הודיה ואחריות

מאת: רפאל עברני

בפסח האחרון עליתי ברגל לירושלים.

כל מי שזכה ויצא לטייל השנה במהלך החג, בוודאי זוכר לטובה את מזג האוויר המושלם, הפריחה המשגעת והמוני בית ישראל שיצאו ליהנות מכל הטוב הזה – ברגל, באופניים וסביב המנגל. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת שהייתה לי הזכות ללכת ברגל מתל-אביב לירושלים יחד עם חבורה נפלאה של עשרים וחמישה אנשים ונשים שהפכו את המסע הזה לחוויה מרתקת, משמחת ומעשירה.

אם ייצא לכם לפגוש מישהו או מישהי ממשתתפי המסע, ותשאלו אותם מה היה בשבילם הדבר הכי משמעותי, אני מוכן להמר שהתשובה שלהם תכיל או תתחיל במילה – "האנשים".

ובאמת, אחרי ארבעה ימים של הליכה עם חבורה של אנשים טובים, שבחרו לשים בצד דעות קדומות וטלפונים 'חכמים' ולצאת אל הפשטות של הטבע, נדמה שאין להתפלא מכך שנוצר חיבור כל-כך חזק. אבל ברגעים הראשונים של המסע, כשעוד היינו שרויים בשאון של גוש דן ובמבוכה והחששות של ההתחלה, לא יכולנו לדעת שבנקודת הסיום בהר הרצל, יהיה לנו קשה להיפרד מאנשים שממש לפני ימים אחדים היו לנו לזרים ורחוקים.

הקצב של ההליכה, שמאפשר להרגיש ולחוות את יופיה של ארצנו, הוא גם זה שמאפשר להתחבר לשותפים לדרך. אם ביום-יום אנחנו בקושי מקדישים זמן לשיחה אמיתית עם אנשים שאנחנו אוהבים, הרי שבעלייה לירושלים, מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מדבר במשך שעה ארוכה עם אנשים שממש לפני רגע הכרנו, אבל כבר הספקנו לצלול לשיחות של עומק ופתיחות.

יחד עם זאת, באופן אישי, אני מרגיש שהדבר הכי משמעותי במסע הזה היה השיח שיצרנו סביב חירות והכרת תודה.

במהלך המסע היה שזור לימוד בחברותות ומפגש עם אנשי שיח, שהחיו וחידדו אצל כולנו את המשמעות של חירות בחיינו. במידה מסוימת, המשכנו את ליל הסדר לתוך הימים של חול המועד, ותהינו על המסר והחיבור שלנו לסיפור יציאת מצרים. עמדנו על המורכבות שיש ביציאה לחופשי מכל מיני דברים שכובלים אותנו, כמו – טכנולוגיה, נורמות חברתיות, הרגלים ואמונות. והדהדנו את השאלה – מה אני בוחר לעשות עם החירות שלי?

ההכרה בכך שאני בן-חורין, וההבנה שיש בי את החופש לעשות כרצוני, מולידה בהכרח תחושה עמוקה של הודיה. התחושה הזאת התחזקה במהלך ההליכה בארץ בימי האביב המוריקים, והתבהרה במיוחד במעגל הסיום שלנו בהר הרצל, בסמוך לאתר ההנצחה ליהודי אתיופיה שנספו בדרך לישראל. כשאתה ניצב שם בירושלים, על הר שקבורים ומונצחים בו רבים וטובים מבני עמנו, אתה לא יכול שלא לחוש בזכות העצומה לעמוד בעיר שהייתה מושא לתפילה וחלום של דורות. אבל אתה גם לא יכול שלא לחוש באחריות הגדולה שעולה אל נוכח כל הטוב הזה שירשנו.

