה שזה עוד יגיע, אבל לא על זה הדיון.
בקבוצות פמיניסטיות אני פוגשת שוב ושוב את טענות לגבי “ניצול”, לגבי “תעשיה”, וכן את הטענה ש”לקרוע את הילד ממי שהולידה אותו זו צלקת נפשית ליולדת”.
אז שלום, הרשו לי לספר לכם: אני בדרך להיות פונדקאית (תחזיקו לי אצבעות. כבר שנה וחצי בתהליך ונראה שסוף סוף מתקדם!), ואני גם אשה פמיניסטית, פעילה חברתית, מעט משכילה ובלי קשיים כלכליים, תודה לאל.

למה אני רוצה להיות אם פונדקאית? זה התחיל מחברה שהיתה זקוקה לפונדקאית, והבנתי שזה משהו עצום, בלתי נתפס, שאני יכולה לעשות למענה. בורכתי בהריונות קלים ולידות נפלאות. יש נשים שאין להן הברכה הזו, לא רק של הריונות ולידות קלים – של הריונות ולידות בכלל. מאחר שמסיבות דתיות אשה נשואה לא היתה אופציה עבור חברתי, האפשרות ירדה מהפרק, אך נשארה בתודעה. חשבתי לעצמי, חברה או לא, יש עוד מאות נשים בארץ שנשבר להן הלב חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, ואני יכולה להאיר את ימיהן.

להמשיך לקרוא אם פונדקאית

על זיכרון, פוסט-טראומה, וצמיחה רוחנית

אורן וינטראוב

מאת: אורן וינטראוב

השתתפתי במלחמת צוק איתן כלוחם, ויצאתי כמו רבים אחרים עם פוסט-טראומה. השנים אחרי המלחמה היוו זמן של התבגרות, התפתחות, ובו-בזמן גם טיפול וההתמודדות עם המשבר. קשה לי לנתק את התהליך שעברתי כאדם, מן התהליך השיקומי בו אני עוסק מדי יום. נוסף על כן, זהו חלק מטבעי לנסות לקשר את החוויה האישית שלי למציאות בכלל; בכל אדם משתקפים האנושות והעולם בכלל, ולכן החוויה שלי מאפשרת לי לחרוג מחוץ לגבולות עצמי ועשויה לשפוך אור על אמת גדולה יותר.
בתוך הבירור הפילוסופי חסר המנוח הזה, ביקשתי למצוא פשר בסבל הרב שחוויתי בעקבות האירועים הקשים במלחמה. הטראומה במהותה, חובקת ומשפיעה על כל תחומי החיים, ונצרבת עמוק בגוף ובנפש. מה שריתק אותי יותר מכל הוא, שמעבר לזכרון הרגעים מעוררי האימה ששבו והציפו את עיני-רוחי בתחום המחשבה, גם הגוף שלי סיגל לעצמו דפוסים והרגלים של חרדה וחוסר נחת. הגוף שלי שידר לי שהוא נמצא במצוקה, שאני צריך להיזהר ולהיכנס למגננה, בגלל שהוא המשיך לחוות את הזעזוע, זמן-רב אחרי שיצאתי מכלל סכנה. מתוך כך למדתי על הקשר העמוק והמדהים של הגוף והנפש, שהיה אמור להיות מובן מאליו, לולא התפיסה המערבית-מדעית שאוחזת בתרבות שלנו ומנתקת בין השכל ליתר הווייתנו.

הייתי רוצה לשתף אתכם בתובנותיי אודות טבעם של הזיכרון והטראומה, וכיצד דווקא בהבנת הסבל – אנו עשויים לגדול כבני-אדם.

להמשיך לקרוא על זיכרון, פוסט-טראומה, וצמיחה רוחנית

מחשבות על מקום הרגש והתבונה בפוליטיקה

מאת: ראובן חורון

ראובן חורון

אני זוכר איך כשהייתי ילד הכל נראה לי פשוט כל כך. כשהיו בחירות, חשבתי שכל אחד שומע את דברי המועמדים השונים, בוחן את מצעי המפלגות ועל סמך כל אלה מקבל החלטה מושכלת ושקולה באיזה מועמד לבחור. העולם נראה פשוט וברור. היה לי מאוד מוזר לשמוע למשל, שכדי לקבל תואר באוניברסיטה צריך ללמוד במשך שלוש או ארבע שנים. לא הבנתי אז מה יש ללמוד כל כך הרבה.
כיום כל זה נראה לי מצחיק. אחרי מספר שנים של לימודים באוניברסיטה, אני מבין כמה מעט אני יודע על העולם. אני מבין היטב, במידה רבה של צער, שגם אם אשקיע עשרות שנים בלימודים, עדיין אדע ואבין רק פסיק קטן על העולם. העולם אכן מורכב, נדמה לי שכולם מבינים זאת בשלב כלשהו. לכן, כל אדם בוחר לו בסופו של דבר תחום התמקצעות צר, כל הכלכלה המודרנית מתבססת על כך. למשל, בעת קניית דירה, רובנו נעזר בעורך דין, את הילדים נשלח לבית הספר לקבל חינוך וידע מהמורים, ובעת הצורך, במידה שיש לנו בעיה רפואית, נפנה לרופא כדי לקבל ייעוץ וטיפול.

