'דתיות' ו'חילוניות': הגדרת זהות ספיראלית בין 'האחר' לעצמי

מאמר זה עוסק בזהות אישית וקבוצתית, ובעיקר בשני מרכיבים מרכזיים של גיבוש הזהות: ראשית, יצירת ה'אחר' והיחס הספירלי של הגדרת העצמי והגדרת 'האחר', ושנית, אופן קביעת קווי ההבחנה שיוצרים את החלוקה לקבוצות ('אנחנו' ו'הם'). טענתי הבסיסית היא כי אנו נוטים באופן טבעי להגדיר את עצמנו דרך 'האחר' וכי יש לכך חסרונות בולטים, ומתוך כך אני מציע שתי מסקנות עיקריות:

הראשונה נוגעת להגדרה עצמית תוך הדגשת ההתבוננות העצמית והתעלות מעל להשוואה הכמעט־אוטומטית ל'אחר', והשנייה נוגעת לאופן שרטוט הקווים המבחינים בין 'אנחנו' ו'הם' – כאשר המאמר מתמקד בחלוקה 'דתיים/חילונים'. אני מציע להבין את מושגי הדתיוּת והחילוניוּת דרך הגדרות סוציולוגיות גמישות ולא דרך הגדרות פילוסופיות מהותניות, וניתוח זה מצביע על כך שיש לזנוח את הנטייה להבין באופן אוטומטי תכונות ועמדות מתוך הקטגוריות 'דתי/חילוני'.

לאור זאת, אני סבור שבמציאות חיינו היהודית־ישראלית הנוכחית, זיהוי ה'מחנות' לא צריך להיות עוד על סמך קווי ההבחנה של דתיים מול חילונים: ה'מחנה' החשוב באמת עבורי הוא זה שאליו שייכים כל אלו שתומכים באופן עקרוני ומודע ('לכתחילה') הן בתרבות יהודית־עברית והן בעקרונות דמוקרטיים (זהו המחנה ה'יהודי־ליברלי') – ומי ששולל את עקרונות אלו הוא ב'מחנה האחר'. כפי שניתן להבין, כאלו גם כאלו יש הן בקרב שומרי המצוות, והן בקרב החופשיים מהן.

מהי הגדרה עצמית ספירלית?

ישנם פרמטרים רבים שעל בסיסם אנשים נוטים לקטלג את עצמם ואת הסובבים אותם: גברים ונשים, שמאל וימין, יהודים ולא־יהודים, חרדים דתיים מסורתיים וחילונים, ועוד. כל אחת מהחלוקות הללו יוצרת הבחנה בין קבוצות ומבליטה מכנים משותפים בין ה'אנחנו' לבין ה'הם'. אלו הן פעולות קטלוג טבעיות וחיוניות, שהמוח שלנו מבצע בצורה כמעט אוטומטית. אלא שכל אחת מההבחנות הללו בהכרח גם מפספסת נתונים רבים, כתוצאה מהשונוּת הגדולה שקיימת בתוך כל אחד מה'מחנות' שנוצר ברגע הקטלוג: שונות שקיימת גם בנוגע לפרמטר העיקרי שנבחר לצורך הקטלוג (לא כל השמאלנים הם שמאלנים באותה צורה ומידה), ועל אחת כמה וכמה ביחס לשלל הפרמטרים האחרים, כגון תכונות אופי, כישורים, ערכים, תחביבים, ועוד.