התנועה הזאת – בין הודיה ושמחה גדולה על החירות והעצמאות שלנו לבין האחריות והמשמעות המוסרית שנובעת ממנה, העסיקה אותי לקראת ציון שנת השבעים למדינה. כי באמת, בהרבה מובנים המצב שלנו כל-כך טוב, שאי-אפשר שלא להודות ולשמוח בעצמאות שזכינו לה ובכל השפע הנובע ממנה, על אף הבעיות שטרם באו על פתרונן. ועדיין, מתוך השמחה הגדולה, אני מרגיש שעלינו לשאול – מה נדרש מאיתנו כעם חופשי בארצנו? מה נבחר לעשות עם העצמאות והעוצמה שיש בידינו?

שמעתי ממישהי השבוע, שהיא מרגישה שאירועי העצמאות השנה מצומצמים או צנועים יותר ביחס למה שהיא זוכרת מחגיגות ה-50 למדינה. אין לי שום דרך לבסס או להפריך תחושה זו, אבל אני חושב שזה מסתדר יופי עם אמירה ששמעתי לא פעם, שמדינת ישראל נמצאת כיום בגיל ההתבגרות. אני מכיר לא מעט אנשים, שהתחילו בשלב הזה בחייהם, השלב בו אנחנו עסוקים בשאלות של זהות וחיפוש דרכינו, להתייחס ליום ההולדת כיום של חשבון נפש. אולי גם אנחנו נמצאים בתהליך שבו המוקד שלנו ביום העצמאות עובר מראוות הזיקוקים ואקסטזת הבמות לשירת הלל ותחושת הודיה שמשלבים בתוכם שיח של אחריות לאומית ומשמעות מוסרית.

המולדת כחלום | אילנה שוורץ

אילנה שוורץ

לפני איזה זמן גיליתי גילוי ספק משעשע ספק מרעיש: בניגוד למה שהנחתי עד אז, כששאול טשרניחובסקי כתב על כך שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו הוא לא מתכוון לישראל.
אין לי את מי להאשים בפספוס הזה מלבד את עצמי, שכן מלבד הבית הראשון של השיר שאר הבתים (אותם לא קראתי עד לאחרונה, מסתבר) אינם מתייחסים למולדת אלא למקום לידתו של המשורר.
אומנם קראתי פעמים אין ספור בספר בראשית את הפסוקים בהם אלוהים פונה לאברהם ומורה לו ללכת מארצו וממולדתו לטובת ארץ כנען. בפסוקים אלו ההפרדה נדמית ברורה – מולדת היא מקום לידה וארץ היא מקום של בחירה. אבל עדיין, המחשבה עיקשת: מולדת היא בית של עם, ולפיכך- ישראל היא המולדת. זו מחשבה מעט משעשעת, שכן כמי שהיא בת להורים עולים אני יודעת היטב שיש מולדת של זיכרונות ילדות ובית ומשפחה שחיה רחוק ושפה וגעגוע.
לזיהוי הראשוני והחד משמעי מבחינתי לכך שמולדת היא ארץ ישראל יש שורשים ציוניים חזקים. כבר מראשית תנועת הציונית נשמע רצון לתת מענה ליהודים שחיו בתודעת ״לך לך״ במשך אלפי שנים ארוכות, ולכוון אל הארץ אשר בה חיו אבות ואמהות העם. רצון זה נטבע גם בדמות המושג ׳בית לאומי׳ שהופיע עם הקמת ההסתדרות הציונית העולמית, היה בשימוש בהצהרת בלפור, בכתב המנדט ואף בהצהרת העצמאות.

להמשיך לקרוא המולדת כחלום | אילנה שוורץ

גאולת הדיבור | פסח בראי הקבלה

עמרי שאשא

מאת: עמרי שאשא

בספרי קבלה וחסידות מובא שפסח הוא הזדמנות להתבונן בדיבור האנושי, באופן שבו אנחנו משוחחים ומשתמשים בשפה. פסח הוא זמן ה"הגדה", ערב שבו אנחנו מדברים הרבה, מספרים, או "מגידים" את סיפור יציאת מצרים סביב השולחן. ר' נחמן כותב כי בפסח "יָצָא הַדִּבּוּר מֵהַגָּלוּת, בְּחִינַת "פֶּה סָח"" – הפה התחיל לשוח.
הדיבור נמצא בגלות. זו מטאפורה חזקה, שמפעילה אותנו מיד: האם הדיבור שלנו ב"גלות"? באיזה מובן? ואיך נוכל לגאול אותו?