בשנים האחרונות הולך ונעשה לי יותר ויותר ברור כמה גם המציאות הפוליטית מורכבת (כאשר הכוונה היא לנושאים הקשורים למדיניות חוץ, פוליטיקה פנימית, החלטות כלכליות, דעות וערכים רווחים בחברה וכדומה). אנסה להמחיש את המורכבות הזאת בעזרת הקבלה לגוף האדם. הגוף מורכב ממספר עצום של מערכות החל מרמת התא, ממשיך ברמת האיבר וכלה בגוף השלם. למערכות אלה השפעות הדדיות אחת על השנייה, ולכן הבנה של מערכת מסוימת לא מספיקה ויש להבין את מכלול ההשפעות ההדדיות בין המערכות השונות. השפעות אלה מורכבות בצורה יוצאת דופן, ולכן למרות ההתקדמות המשמעותית של הרפואה בעשורים האחרונים, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

להמשיך לקרוא מחשבות על מקום הרגש והתבונה בפוליטיקה

עידן השקיפות המוחלטת

מאת: מיכה גודמן

בני האדם נולדים ערומים ולאורך כל שנות הילדות המוקדמות הם מסתובבים חשופים ללא בושה, ללא חשש וללא צורך ללבוש בגדים. על פי הסיפור המקראי, עירום לא מאפיין רק את הילדות של בני האדם אלא את הילדות של האנושות. בדומה לילדים שמתבגרים ומתלבשים כך האנושות, שמיוצגת דרך הדמויות של אדם וחווה, התבגרה והחלה להתלבש. היא אכלה מפרי עץ הדעת, פיתחה מבוכה חברתית והחלה להסתתר מאחורי עלי התאנה.

מה הקשר בין מבוכה חברתית לאכילה מעץ הדעת? על פי הפירוש של רמב״ם בספרו מורה הנבוכים, התשובה טמונה בשם המלא שלו – ״עץ הדעת טוב ורע״. ידיעת טוב ורע היא פעולת השיפוט האנושי, האכילה מן העץ היא מטפורה להתפתחות השיפוט. רמב״ם מבחין בין שתי פעולות קוגניטיביות – הבנה ושיפוט. כשאנחנו מנסים להבין, אנחנו מנסים להבחין בין אמת לשקר. כשאנחנו מפעילים שיפוט אנחנו מנסים לדעת מה טוב ומה רע. קודם לאכילה מעץ הדעת בני האדם חיפשו את האמת וניסו להבין את העולם, לאחר האכילה מעץ הדעת הם החלו גם לשפוט אותו.

להמשיך לקרוא עידן השקיפות המוחלטת

על צניעות ישנה ומהותנות חדשה

מאת: עדן ויזלמן, רכזת בית פרת הירושלמי

עדן ויזלמן
לפני כמה שבועות התכנסנו בסלון של קרן לערב נשים של גרעין השותפין הירושלמי. בפתיחת הערב נתבקשנו לכתוב על פתק קטן מהי נשיות לדעתנו. מיד התקבץ לו אוסף של פתקים מלאי כנות ועומק, מהם התגלגלנו לשיחה אישית ועוצמתית על ההגדרות של נשיות וגבריות. במהלך השיחה המעניינת הזו, שמתי לב להנחת יסוד דרמטית, שיושבת לדעתי בבסיס שיחות רבות שלנו על ההגדרות למושגים המורכבים הללו. אנו נוטים במקרים רבים להניח, אולי בלי לשים לב, שאלו המאמינים שההבדלים בין גברים לנשים הם מהותיים ביסודם, ושקיימת מהות “גברית” ומהות “נשית”, ככל הנראה אינם חותרים לשינוי המציאות החברתית בהקשר של תפקידים מגדריים. ולעומתם, אלו המאמינים שההבדלים בין גברים לנשים מושתתים בעיקרם על הבניות חברתיות, שואפים ככל הנראה לשינוי משמעותי של המצב הקיים. אני רוצה להפנות את הזרקור אל אותה הנחה בסיסית, להטיל בה ספק ולהציע אלטרנטיבה.