תיאוריות סוציולוגיות של בניית זהות מדגישות כי הפרט והקבוצה מגדירים את עצמם באופן הדוק עם הגדרת ה'אחר', בתהליך ספירלי ומתמשך שבו מציירים את 'האחר' כהיפוך של ה'אני', ואז על בסיס 'מראה' זו מחדדים את תפיסת ה'אני', וחוזר חלילה. באופן זה, הצדדים שלכאורה נראים כשוללים וכמנוגדים בעצם מוסיפים להוליד זה את זה ולהתעצב זה ביחס לזה. (כלומר, תהליך דיאלקטי, בלשונו של פרידריך הגל). לכן, הבחירה בפרמטר מסוים ולא באחר על מנת לקטלג את העולם אינה עניין של מה־בכך: היא עתידה להשפיע על האופן שבו אנו רואים את עצמנו, ולגרום לנו (במודע ובעיקר שלא במודע) להבליט (ולעתים אף לפתח) היבטים מסוימים בעצמנו – כאלו שמדגישים את ההבדל בינינו לבין 'האחר' בקטגוריות המסוימות שבחרנו או שבהן אנחנו מוצאים את עצמנו. כך, מי שנוטה לראות את העולם בראש ובראשונה דרך המשקפיים של חלוקה לגברים ונשים, למשל, יפתח עם הזמן סט מאפיינים שונה מאשר אם היה תופס את העולם דרך המשקפיים של חלוקה לדתיים וחילונים.

הצעה לבעיית ה'היגררות': התבוננות עצמית

הבעיה העיקרית הנובעת ממצב זה, כפי שניתן לראות, היא שאנו מוצאים את עצמנו מבליטים היבטים מסוימים באישיותנו ולא היבטים אחרים, בהתאם למה שתואם את קטגוריית ההגדרה העיקרית שלנו (שהיא לעתים שרירותית) – ולא בהכרח בהתאם למה שבאמת חשוב לנו. מה שניתן לעשות בעניין זה הוא להתמקד במרכיב של התבוננות עצמית בתוך ההגדרה העצמית, ולהשהות את ההשוואה ל'אחר'. ובמילים אחרות: לעצור לרגע, לנסות לשים בצד את כותרות הזהות שלנו, ואז לחשוב בצורה שקולה ועל דרך החיוב 'מה מאפיין אותי בתור מי שאני' (מה נראה לי נכון? איזוחברה הייתי רוצה שתהיה לנו כאן? אילו ערכים הייתי רוצה להדגיש בזהות האישית שלי?), ולא בהכרח 'מה מגדיר אותי כחילוני'.

תוך כדי תהליך בירור כזה (ובסיומו), אנחנו עשויים לגלות (להפתעתנו?) שיש פערים השקפתיים בינינו לבין חלק מהאנשים שנמצאים לכאורה תחת אותה הגדרת זהות כמונו, ומאידך גיסא שיש לנו שותפים במקומות שאולי לא ציפינו להם – למשל בקרב קבוצות שהנחנו שצריכות לחשוב אחרת מאתנו. דבר זה מוביל אותנו לשאלה המרכזית יותר – איך מלכתחילה נקבעו קווי ההבחנה היוצרים את הקבוצות, ואם הם היו הנכונים ביותר לנו.

'דתיוּת/חילוניוּת' – מיפוי ממדי זהות

כאמור, כאשר אנו מותחים קווי הגדרה מסוימים אנחנו שמים את עצמנו במחנה אחד עם אנשים מסוימים ומרחיקים מאיתנו אנשים אחרים, והשאלה היא אם זו החלוקה הנכונה לשאלות החשובות. אחת החלוקות הנפוצות בחברה שלנו כיום היא חלוקה לדתי וחילוני, ובה אתמקד, מכיוון שלדעתי חשוב להבין את מגבלותיה ואת חסרונותיה. חלק מהבעיות הללו נובע מהבלבול ומאי־הבהירות באשר למשמעותם של המושגים 'דתי' ו'חילוני', ולכן ראשית נמפה הגדרות נפוצות למושגים הללו, וזאת באמצעות מיפוי לשישה ממדי זהות הנוגעים ליחס ליהדות ולדת:

  1. הממד האמוני־תאולוגי מתייחס לאמונות בנוגע לכוח עליון. הוא מתמקד בהיבט הקוגניטיבי־מחשבתי, וניתן להבחין בו בין קטגוריות כגון תאיזם, אתאיזם, דאיזם, אגנוסטיציזם, פנתאיזם. הגדרת 'חילוני' על פי ממד זה תדגיש את היות האדם אתאיסט, או לכל הפחות אגנוסטי, ובאופן דומה, הגדרת 'דתי' כאן תדגיש את היות הדתי 'אדם מאמין'. התמקדות בממד זה היא נטייה יחסית רווחת.[1.דוגמאות לעמדה זו כלפי החילוניות ניתן למצוא למשל בטורי הדעה שפרסמו אסף ענברי, גדעון לוי ואורי משגב ב'הארץ' בעקבות סקר גוטמן-אבי חי האחרון. דוגמה קלאסית לעמדה זו כלפי הדתיות נמצאת אצל הרמב"ם, בראשון מבין י"ג עיקרי היהדות: "להאמין מציאות הבורא יתברך" (הקדמה לפרק "חלק"), וראו גם: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" (הלכות יסודי התורה, א' א').]
  2. הממד הרגשי־רוחני מתייחס אף הוא לתפיסה ביחס לקיומו של כוח עליון, אך מתמקד בהיבט התחושה והרגש יותר מאשר להיבט הקוגניטיבי (של דעות ועמדות מנוסחות). מי שמתמקד בממד זה בהגדרת 'דתי' מצפה מהאדם הדתי שיהיה רוחני (כגון החסידות הקלסית, למשל, ובמידה רבה לזה קרא מרטין בובר 'רליגיוזיות'); הגדרת 'חילוני' על סמך ממד זה תדגיש את היותו לא רוחני.[2.הגדרת 'חילוניות' כזו מציבה אידיאל של תפיסה מטריאליסטית ביחס לעולם (לא בהקשר של כסף לעומת ערכים, אלא בהקשר זה שכל העולם הוא חומר, ואין רוח), ולכן תתייחס בחשדנות לנטייה כלפי מיסטיקה וכדומה.]
  3. הממד ההלכתי־ריטואלי מתייחס להשפעת ההלכה היהודית (אורתודוקסית או אחרת) על מעשיו של אדם, וניתן להבחין בו למשל בין קטגוריות כגון 'שומר הלכה במלואה', 'מקיים מקצת מההלכות', 'אינו מציית להלכה כלל'. הגדרה על פי ממד זה מדגישה את היות ה'דתי' מחויב להלכה במלואה, וה'חילוני' כמי שאינו מחויב לה כלל.
  4. הממד הסוציולוגי־השתייכותי מתייחס לקבוצה החברתית שעמה האדם מזהה את עצמו. מגוון המגזרים כולל למשל: חילונים,מסורתיים, דתל"שים, דתיים־לייט, רפורמים, קונסרבטיבים, דתיים־ לאומיים, חרדים־לאומיים, חרדים מזרחיים, חרדים ליטאיים, חרדים חסידיים. ההתמקדות בממד זה מבליטה את זיקת הפרט לקבוצה החברתית שלו כקודמת בחשיבותה לתכנים הספציפיים של השתייכות זו עבורו.[3.לשם המחשה, כך ניתן להבין למשל את מושג ה'דתיים הסוציולוגיים', שמתייחס למי ששומר על אורח חיים דתי מתוך מטרה עיקרית להישאר בתוך הקבוצה החברתית.]