להמשיך לקרוא גאולת הדיבור | פסח בראי הקבלה

במדרכה ליד האורתודוכסיה, מצאתי מקום בשבילי

מאת: דפנה צבי

לפני כשנתיים וחצי לערך התחלתי להתעניין ביהדות ובאורח החיים שאפיין עד לפני פחות מ-100 שנה את רוב משפחתי באירופה הגלותית. רוב חבריי המפרגנים סיננו לי בעיניים ספק תמוהות ספק מבולבלות אמרות בסגנון "יא דוסה" או "מה קרה שפתאום גילית את אלוהים?" והמשיכו בדרכם, מבלי להתחיל להבין את הקונפליקט ושאלות הזהות שבוערות בי. אז עשיתי את הלא ייעשה, שתיתי מיץ אומץ והלכתי אחר הלב. להמשיך לקרוא במדרכה ליד האורתודוכסיה, מצאתי מקום בשבילי

לא במחאה, בחברות.

כל המתרחש בימים אלו סביב הפליטים מעורר סערה גדולה. תחושות מאוד חזקות של אחריות וערבות למי שדופקים בדלת, ומנגד חשש אמיתי ורציני מהמחירים הלא ידועים שטומנת בתוכה אותה האחריות. בתוך הסערה הזו אני מרגישה שקשה להשמיע קול. הנושא כולו הולאם לידי השיח הפוליטי של בעד ונגד, טובים ורעים, והמילים שהשתלטו על השיחה כמו גירוש, שואה, בעד, נגד, לא עושות מקום לשיחה שפויה שנצרכת בשעת סערה. להמשיך לקרוא לא במחאה, בחברות.

חשבון-נפש הוא לא מילה גסה: מדוע על היהודים החילונים לעסוק במוסר אישי?

אבייתר בן ארצי

מאת אבייתר בן ארצי

ישנם אנשים ונשים מהמגזר הדתי העושים לילות כימים בעיסוק במוסר האישי שלהם. האם הנחות היסוד של האדם החילוני מסוגלות להתיישב עם עיסוק שכזה? האישה או האיש החילוניים יוצאים מנקודות הנחה שונות לגבי תכלית העולם, תכלית האדם ותכלית הבריאה. מכאן יש מי שגוזרים כי העיסוק במוסר האישי זר לחילוניות. לכאורה, חילונים אינם מוטרדים אם חלילה התעצלו בעשיית הצדק, אם היו נקיים בבואם לעשות מעשה, או אם טיהרו מחשבתם ולבם לקראת הפעילות שעשו. עצלנות, נקיות וטוהר-הלב – לפי השיטה הזו – אינן מידות טובות אצל החילונים. הן מידות של דתיים בלבד.

להמשיך לקרוא חשבון-נפש הוא לא מילה גסה: מדוע על היהודים החילונים לעסוק במוסר אישי?

ניסן סלומינסקי לא צריך להיות אחראי על חייהן של נשים, גם אם התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות

שירה גולדברג

מאת: שירה גולדברג

מה מאפשר לניסן סלומינסקי, חבר הכנסת מהבית היהודי שנחשד בהטרדות מיניות של לפחות 8 נשים שונות, לחזור לשמש כחבר כנסת מן המניין ולנהל את ועדת חוקה, חוק ומשפט?

נתחיל בעובדה היבשה: התיק נגד סלומינסקי נסגר. "משכשלו כל הניסיונות לגבות המתלוננת את העדות הנוספת ולערוך עימות, הודיע ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה כי לטעמו, נוכח התנהלותה האמורה של המתלוננת, צפוי קושי בניהול הליך משפטי", כתב היועץ המשפטי מנדלבליט בהחלטתו, והוסיף: "קיים קושי לבחון את טיב גרסאות המעורבים ואת משמעותן".

