ידינו שפכו, לא שפכו את הדם הזה

בשבועיים האחרונים שמעתי את המשפט הזה "ידינו שפכו, לא שפכו את הדם הזה" די הרבה, ואני כשאני שומעת ציטוט, אני הולכת למקור. מקור הפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו" הוא בחומש דברים פרק כ"א.

מדובר שם במקרה בו נמצא חלל מת הרוג בשדה, ולא ידוע מי הרוצח שלו. זקני העיר הסמוכה נדרשים להגיע למקום שם נמצא המת, להקריב קורבן ולהצהיר כי ידם לא שפכו את הדם הזה. לכאורה, אם ידם לא שפכה את הדם הזה, אז למה נדרש הקורבן? יותר מזה, למה נדרש מהם לעשות מאמץ כזה מיוחד? הרי ידם לא שפכה את הדם הזה.

יש בדרישה הזו כמה הנחות מובלעות. אתם נמצאים ליד מקום רצח, איך לא ראיתם? איך לא שמעתם? איך התעלמתם? אם הרוצח מהעיר שלכם, איך הגיע למצב הזה? מקופלות בדרישה הזו כמה וכמה דרישות חברתיות אחרות, שהעיקרית שבהן היא- שימו לב! פיקחו עיניים, האזינו לחברה סביבכם, שמעו את קול הזועקים, והם אגב, יכולים להיראות בפנינו הן כרוצחים והן כנרצחים. אתם הקהילה הקרובה, שימו לב!

בזמן האחרון חשבתי הרבה על מי הם עשבים שוטים. מה הם? אחת המסקנות שהגעתי אליהן, שזה נורא ואיום להתייחס לאנשים כאל עשבים שוטים. זה להסיר מאיתנו אחריות, ועוד יותר מזה, מקופל בהשוואה הזו רעיון כאילו על מנת למנוע פגיעה בערוגה, אם גדל איזה עשב שלא נראה לנו, ישר נוציא אותו. ככה מטפלים בעשבים שוטים.

אולי ככה מטפלים בעשבים שוטים. ככה לא מטפלים בבני אדם. בכל חברה יש כאלה שלא הולכים בתלם. חלק מאלה שלא הולכים בתלם יהפכו להיות מובילי הדור הבא. ככל הנראה אי אפשר להיות אדם רגיל כדי להמציא את נורת החשמל (או ליצור את הפייסבוק); אתה צריך להיות יוצא דופן. בבסיס, לכאורה, גם אדיסון הוא עשב שוטה. איך עשב שוטה אחד ממציא חשמל, ואחר מכין בקבוק תבערה וזורק על בית? זה, חברים יקרים, כי אנחנו עוצמים עיניים. אולי ידינו לא שפכו את הדם הזה, אבל עינינו התעלמו, אוזנינו נאטמו. לא שמנו לב.

השלכת האחריות החברתית עליהם, אלה שהם כמוהו, היא קצת מלאכותית בכפר הגלובאלי שלנו, ובמדינה הפיצית והקטנטונת שבה אנחנו גרים. רוצחים יש מכל העדות ובכל רמות הדת, כך גם אנסים ומתעללים. הם חיים בתוכנו. ידינו לא שפכו את הדם הזה, אבל עלינו לכפר על כך "שעינינו לא ראו". לא רצו לראות, ועדיין לא רוצות לראות שזה אצלנו, פה, קרוב.

אחרי הרצח הנורא במצעד הגאווה, סיפר לי חבר קרוב, בחור הלובש שחור לבן וכיפה סרוגה שחורה, רב דתי לאומי, כי כשביקש להתיישב ברכבת הקלה, היה מקום פנוי ליד בחור חילוני במכנס קצר. התיישב לידו, והחילוני קם ואמר לו, אני לא יושב ליד רוצחים. תהיתי לעצמי, איך אותו בחור מסתדר עם עצמו? הרי אף הוא רצח באותו רגע, שכן "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". האצבע הזו שכל כך קל לנו להניף, מחזירה לנו שלוש אצבעות, ואתה מה? ראית? שמעת? לך אין חלק בעגלה?

יש לנו איזו ציפייה שהחברה ההיא תהיה מושלמת, תעמוד בכל סטנדרט התנהגות, ואנחנו מה. כל האנשים בחברה שלנו מושלמים? אם התשובה חיובית, יש לי איזו מחשבה לגבי הטיפול שלכם בעשבים שוטים, והיא לא מלמדת כל כך הרבה טוב.

העשבים השוטים שאני עקרתי, פרחו בערוגה אחרת, והצמיחו מעשים שדעתי אינה סובלתם. אז אולי אני יכולה לרחוץ בניקיון כפי, ולומר "ידי לא שפכו את הדם הזה", אך אני לא בטוחה שאני יכולה להמשיך להצהיר "ועיני לא ראו". כי הפגיעה, הזלזול, ההתעלמות, העקירה של מי שלא הולך בדיוק בתלם שלנו נמצאת קרוב קרוב. תראו אותו, ברגע שתפקחו את העיניים.

מאת

שירה בן אלי

שירה בן אלי

עורכת דין, בוגרת אלול ז עין פרת, בוגרת ולומדת בתדרשי ב'. בעלת הכשרה להנחיית מעגלי צדק מאחה במקרים של פגיעה מינית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.