  5. הממד התרבותי־לשוני מתייחס למטען התרבותי שעמו האדם מזהה את עצמו ושממנו הוא שואב. האופציות הן לדוגמה: תרבות יהודית־עברית, יהודית־יידישאית, יהודית־ערבית, מערבית־ אמריקאית, רוסית, אתיופית וכדומה. כמו כן, ייתכן שאדם יזדהה עם יותר ממטען תרבותי אחד. ישנה עמדה (אם כי די זניחה) המתמקדת בממד זה בהגדרת 'חילוני', ורואה בזיקתו של אדם לתרבות יהודית עדות לכך שאינו 'חילוני לחלוטין'.[4.עמדה 'חילונית מיליטנטית' זו מצפה כביכול לניטרליות תרבותית מוחלטת של החילוני. היא הולכת לרוב יד ביד עם הציפייה לאתאיזם (בממד הראשון) ולהיעדר רוחניות (בממד השני), וכמובן להיעדר כל מחויבות להלכה (בממד השלישי). לשם השוואה, ראו את תשובתו של ליבמן לעמדה זו: "להיות חילוני יהודי אינו אומר להיות יהודי שאינו מושפע מערכים יהודיים או המנותק מעניינים רוחניים או מטפיזיים, או חסר עניין במורשת היהודית." (ישעיהו ליבמן, "מלחמת התרבות בישראל – מיפוי מחדש", מדינה בדרך (תשס"א), עמ' 256.)]
  6. הממד הפוליטי־ציבורי מתייחס לעמדת האדם בנוגע ליחסים הרצויים בין המרחב הציבורי, חוקי המדינה ומדיניות הממשלה לבין המרחב היהודי, לאום יהודי, תרבות יהודית והלכה יהודית. חלק מהמודלים הידועים בהיבט זה הם: שלטון ההלכה ופוסקי ההלכה (תאוקרטיה), הפרדה של ההלכה היהודית מהמדינה תוך שמירה על צביון תרבותי ולאומי יהודי ('הפרדת הדת מהמדינה'), הפרדה מוחלטת של מוסדות המדינה וחוקיה מכל סממן יהודי־ דתי, לאומי או תרבותי ('נייטרליזציה של המדינה'), הכרה מצד הממשלה בזרם דתי ממסדי אחד ('מודל הכנסייה הרשמית'), והכרה מצד הממשלה במגוון זרמים דתיים ('מודל העדות המוכרות'). ליבמן ושביד מתמקדים בממד זה בהגדרת 'חילוניוּת' ומדגישים את הפרדת הדת (ההלכה) ממוסדות המדינה ומחוקיה. תפיסתם זו נשענת אפוא על הבנת החילוניות לא כעמדה במישור המטפיזי (קיומו או אי־קיומו של אל) אלא כעמדה במישור הפוליטי (מהו תפקיד הדת ביחס ליתר תחומי החיים).[5.ראו את דבריו של ליבמן שוב: "חילוני איננו בהכרח אתאיסט, כפי שסבורים שגב, זרטל וכותבים אחרים. מה שמבחין את החילוניות היהודית מהתרבות הדתית־פוליטית, שתוארה לעיל, היא האמונה שישנם תחומי חיים, במקרה שלנו תחומים של מדיניות ציבורית, שבהם הותירה הדת חלל ריק. החילוני אינו מבקש לקבוע מהו רצון האל בכל עניין ועניין." (ליבמן, שם). כמו כן, אליעזר שביד כותב בעניין זה: "עמידתם של המדינה, ויתר המוסדות המארגנים יצירה בכוחות טבעיים של האדם, על זכותם לפעול בתחומם שלהם באורח עצמאי לגמרי – זוהי ראשיתה של חילוניות. מכאן ואילך תהליך החילון של התרבות האירופית, הוא תהליך ההשתחררות של תחום אחרי תחום משלטון הכנסייה." (אליעזר שביד, היהדות והתרבות החילונית, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד (תשמ"א), עמ' 11).]