להמשיך לקרוא ניסן סלומינסקי לא צריך להיות אחראי על חייהן של נשים, גם אם התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות

יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם

עדן ויזלמן

מאת: עדן ויזלמן

ושוב הגבה המורמת, ושוב המבט התוהה, והשאלה כבר צפה בינינו באוויר עוד לפני שהיא מתגלגלת מהלשון החוצה: "מה, אי אפשר לדבר איתך בשבת עכשיו?". כשבעומק, ברור לי שהשאלה הזאת, כמו עוד הרבה שאלות (על מחיצה, כשרות וכו'), הן על עצם המוכנות שלי לעשות פשרות מעשיות בחיים שלי, אל מול עולם הלכתי שאני לא תופסת את עצמי כמחויבת אליו. למה להציב את עצמי במצב שאני צריכה לעשות את הוויתורים האלה? מה לגבי חוסר ההגינות שבדבר? והחופש שזה לוקח ממני? לרוב, לא הייתי מייחסת הרבה חשיבות לשאלות האלה, פשוט כי היה לי ברור שאורח החיים שבחרתי לעצמי לא מרגיש לי כמו פשרה, ומבחינתי זה מספיק.

להמשיך לקרוא יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם

יושב על הגדר? כשהדילמה דופקת בדלת.

אורי הס

מאת אורי הס.

"יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם"
אנחנו אנשים מתלבטים. אולי זה העם, אולי זה הדור, אולי הניחוח הבית-מדרשי, אבל אנחנו אוהבים את ההתלבטות. יש משהו מעורר הערכה באדם שמוכן להודות ולומר "לא חשבתי על זה מספיק", "אני מבין את שני הצדדים" או "טרם החלטתי מה דעתי". משהו קוסם בנכונות לבחון את הסיטואציה לעומקה ולקחת את הזמן להתבשל בהחלטה.

אבל מה עושים במקרים בהם את לא יכולה לשבת על הגדר? במצב בו הדילמה פורצת את הדלת בסערה, ומכריחה אותך לבחור? לי התחושה הזו מרגישה מלחיצה ולא הוגנת –לא הייתי מוכן, לא אני בחרתי בכך! כאילו נשמטה הקרקע מתחת לרגליים, אני נאלץ להתייצב, לבחור עמדה, להגדיר את עצמי בעל כורחי. אני חושש שהגדר שעליה אנחנו יושבים בבטחה התערערה. גם אם הדילמה עוד לא פרצה את הדלת, היא עומדת ונוקשת ומאבדת סבלנות. בהרבה מקרים יש לנו אפשרות להשהות אותה, לבחון את עמדתנו. אני חושש שההזדמנות הזו חלפה, ובאופן לא הוגן, אנחנו ניאלץ כולנו לפתוח לה את הדלת ולבחור.

להמשיך לקרוא יושב על הגדר? כשהדילמה דופקת בדלת.

מאין באנו ולאין אנו

מאת אליהו אטיאס

מאין באנו לאין אנו

מחיים שלמים של דעות קדומות ומיתות משונות של אמיתות נשכחות.
משברי אגדות וסיפורי בדים משם, מהאוניברסיטה של החיים.
מסימני קריאה ושאלה הרוקדים לחליל של נרטיב חסר צליל.
מתשוקה לגעת בעץ הדעת, מרצון לעוף לעבר רדוף.
מארץ שבנתה את עברנו למורא. מקיפאון תרבותי וידע לאומי שמשמש כתכלית הנכנס למצית שלעיתים מסית.
מתפיסות עולם שגויות ודוממות שאלמלא כאן היו לנו לעולמות.

להמשיך לקרוא מאין באנו ולאין אנו

הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר

דני סגל

מאת: הרב דני סגל

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ (שבת כא:)

אין לך דבר שאין לו מקום. לכל חג, ולכל זמן יש גם את המקום שלו: בפסח אנחנו סביב שולחן גדול והכול קורה שם. בשבועות אנחנו בבית הכנסת, בלילה ארוך של תיקון. בסוכות, מחוץ לבית, בחצר, בבית של ארעי.