בדרך כלל כשאנו מדברים על תפיסה מהותנית בהקשר של מגדר, הכוונה באופן כללי לכך שאוסף של מאפיינים מסוימים מגדיר מהי “נשיות”, ואוסף מאפיינים אחר, מגדיר “גבריות”. חשוב לי לערער על הטענה שמי שמחזיק בתפיסה מהותנית בנוגע למושגים של “נשיות” ו”גבריות”, ככל הנראה איננו חותר לשינוי המציאות החברתית בסוגיות מגדריות, ולהציע שיש מקום למהותנות אחרת. ניתן להאמין ש”גבריות” ו”נשיות” הם מושגים מהותיים, אבל יחד עם זאת, שאין ביכולתנו לעמוד על אותן המהויות או להגדיר אותן באופן מלא או קבוע. במילים אחרות, ברצוני להצביע על כך שמהותנות איננה שקולה לוודאות, ואולי הפתח הזה של אי הוודאות – הוא כל העניין.

להמשיך לקרוא על צניעות ישנה ומהותנות חדשה

מפגשים שמשנים חיים

מאת: אבינועם רוזנק

אחת הדמויות המסתוריות ביותר בעולם היהודי בעת החדשה היא דמותו של “מר שושני”. עיוני בעבודת המוסמך של הודיה הר-שפי סמט פתחה לי עוד צוהר בנושא למידה, ידיעה וחינוך, שמפוגג מעט מהערפל האופף את הדמות הבלתי מפוענחת. הצטרפו אלי למסע קצרצר לדמותו של גאון, שיכול ללמד אותנו משהו משמעותי על חיים, לימוד, ידע וחינוך – שהם ליבת קיומנו, וכמרצה לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית יש בסיפור זה עבורי משהו מרגש ועלום. זהו סיפור שמדגים מה כוחם של מורה וחינוך לשנות גורלם של בני אדם (ותלמידיו – שחוו מפגש זה עמו – הפכו למובילי הרוח בעולם היהודי, כאלי ויזל, שלום רוזנברג, עמנואל לוינס, מניטו ועוד).

מיהו מר שושני?

דמות של מורה שהיא כמעט מיתית. שמו האמיתי אפוף סוד (אם כי כנראה מדובר בהלל פרלמן, מי שהיה בין היתר תלמיד קרוב ואהוב על הרב קוק בשנות ה-20 של המאה הקודמת). מר שושני (1895–1968) היה גאון מוזנח ומורה מופלא, שאחז בעולמות ידע “מבהילים” בהיקפם ביהדות, מדעי הרוח והטבע. אין אחריו משנה ברורה, אך יש מזוודה מלאה במחברות סתומות, דחוסות ואפופות סוד. הוא הותיר חוויה צרובה של לימוד חסר תקדים, מטלטל ומשתק, ותחושה שעומדים אנו בפני “מחזיק המפתחות” של הידע. הוא הקסים את שומעיו והוא פיתה אותם להמשך המסע הרוחני לעולם הידע היהודי החובק עולם. מפגשים אלה היו כה עזים עד שמורי, שלום רוזנברג, מעיד על כך שלדידו העולם מחולק לשניים: “אלו שהכירו את שושני ואלו שלא הכירו אותו”.

להמשיך לקרוא מפגשים שמשנים חיים

49 ימים וגעגוע | על ספירת העומר

מאת: אביגל דגן חדד

אביגיל דגן חדד

 

 

קידוש החודש מתחיל ברגע מאוד חשוך וחמקמק. בניגוד לשמש, העולה זמן מועט לאחר עלות השחר, מולד הירח הוא עמום, כמעט בלתי ניתן להבחנה. קידוש הזמן החמקמק הזה מזמין אותנו להצטרף למקצב אחר של זמן, סמוי יותר, עדין יותר מאור השמש הבוהק –  מקצב ירחי. במקצב הירח ההשתנות היא הדרגתית ואיטית, טיפין טיפין. למקצב הירח ניתן להקשיב בעיקר בלילה, כשהמולת היום מאחורינו. מקצב הירח מכיל בתוכו לא רק התמלאות והארה, אלא גם התרוקנות עד כדי חשיכה מוחלטת ומבהילה. להמשיך לקרוא 49 ימים וגעגוע | על ספירת העומר

הודיה ואחריות

מאת: רפאל עברני

רפאל עברני

 

 

בפסח האחרון עליתי ברגל לירושלים.

