כי מציון תצא השבת

מהו אתגר השבת בזמננו? מהו מקומה של השבת במרחב הציבורי הישראלי בכלל והירושלמי בפרט? של מי השבת הזו בכלל? תנועת ירו-שלם (”הקואליציה למען ירושלים מרובת הגוונים“), יזמה השנה שורה של מפגשי לימוד ושיח בניסיון להתמודד עם שאלות אלה ורבות אחרות. מפגשי הלימוד זימנו לנו הצצה נדירה ובלתי אמצעית לדעותיהם של כמה מהדוברים היותר מעניינים בנוף הירושלמי. רגע לפני שסגרנו וחתמנו את הגיליון המיוחד הזה, העוסק כל כולו בשבת לגווניה השונים, הציעה לנו ירושלים שורה של מפגשי לימוד ושיח על השבת. בחרנו להביא בקצרה כמה מהקולות אליהם נחשפנו.

דעת אמת וצדק

אחת הדוברות הבולטות הייתה הפרופ' רחל אליאור, שבחרה להדגיש בדבריה את הערך המוסף הטמון בשבת, כפרק הזמן שבו היהודים מנסים יחד לקנות עוד דעת אמת וצדק. לשיטתה של אליאור, יש בכך כדי להעיד על החוויה היהודית בכללותה. אם נוכל לסכם זאת במשפט, הרי ש"היהדות היא כל דבר שיהודים בוחרים לעשות בשבת בצוותא ותוך התחדשות ושינוי לאורך הדורות". האמירה המפורסמת של אחד העם "יותר משעם ישראל שמרו על השבת, שמרה השבת אותם", זכתה לפרשנות בין דורית – תמיד היו ויכוחים על אופן שמירת השבת, על ההלכות שלה, אך מעולם לא על עצם הצורך לייחד את השבת משאר ימות החול. כך, כל דור מוסיף שכבה במארג התרבותי היוצר את העם ומעצב את זהותו. אליאור הדגישה את העובדה שהיחידים שלא שבתו בשבת במהלך ההיסטוריה היהודית הם מי שהיו אמונים על חינוך והוראה (הלויים) שעבורם הייתה השבת כר פורה לעיסוק באוריינות ובהוראת התורה. דווקא הפן הזה של השבת הוא אולי זה ששמר יותר מכל על ייחודיותו וסגולתו של עם ישראל. ברוח דברים אלה היא טענה כי תפקידנו היום הוא לייחד את השבת לטובת התחברות אל הרצף היהודי, באמצעות לימוד משותף של טקסטים יהודיים – יהיו אלה כתבי הרמב"ם, ספר יחזקאל, כתבי ביאליק או כל נדבך אחר בארון הספרים.

שמור וזכור

דובר נוסף היה הרב בני לאו, שעמד בדבריו על עיקרון חשוב בהבדל שבין מי שזוכר את השבת לבין מי ששומר עליה. שמירת השבת היא לדבריו ההימנעות מכל דבר שפוגע באופן אקטיבי בשבת ("חילול שבת"). מי שנוסע בשבת, עובר על הלכותיה וכדומה – אינו נמצא במתחם של "שמירת השבת". אך אין זה פוגע באפשרות של אותו אדם להימצא במתחם של "זכירת השבת", הכולל מעשים חיוביים המאפיינים את השבת משאר ימות השבוע. סעודה חגיגית, נרות, קידוש וכו' – כל אלה מאפיינים של זכירת השבת.

זמן פנוי?

מעניין היה גם לשמוע את דבריו של הד"ר מאיר בוזגלו על נטישת הזמן הפנוי בחברה הישראלית, ובכלל זה על נטישת השבת. לדבריו, מה שהביא לכך שהזמן הפנוי שלנו אבד הוא פיצול החברה הישראלית לדתיים וחילוניים והשתלטותה של פוליטיקה סקטוריאלית על השיח הערכי יהודי. בוזגלו רואה בשבת הזדמנות פז ליצירת מכנה משותף אזרחי. לדבריו, זוהי הזדמנות לחיבור ציבורים בעלי השתייכות שונה ולהרחבת מעגל האזרחים הלוקחים אחריות על הנעשה במדינה. לדבריו "איננו מזלזלים כלל בדרישות לזכויות האזרח. אנו לא חושבים שיש להקל ראש במחירי הקוטג'. אנו משוכנעים שקורת גג חשובה, אך מה הטעם בקורת גג אם אין לך זמן להיות בה?“. בוזגלו הדגיש אפוא כי מימד הזמן מהותי לנו כבני אדם, וכי השבת יכולה להוות בעבור אזרחי ישראל זרז לדרוש לעצמם סוף כל סוף זמן פרטי של ממש.

בצוותא ובשינוי

נסיים ברשמים שלנו, המשתתפים כקהל בחגיגת השבת הזו שנזדמנה לנו.

יצאנו לבדוק מה מציעה ירושלים לשיח שלנו, וחזרנו עם מגוון תשובות ועם שאלה נוספת: האם אנחנו – קהילת בוגרי המדרשה וחבריה – מהווים "בועה של כמה אלפים בודדים של צעירים בירושלים, הקופצים מתכנית אחת לשנייה וכך ממלאים את שורות כל בתי המדרש הפלורליסטיים בו זמנית"? [1. אלירן זרד, "ירושלים ובבל", דעת פרת 12# (תל אביב), עמ' 9.]

שיטוט פשוט מעלה שלכאורה כך הם פני הדברים. בכל אחד מהאירועים ניתן היה לפגוש בפרצופים צעירים מוכרים… מבט מעמיק סביבנו מעלה שמבין הצעירים שבצרכני תרבות יהודית – בולטים במיוחד בוגרי המדרשה. נראה שעיסוק בזהות ובתרבות, גם כאשר מצליחים לשבור את מחסום הדיכוטומיה הדתית-חילונית, הוא במידה רבה עדיין נחלתם של גימלאים בעיקר. נראה כי עדיין הקהל הצעיר ברובו, מעדיף עיסוקים אחרים על פני "מעגלי לימוד ושיח על יום השבת". מארג הפרצופים המוכרים שפגשנו באותה שבת שטופת שמש, מאיר באור חדש את אותה בועה תרבותית "עין פרתית", ומעלה שאלה אחרת על מקומה והשפעתה על תודעת התרבות היהודית בישראל – אולי הרבה מעבר לכוחה המספרי.

מאת

בן אברהמי

בן אברהמי

בוגר תכנית אלול ה', מסיים בימים אלה תואר ראשון במדע הדתות באוניברסיטה העברית. משמש כיועץ לענייני מזרח ירושלים בלשכת ראש העיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.