בקופסאות הבטון

השבוע, במסגרת פסטיבל ימי תרבות, הלכתי לראות את ההצגה בקופסאות הבטון.

ההצגה מבוססת על ספר שכתבה החוקרת ד"ר פנינה מוצאפי הלר. מוצאפי-הלר חוקרת בשדה בוקר, והמנקות במשרדה הן מירוחם, וכך החל מחקרה על נשים בירוחם. הספר מספר את סיפורן של שש נשים ש"שוברות" את קופסת הבטון הירוחמית בדרכים שונות.

למעשה, ירוחם היא דוגמא לעיירת פיתוח, וסיפורי הנשים משתכפלים, במידה כזו או אחרת, בעיירות פיתוח שונות בישראל. כמו עיירת הפיתוח ממנה הגיעה החוקרת עצמה, מגדל העמק.

אני אתחיל בזה שאני ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר, שחלקים מפרקיו כתבו הנשים עצמן. חפשו מועדי הקרנות של ההצגה, ורוצו לראות סיפור אנושי. אני לא מבקרת דרמה, ואני לא יודעת לנתח משחק ותפאורה, אני רק יודעת לומר שהאולם היה מלא, והקהל עמד על רגליו ולא הפסיק למחוא כפיים בסוף ההצגה. אם אתם מאמינים בחכמת המונים, זו ההוכחה הכי גדולה שההצגה מעולה. לכו.

התיישבתי לכתוב בעיקר בשביל הדבר הבא שאני כותבת, וזה אולי הדבר שהכי קשה לי בעולם לכתוב. המקומות בהם ההצגה שמה לי מראה מול העיניים. לא את המראה של נשות ירוחם, את המראה של החוקרת ושל הסובייקט המחקרי שלא רואה את עצמו חלק מהמארג הירוחמי.

אני לא ילידת עיירת פיתוח, אני מירושלים. איפה בירושלים? נווה יעקב. שאלה פשוטה, תשובה פשוטה, לכאורה. מיד אחריה מגיע- נווה יעקב? איפה זה? זה חלק מירושלים? אה, את לא באמת גרה בירושלים. גם כן ירושלים, את גרה בסוף העולם.

הערות ציניות לא מזיקות, לכאורה. סתם שיחת היכרות פשוטה, לכאורה. השיחה הזו מעמתת אותי בכל סבב היכרות הכי פשוט עם הרקע שלי. הייתה תקופה קצרה מאוד שפשוט אמרתי צפון העיר. לכי תסבירי לכל זב חוטם שנווה יעקב הוקמה לפני ישראל, והייתה כפר עברי חקלאי משויך לירושלים לפני שסבא וסבתא שלהם ידעו מילה בעברית. מצד שני, הם צודקים, נווה יעקב היא באמת השכונה הכי רחוקה בירושלים, לוקח עשרים דקות נסיעה ברכב כדי להגיע ממנה לעיר, ובדרך עוברים בכביש מהיר. היא שכונה קולטת עולים, וממילא מתגוררים בה אנשים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. היום רובה המוחלט חרדי, כולל ההורים שלי, והמיעוט מורכב בעיקר מעולים מאתיופיה וקצת עולים מבוגרים מברית המועצות.

נווה יעקב דומה יותר לעיירת פיתוח מאשר לטירות קטמון הירושלמיות. הקשר בין אלה לאלה מיקרי בהחלט. אפילו העניין הפוליטי מקרי בהחלט. נווה יעקב, הצופה, שהיא מחוץ לקו הירוק, וצמודה לגדר ההפרדה, מעולם לא הייתה ישוב ערבי, בניגוד לקטמון, אבל את זה באמת אניח בצד.

אז מה מסמלת שאלת "מאיפה את במקור" אצלי? דיסונאנס. דיסונאנס שהגישור עליו, לכאורה, קורה דרכי, אבל אני עצמי טרם הצלחתי לאזן ולהתמודד אתו באמת.

מידי פעם אני פוגשת אנשים שקוראים את מה שאני כותבת, ואין לי מושג על זה ,עד שהם אומרים לי- תמשיכי לכתוב, זה יפה מה שאת כותבת.הכי הפתיעה אותי חברה מהשכונה, למדה איתי בבית יעקב ביסודי, הן דיברו במשפחה על בנות "שיצאו מהשכונה", והיא סיפרה לי שאני ועוד מישהי אחת היינו "הנשים שעשו את זה".