גישות שונות להגדרת 'דתיוּת' ו'חילוניוּת'

טעות מכרעת שרבים נוטים לעשות היא להניח שישנו מתאם מלא בין ששת הממדים השונים הללו ולבסס את ההגדרה 'דתי' ו'חילוני' על ציפייה להתאמה שכזו. בפועל, המציאות מעידה שזה אינו המצב: רבים מבין המגדירים את עצמם חברתית כחילונים אינם אתאיסטים או אגנוסטיים, ורבים מהם מקיימים היבטים רוחניים בחייהם או משמרים היבטים יהודיים מסורתיים.[6.מסקנה זו זועקת מתוך ממצאי סקר גוטמן־אבי חי 2009. כדוגמה מייצגת, בעוד ש־46 אחוזים מהיהודים הישראלים מגדירים את עצמם חילונים, רק 20 אחוזים השיבו בשלילה לשאלה אם הם מאמינים בקיומו של אלוהים.] באופן דומה, מבין אלו שמגדירים את עצמם דתיים מבחינה חברתית, לא כולם מאמינים בקיומו של אלוהים, לא כולם רוחניים, לא כולם מקפידים על קיום כל המצוות קלה כחמורה, ולא כולם שואפים לראות כאן מדינת הלכה.

טעות שנייה, ולא פחות גדולה מהציפייה למתאם מושלם בין כל הממדים, היא ההתמקדות הבלעדית והמהותית בממד אחד בלבד. זוהי נטייה לזקק את המהות של 'דתיוּת' או 'חילוניוּת' לכדי מאפיין אחד מסוים, ולרוב הנטייה היא לעשות זאת לגבי אחד משלושת הממדים הראשונים שהזכרתי (חילוניוּת כאתאיזם, כאי־רוחניוּת או כאי־מחויבות להלכה). שיטת הגדרה כזו, על סמך 'מרכיב הכרחי ומספיק', מתאימה למדעים המדויקים ולפילוסופיה, אך במדעי החברה ננקטת לרוב שיטת הגדרה שונה לגמרי – על סמך 'מכלול מאפיינים'. בשיטה זו מזהים רשימה מוגדרת ומוגבלת של מאפיינים, ושייכות של פרט לקבוצה נקבעת כאשר זה עונה לפחות על מספר מינימלי של מאפיינים מתוכה.[7.לשם המחשה, אפילו בפסיכיאטריה (הנמצאת בין הרפואה לפסיכולוגיה) הפרעות נפשיות נקבעות על סמך הימצאותם של לפחות X מתוך Y מאפיינים. בהקשר זה מן הראוי להזהיר מהפרשנות המרחיבה שניתנה עם הזמן למושג 'קירבה משפחתית' של לודוויג ויטגנשטיין: יש שהקצינו זאת ונוטים להגדיר שייכות לקבוצה על סמך דמיון בין הפרטים לבין פרטים אחרים, באופן שאינו מתייחס בהכרח לרשימה הכללית המקורית ושמביא להתרחקות משמעותית בקצוות.]

באופן ממוקד, שתי הגישות המהותיות הנפוצות יותר הן הגדרת דתיוּת וחילוניוּת על סמך הממד האמוני־תאולוגי ועל סמך הממד ההלכתי־ריטואלי, ויש הטוענים שאלו מהווים מרכיבים הכרחיים ומספקים להגדרת אדם כדתי. עם זאת, בכוונתי להראות שלמעשה אין זה המצב: באשר לממד האמוני, אפילו מנקודת המבט הדתית־הלכתית, היהדות באופן היסטורי תמיד עסקה יותר באורח חייו של אדם מאשר בצפונות לבו, ואילו הדגשת ההיבטים התאולוגיים והאמוניים ביהדות היא השפעה מובהקת של הנצרות הפרוטסטנטית במאות השנים האחרונות. המחשה נוספת לכך היא שגם מבחינה חברתית אדם לא יתקשה להמשיך להשתייך לקהילה דתית בתנאים מסוימים אף אם אינו מחזיק בעמדות אמוּניות־תאולוגיות מובהקות.[8. נקודת מבט זו, המדגישה את יחסה של הסביבה אל הפרט, היא 'הגדרת זהות חיצונית', להבדיל מ'הגדרת זהות פנימית', שעוסקת באופן שבו האדם מגדיר את עצמו.] וכן באשר לממד ההלכתי־ריטואלי, ביהדות מעולם לא היה זה מצב של 'הכול או לא־כלום', ואדם לא הוגדר כדתי רק אם הוא קיים את כל המצוות כולן. בפועל, בכל תקופה ואזור התגבשה רשימה מסוימת של מרכיבים ריטואליים שנתפסו כחשובים וכמאפיינים יותר מאחרים, והם אלו שהיוו את קריטריון ה'דתיות' בממד זה.