המקום של חנוכה זה הפתח.
להמשיך לקרוא הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר

עמידה על הסף

ליאת פאלק

מאת: ליאת פאלק

אתם מכירים את הרגעים האלו בחיים שבהם עזבתם דבר אחד ואתם עוד לא בדבר הבא? זה יכול לקרות בכל מיני סיטואציות. נניח, עזבתם עבודה כי היא נמאסה עליכם או כבר לא התאימה למידות שלכם, אבל עוד אין לכם עבודה חדשה ואתם קמים לבוקר חדש נטול סדר יום. או למשל שסיימתם קשר זוגי ואתם כעת לבד, מנסים להבין איך להתמקם מחדש בסטאטוס השונה הזה שגורר איתו הרבה תחושות ומחשבות על עצמכם. זה יכול כמובן גם לקרות בדברים יותר יומיומיים וקטנים, כמו לצאת מהבית ואז למצוא את עצמי ממתינה לאוטובוס שיבוא. או להגיע למקום חדש פעם ראשונה, ולעמוד לפני הדלת הסגורה, שמאחוריה יש אנשים שאני עוד לא מכירה.
להמשיך לקרוא עמידה על הסף

חלונות שקופים אטומים

אילנה שוורץ
מאת: אילנה שוורץ

מונחים של חסד ונתינה תמיד נכחו בסביבה שלי.
גדלתי בקהילה קטנה שנכחו בה, לצד שגרה של תפילות משותפות ושיעורי תורה, מסגרות קבועות של נתינה ומעורבות חברתית. פעילויות אלו חצו את מגוון הגילאים, מילדי בית הספר היסודי דרך תלמידות התיכון, מבוגרים ומבוגרות. הזיכרון שלי מלא ברגעים של חלוקת ארגזי מזון בלילות חמישי בעיר הסמוכה לנו, התרגשות שמתלווה לטיפוס השקט במעלה חדר המדרגות, הנחת הארגז ליד דלת הכניסה, דפיקה מהירה וירידה זריזה במדרגות, שלא נתגלה בטעות. בימי הקיץ – קייטנת איל"ן מלאה בפעילויות ומשחקים, שהשתלבו למשך שבוע עמוס גם בסיוע פיזי בכל מה שדרוש לחניכים. ובתוך סערת החבר'ה והצחוק, הסיוע נדמה שגרתי כל כך, כמו ברור שזה מה שאנחנו רגילים בו, והעדינות והרוך שכרוכים בכך שתחת אחריותנו יש חניך או חניכה שזקוקים לנו, מרגישות מובנות מאליהן. להמשיך לקרוא חלונות שקופים אטומים

בשבח הביקורתיות [מאמר תגובה]

אורי הס
מאת אורי הס

בשבוע שעבר ראובן היקר מאוד פרסם פה טור נהדר על הצורך במחשבה חיובית, מתינות ויצירה, לאור הרוחות הרעות הפושות בשיח הציבורי בישראל. הלוואי שהרוח הנושבת מהדברים ההם תמלא לנו קצת המפרשים. נקודה. אבל (מרגיש כמעט החטאה למטרה להמשיך ב"אבל", אבל תהיה זו החטאה לרוח הדיון החשובה לא פחות, אם אוותר על כך, אז…) אני לא בטוח שאני מסכים עם האבחנה הבסיסית שהוצגה בין החשיבה החיובית לחשיבה השלילית והשפעתן על המציאות שלנו. הייתי רוצה לאמץ את החשיבה החיובית והמתינות אך באותה נשימה להגן גם על ההפך מהם – הביקורת והקיצוניות (במובנים מסוימים שלהם). טענתי היא שאם לא נשמע את שני הקולות – מתינות וקיצוניות, נאמץ חשיבה חיובית ונשמור על ביקורת נוקבת – הרי ששפכנו את התינוק עם מי האמבט ויצאנו נפסדים.
להמשיך לקרוא בשבח הביקורתיות [מאמר תגובה]