כל מי שזכה ויצא לטייל השנה במהלך החג, בוודאי זוכר לטובה את מזג האוויר המושלם, הפריחה המשגעת והמוני בית ישראל שיצאו ליהנות מכל הטוב הזה – ברגל, באופניים וסביב המנגל. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת שהייתה לי הזכות ללכת ברגל מתל-אביב לירושלים יחד עם חבורה נפלאה של עשרים וחמישה אנשים ונשים שהפכו את המסע הזה לחוויה מרתקת, משמחת ומעשירה.

אם ייצא לכם לפגוש מישהו או מישהי ממשתתפי המסע, ותשאלו אותם מה היה בשבילם הדבר הכי משמעותי, אני מוכן להמר שהתשובה שלהם תכיל או תתחיל במילה – “האנשים”.

להמשיך לקרוא הודיה ואחריות

המולדת כחלום

מאת: אילנה שוורץ

אילנה שוורץ

 

 

לפני איזה זמן גיליתי גילוי ספק משעשע ספק מרעיש: בניגוד למה שהנחתי עד אז, כששאול טשרניחובסקי כתב על כך שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו הוא לא מתכוון לישראל.
אין לי את מי להאשים בפספוס הזה מלבד את עצמי, שכן מלבד הבית הראשון של השיר שאר הבתים (אותם לא קראתי עד לאחרונה, מסתבר) אינם מתייחסים למולדת אלא למקום לידתו של המשורר.
אומנם קראתי פעמים אין ספור בספר בראשית את הפסוקים בהם אלוהים פונה לאברהם ומורה לו ללכת מארצו וממולדתו לטובת ארץ כנען. בפסוקים אלו ההפרדה נדמית ברורה – מולדת היא מקום לידה וארץ היא מקום של בחירה. אבל עדיין, המחשבה עיקשת: מולדת היא בית של עם, ולפיכך- ישראל היא המולדת. זו מחשבה מעט משעשעת, שכן כמי שהיא בת להורים עולים אני יודעת היטב שיש מולדת של זיכרונות ילדות ובית ומשפחה שחיה רחוק ושפה וגעגוע.
לזיהוי הראשוני והחד משמעי מבחינתי לכך שמולדת היא ארץ ישראל יש שורשים ציוניים חזקים. כבר מראשית תנועת הציונית נשמע רצון לתת מענה ליהודים שחיו בתודעת ״לך לך״ במשך אלפי שנים ארוכות, ולכוון אל הארץ אשר בה חיו אבות ואמהות העם. רצון זה נטבע גם בדמות המושג ׳בית לאומי׳ שהופיע עם הקמת ההסתדרות הציונית העולמית, היה בשימוש בהצהרת בלפור, בכתב המנדט ואף בהצהרת העצמאות.

להמשיך לקרוא המולדת כחלום

גאולת הדיבור | פסח בראי הקבלה

מאת: עמרי שאשא

עמרי שאשא

בספרי קבלה וחסידות מובא שפסח הוא הזדמנות להתבונן בדיבור האנושי, באופן שבו אנחנו משוחחים ומשתמשים בשפה. פסח הוא זמן ה”הגדה”, ערב שבו אנחנו מדברים הרבה, מספרים, או “מגידים” את סיפור יציאת מצרים סביב השולחן. ר’ נחמן כותב כי בפסח “יָצָא הַדִּבּוּר מֵהַגָּלוּת, בְּחִינַת “פֶּה סָח”” – הפה התחיל לשוח.
הדיבור נמצא בגלות. זו מטאפורה חזקה, שמפעילה אותנו מיד: האם הדיבור שלנו ב”גלות”? באיזה מובן? ואיך נוכל לגאול אותו?

להמשיך לקרוא גאולת הדיבור | פסח בראי הקבלה

במדרכה ליד האורתודוכסיה, מצאתי מקום בשבילי

מאת: דפנה צבי

דפנה צבי

 

 

לפני כשנתיים וחצי לערך התחלתי להתעניין ביהדות ובאורח החיים שאפיין עד לפני פחות מ-100 שנה את רוב משפחתי באירופה הגלותית. רוב חבריי המפרגנים סיננו לי בעיניים ספק תמוהות ספק מבולבלות אמרות בסגנון “יא דוסה” או “מה קרה שפתאום גילית את אלוהים?” והמשיכו בדרכם, מבלי להתחיל להבין את הקונפליקט ושאלות הזהות שבוערות בי. אז עשיתי את הלא ייעשה, שתיתי מיץ אומץ והלכתי אחר הלב. להמשיך לקרוא במדרכה ליד האורתודוכסיה, מצאתי מקום בשבילי