בימינו ניתן להצביע בעיקר על שלושה מרכיבים כאלה: חבישת כיפה, שמירת שבת ושמירת כשרות. ואכן, דומה שלפחות מבחינה חברתית, אדם דתי שאינו מקיים את שלושת אלה יתקשה להישאר כדתי בתוך קהילה דתית, בדיוק כשם שאדם חילוני המקיים את שלושת אלה ייתקל בגבות מורמות אם יצפה שימשיכו להגדיר אותו כחילוני. אך העובדה היא ששלושת המאפיינים הללו לא קיבלו את מעמדם הרם הנוכחי מכל סיבה הלכתית שהיא, ולמעשה, השבת היא היחידה מביניהן שנמנית על רשימה של שבע מצוות המוזכרות בתלמוד (כל אחת בנפרד) כ'שקולות כנגד כל מצוות התורה כולן'.[9. בין האחרות ניתן למצוא למשל את מצוות ציצית, צדקה, תלמוד תורה, יישוב הארץ – שבהחלט אינן נתפסות כיום כקריטריון הכרחי ומספיק להגדרת דתיות.] יתר על כן, לחבישת כיפה יש ערך הלכתי מינורי ביותר, ועם זאת היא נתפסת כיום כמרכיב חיוני בהגדרת 'דתיות', מה שמצביע כי הממד הממד הסוציולוגי־השתייכותי משפיע יותר מהממד ההלכתי־ריטואלי על הגדרת דתיוּת וחילוניוּת.

אם כן, בניגוד לנקודת המבט הפילוסופית־מהותית שמנסה 'ללכוד' את מהות הזהות הדתית או החילונית על סמך אמונה, רוחניות או ריטואלים (ממדים א'–ג'), הפרספקטיבה החברתית מציבה במרכז את השתייכותו של פרט לקבוצה חברתית (ממד ד'). הנקודה החשובה היא שבעיניים סוציולוגיות (כפי שציינתי לעיל), ההשתייכות לקבוצה נקבעת על סמך 'מכלול מאפיינים'ולא על סמך 'מאפיין הכרחי ומספיק'. דרך נקודת מבט זו ניתן לפתע להבין את אותן 'סתירות־לכאורה' בין הממדים השונים, שעולות שוב ושוב בעמדותיהם של אנשים, ושניסיון ההגדרה דרך נקודת המבט הפילוסופית־מהותית אינו מצליח להתמודד עמן.

אימוץ נקודת מבט זו מביא לפיכך להבנה טובה יותר של המושגים הללו כפי שהם נתפסים בפועל על ידי מרבית האנשים, ולכן יש לכך ערך אקדמי־מחקרי (כ'שיח שמשקף מציאות'). אך בנוסף לכך, השקפה זו עדיפה גם במישור המעשי (כ'שיח שיוצר מציאות'), מכיוון שהיא מאפשרת את ראיית המכנים המשותפים הרבים והרחבים בין אנשים משתי הקטגוריות הללו, במקום לחפש את נקודת החיכוך ביניהם. כך, בעוד שהבנת 'דתיוּת' ו'חילוניוּת' בצורה פילוסופית מחייבת סתירה יסודית ביניהן באחד הממדים לפחות ומתמקדת בסתירה הזו, ההבנה הסוציולוגית של ההגדרות הללו היא גמישה ומקלה את ההבנה שאדם חילוני ואדם דתי יכולים להיות בעלי השקפות דומות בכמה וכמה מהממדים: יתכן ששניהם אגנוסטיים, או תאיסטים, ולעתים אפילו אתאיסטים, ייתכן ששניהם רוחניים, או ששניהם לא רוחניים, לרוב, שניהם רואים בתרבות היהודית־עברית את תרבותם, ושניהם יכולים אף להיות בעלי השקפה דומה בממד הפוליטי־ציבורי (למשל, דתיים רבים סבורים שחקיקת חוקים דתיים נוגדת את מהות הדת, ולכן הם אינם מעוניינים שמוסדות המדינה יתנהלו על פי חוקי ההלכה).