על יצירה, מחשבה חיובית ומתינות

ראובן חורון

מאת: ראובן חורון

רציתי לשתף אתכם בנושא שמאוד מעסיק אותי בזמן האחרון, ולא נראה לי שיש מי שאינו שם לב אליו, והוא הלך הרוח שרווח בשנים האחרונות בשיח הציבורי במדינה. אני מתכוון לאותו שיח שלילי וביקורתי (במובן הרע של המילה) שמאפיין את הפוליטיקה, התקשורת והרשתות החברתיות. באופן אישי, אני מאוד מתוסכל מהמצב הזה, ומאוד הייתי רוצה שישתנה. אנסה לשתף בכמה מחשבות שהיו לי בעניין הזה, שאני מקווה שיעזרו להבין ולשפר את המצב.
אז קודם כל, איך בכלל הגענו למצב הזה? למה דווקא עכשיו? אני חושב שאת הבסיס לכך נשיא המדינה, רובי ריבלין, איבחן בצורה טובה מאוד בנאום השבטים שלו. בנאומו הוא מתאר את התהליך שבו החברה הישראלית עברה למבנה של שבטים, ללא רוב מוחלט, בניגוד ל"מדורת השבט" של העבר. יתר על כן, התהליך הזה רק יהיה יותר ויותר בולט בשנים הבאות. במצב הזה כל שבט חש איום על הזהות שלו ופחד לקיום השבט שלו. המציאות הזאת מהווה קרקע פורייה לליבוי יצרים של אלימות ושנאה שנמצאים בכל אדם ואדם. לכן, זה לא צריך להפתיע שהשיח השלילי קיבל תאוצה דווקא בשנים האחרונות.
להמשיך לקרוא על יצירה, מחשבה חיובית ומתינות

האם החילונים עדיין אורתודוקסים?

רגב בן דוד

מאת: רגב בן דוד

ישנה אמירה נושנה על כך ש"בית הכנסת שהחילונים לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי". כלומר – החילונים אולי אינם מקיימים תורה ומצוות, אבל הם מקבלים במפורש או במובלע את התשובה האורתודוקסית לשאלה מהי היהדות. בעשורים האחרונים יש תחייה של העיסוק ביהדות בעולם החילוני, וגם הזרמים הלא-אורתודוקסיים החלו לתת מענה בטקסי חיים לציבור החילוני. האם האמירה הנושנה עדיין נכונה? באיזו מידה? ולמה? השאלות הללו מעסיקות אותי מכמה סיבות (שאותן אפרט בסוף), ואני רוצה לחלוק את תובנותיי לגביהן ולהזמין אתכם/ן להוסיף משלכם/ן.
להמשיך לקרוא האם החילונים עדיין אורתודוקסים?

ילד הריאלטי אינו אשם | אחריות הפרט והחברה על הרוע

אחיה אדלשטיין

מאת: אחיה אדלשטיין

בפרשת נח מובאים שלושה סיפורים שאינם קשורים לכאורה: שחיתות הארץ והשמדתה במבול, גילוי ערוותו של נח וכיסויו ומגדל בבל ובלילת השפה. סיפורים אלה הם בעצם שלושה תיאורים של רוע מסוגים שונים כאשר "שכר עבירה-עבירה", כלומר, עונשו של החטא מובנה בתוכו.

הראשון, "כי שיחת כל בשר", מתאר את הרוע המובנה באדם ובחיה שעליו אומר אלוקים "יצר לב האדם רע מנעוריו", מצב מובנה המביא לכליה – הרוע מטבעו משמיד את עצמו. השני, הפאסיבי, הוא שחם רואה את ערוות אביו ורץ לספר, אולי בתמימות, אולי בביקורת, אבל החטא הוא בעיניו של המתבונן – כצופה טלוויזיה המתלונן באוזני כל שומע שלא יאומן כי ישודר. עונשו הוא שבנו ארור מפיו של אביו (נח) המתערטל. אבל מה אשם הבן? אותו הבן ששומע את אביו עוסק בגילוי ערווה יגדל ארור, כבר לא ידע להבחין בין ערווה לגילוי, מציאות ריאליטי. להמשיך לקרוא ילד הריאלטי אינו אשם | אחריות הפרט והחברה על הרוע

השאיפה לתוהו ובוהו

חן דרעי

מאת: חן דרעי

חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, זמן המוקדש לחשבון נפש וקבלה לעתיד, נגמר בתקיעה, שברים ותרועה בראש השנה – יום הדין. מיום זה, בו אנו משליכים את חטאינו ומקבלים את גזר דיננו לשנה הקרובה, אנו ממשיכים לעשרת ימי תשובה, ימים שמתקצרים והולכים עד ליום הכיפורים.