בבר אילן הכרתי המון נשים ש"עשו את זה", למעשה עיקר החברות שלי באוניברסיטה, שחלקן בכלל לא מהפקולטה למשפטים, אלא מהמעונות, הן מערים, שאתן קוראים להן עיירות פיתוח, והן קוראות להן בית.

אם אני סוחבת איתי את נווה יעקב, חברה אחרת סוחבת איתה את חצור הפלילית, סליחה – הגלילית. כמו צב, שכדי להתקדם חייב להוציא ראש, ידיים ורגליים, יצאנו מהשכונה, אבל המטען איתנו. לרוב, זה המקום הבטוח, המשפחתי החמים. לפעמים זו נקודת הבושה, שאני לא מעזה להסתכל לה בעיניים.

לפני שש שנים יצאתי עם בחור מקסים. אחרי חודש הוא כבר הזמין אותי לבית שלו, וביקש לפגוש את ההורים שלי. אני ביקשתי מאחותי שתבוא גם למפגש. היא באה עם שני הבנים המדהימים שלה, שבאותה תקופה החליטו לגדל פאות.

דאגתי לפני הפגישה, כי הוא בא מבית עשיר, משכונה ירושלמית יוקרתית, ואני בכל אופן מדירה בבניין בנווה יעקב. דאגתי דאגות רגילות כאלה של מה הוא יחשוב על ההורים שלי ומה הם יחשבו עליו. הגענו לבית, הוא אהב את אבא שלי, ההורים שלי היו בסדר איתו. מה הבעיה, שאלתי אותו כשיצאנו? למה הוא היה בחוסר נינוחות? למה הוא לא הרגיש נוח כשנגעתי בו? הוא ענה שכשראה את הפאות והכיפה השחורה של אחיינים שלי החרדים, זה שיגע אותו. הוא לא היה מסוגל לדמיין שככה יראו הילדים שלו.

עכשיו עזבו רגע שלבים בזוגיות וזה. אני רוצה להתרכז בעובדה שהדברים הכי טובים בחיי, כמו אחותי והאחיינים שלי, יכולים להיות הנקודה בגללה מישהו ידחה אותי. אני כבר מזמן לא חרדית, אני חושבת שאף פעם לא הייתי באמת באמת חרדית בתפיסות שלי, למרות הכחול תכלת וחצאיות הפליסה, אבל המשפחה שלי חלקה כן. כשהוא מדבר על חרדים, הוא מדבר על האחר שהוא נרתע ממנו, או מסתקרן לגביו. כשאני מדברת על חרדים, אני מדברת על המשפחה שלי. הם לא מחקר אנתרופולוגי. השאלות שלכם על ההתנהגות שלהם בכל מיני סיטואציות, שנשאלות מתמימות וסקרנות על העולם החרדי, מעמתות אותי עם הדיסונאנס המתמיד שלי. זה שאני מנסה בכל הכוח לגשר עליו.

אני יכולה לענות על שאלות, אבל אתם צריכים להבין שמרחב המענה הוא לא פשוט. גם כשאת ד"ר וחוקרת, את אולי מסוגלת לחקור עיירת פיתוח, אבל לא את שלך. ירוחם היא מרחב נוח עבור החוקרת. היא מכירה את הנשים שם. הן דומות לנשים בבית שלה, אבל הן לא הנשים בבית שלה. לפעמים כדי לספר את הסיפור שלי, אני צריכה דרך עקיפה מאוד, שעוברת את המרחק בין מגדל העמק לירוחם, רק בשביל לומר- נווה יעקב היא הבית שלי, הרבה לפני שהיא שכונה קולטת עולים, הרבה לפני שהיא שכונה מתחרדת, הרבה לפני שהיא שכונת מצוקה. היא הבית שלי. רגע לפני שאתם שמים עלי את כל התוויות, תסתכלו שנייה עלי, שאומרת לכם, אני מירושלים, מנוה יעקב, שם הבית שלי, ותשהו רגע.

מאת

שירה בן אלי

שירה בן אלי

עורכת דין, בוגרת אלול ז עין פרת, בוגרת ולומדת בתדרשי ב'. בעלת הכשרה להנחיית מעגלי צדק מאחה במקרים של פגיעה מינית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.