המחנה היהודי-ליברלי: יהדות (לכתחילה) עם דמוקרטיה (לכתחילה)

על בסיס ניתוח זה של ממדי הזהות ושל אופני ההגדרה ניתן לבחון מחדש את האופן שבו אנו נוטים לחלק את עצמנו למחנות, במיוחד לאור שאיפתנו לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית. להבנתי, המחנה היחיד שמסוגל לעמוד במשימה זו הוא המחנה היהודי־ ליברלי, המורכב מקבוצות שמדגישות את התרבות היהודית־ עברית (ממד ה') לצד ערכים דמוקרטיים, פלורליסטיים וליברליים המאפשרים את קיומן של אורחות חיים שונים משלהן – ולמשל לא שואפות לחקיקה דתית (ממד ו'). הנקודה החשובה לצורך כך, שניסיתי להבהיר באמצעות הניתוח לעיל, היא שמחנה זה הוא חוצה־מגזרים, כך שהשאלה שעלינו לשאול את עצמנו כאשר אנחנו מחפשים את שותפינו היא לא "האם האדם שמולי הוא דתי או חילוני", אלא "איזה דתי או איזה חילוני הוא".[10. במידה רבה, זהו תהליך דומה לזה שחולל הפמיניזם ביחס לקטגוריות גברים ונשים: להפסיק לייחס באופן אוטומטי תכונות, ערכים ועמדות על סמך הקריטריון הזה, ותחת זאת לחלק לקבוצות על סמך קריטריונים אחרים ורלוונטיים יותר לסוגיות הסציפיות שעימן מתמודדים.]

דברים אלה תואמים במידה רבה את הצעתו של ישעיהו ליבמן למיפוי מחדש של החברה הישראלית, כאשר במקום לראותה כחברה דו־קוטבית (דתיים וחילונים), הוא זיהה בה שלוש תרבויות־משנה: התרבות הדתית־פוליטית (המפקידה את מרבית הסמכויות בעניינים פרטיים וציבוריים בידי הרבנים וההלכה), התרבות הצרכנית־מערבית־פוסט־מודרנית (האדישה למסורת היהודית, ולעתים אף עוינת אותה), ותרבות החילוניות־היהודית, שבה ליבמן כולל גם מסורתיים רבים ואת 'יושבי הספסלים האחוריים של בתי הכנסת'.[11. ליבמן, שם. (ראו גם הערה 5 לעיל)]

דמות נוספת שמביעה עמדה דומה לזו היא יואב שורק, עורך מוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', שכותב כבר מספר שנים על התחדשות ההלכה והתאמת החיים היהודיים לשיבת עם ישראל לארצו, ומרבה להתייחס ל"מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני".[12. ראו לדוגמה ראיון עמו: צור שיזף, "הפוסט־אורתודוקס הראשון: ראיון עם יואב שורק". וכן את כתבתו "האתגר: ביטול החברה הדתית", מוסף "שבת-פסח", מקור ראשון, י'א בניסן תשע"א.]

סיכום

חלוקה לקטגוריות והבחנה בין 'אנחנו' ו'הם' היא טבעית והכרחית לנו. אך דווקא מסיבה זו, חיוני שנבחר בזהירות כיצד אנו מפלחים את העולם שסביבנו ועם אילו אנשים אנחנו בוחרים לשייך את עצמנו. במאמר זה הצעתי להבין את המושגים 'דתי' ו'חילוני' באופן סוציולוגי וגמיש ולא באופן פילוסופי־מהותי. גישה זו גם תואמת יותר את האופן שבו מרבית האנשים תופסים את עצמם, וגם מבליטה את המכנים המשותפים האפשריים בין סוגים מסוימים של חילונים וסוגים מסוימים של דתיים, ובכך מבהירה את הבסיס הרעיוני־מושגי להבחנה בחלוקה חדשה למחנות: לא עוד דתיים מול חילונים, אלא 'המחנה היהודי הליברלי', שדוגל בתרבות יהודית בישראל ובערכים דמוקרטיים וליברליים, מול אלו שאינם כאלה (כלומר הן מתנגדי התרבות היהודית והן מתנגדי הערכים הדמוקרטיים).

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.