התבוננות בתפילת יום הכיפורים ובמוטיבים השזורים בה הביאו אותי לתהות על קנקנה של אותה תשובה, זאת שבין גזר הדין[1] לבין אל נורא עלילה[2]. למעשה, עניין התשובה ביום הכיפורים מצוי בחמשת הווידויים שאנו אומרות ואומרים בו, וידוי בכל תפילה. אך בניגוד לתשובה "אמיתית" הדורשת חזרה אל החטא, התנתקות ממנו והתנקות ממנו, הווידויים של יום הכיפורים הם וידויים ציבוריים, הכתובים בלשון רבים, "אשמנו, בגדנו, גזלנו …" שבהם אנו לא מתייחסים לחטא אלא לאידאת החטא. איזו מן תשובה זו?
להמשיך לקרוא השאיפה לתוהו ובוהו

בלי חרטות

מאת: עדי שילה
מתוך מגזין הבוגרים "ברוכות הבאות לחיים הבוגרים שלכן"

קשה לי להיזכר ברגע של חרטה בחיי. זה לא כי אני שלמה בהכרח עם כל החלטה שלקחתי, אבל החרטה היא מושג שנעלם מהשפה שלי.

חרטה נובעת מתוך הכרה בבחירה שגויה והידיעה הברורה כי בחירה אחרת הייתה מניבה תוצאות טובות יותר. אנחנו מתחרטים על בחירות שנבחרו ועל אלו שלא, מתחרטים על שתיקה ועל דיבור, מתחרטים על מחשבה ועל מעשה. אנחנו מתחרטים בצנעה, כאילו לוחשים לעצמנו בשקט שיכול היה להיות טוב יותר לו רק. בעצם, החרטה היא תליית תקווה באפשרות האחרת, שאולי הייתה מניבה פירות טעימים יותר.
להמשיך לקרוא בלי חרטות

רגע של שינוי

מאת: טום כהן
מתוך המגזין "ברוכים הבאים לחיים הבוגרים שלכם"

זה קרה לפני כ-6 שנים. אני יורד מהאוטובוס מול בנייני האומה, אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מולי אני רואה את הדגלים של המרתון מתנוססים בעוז. אז לא לגמרי הבנתי מה המשמעות של 'מרתון', עוד הייתי רחוק, המילה הייתה לגמרי זרה לי. אבל כמו תמיד, אני סקרן לדברים חדשים, שמתי פעמיי לכיוון בנייני האומה. באותו ערב נערכה במקום 'חלוקת ערכות' לרצים, למרתון שהתקיים ביום למחרת ברחובותיה של ירושלים.

נכנסתי כולי פנימה – 'כולי' שהיה אז למעלה מ-90 ק"ג – וראיתי מלא אנשים עוברים בין דוכני בגדי הספורט; אולם מלא, שרק מבקש שאכניס יד לכיס ואשלוף ארנק. הסתובבתי בין אותם אנשים, שחלקם כבר היו בדרכם חזרה ובידיהם שקיות הערכה למרתון, הולכים בראש מורם ובגאווה גדולה לריצת ה'מרתון' שלהם. לא יכולתי להרגיש אז חלק, כי מעבר לרקמות השומן שהצטברו במהלך חיי על גוף לא גבוה במיוחד, חצץ שם משהו ביני לבין עצמי וביני לבין העולם שבחוץ. בעולם שבו התעצבתי חיי הגוף היו מותרות, וכך עם השנים גם הגוף שלי נהפך לי לזר, ולא חשבתי על עצמי שאני 'שמן'.
להמשיך לקרוא רגע של שינוי