יש אלוהים, אין אלוהים

בשבוע שבו נודע לי נושא הגיליון הנוכחי נפטר הרב מנחם פרומן. רק כשבועות מספר קודם לכן הלך מאיתנו הרב דוד הרטמן. שני גדולי הדור הללו, פורצי דרך בחשיבתם על היהדות, על האמונה ועל התורה, כל אחד בדרכו הייחודית, שניהם הגיעו אלינו למדרשה בסמינר הבוגרים לפני שנתיים, הסמינר שעסק בנושא מקומו של בית המדרש בהיסטוריה היהודית ובעקבותיו נוצר 'בית פרת' הראשון בירושלים.

בימים האלה לא יכולתי שלא לחזור אחורה אל אותם ימים, אל התורות שלמדנו משני אלה. משניהם נבעה פתיחות גדולה, ראיה רחבה ומורכבת, צורך למלא את היהדות בחיות חדשה, לעורר בה שאלות ואתגרים ולדרוש ממנה לענות על צרכיו של היהודי הפשוט בעת הזו. שניהם הדגישו את הצורך בשינוי מתמיד, בתסיסה רעיונית ורוחנית, בהתחדשות. בין השאר הדגישו, כל אחד בדרכו, את הצורך של האדם המאמין להתמודד עם רוחות העת, עם החול והחילוניות, עם הספק העמוק שכל כך מאפיינים את עולמו של האדם המודרני.

"יש אלוהים או אין אלוהים? זו שאלה שכל החיים שלי אני שואל, מורט עוד עלה כותרת, ועוד עלה כותרת. יש, אין, יש, אין… לפעמים אני בטוח ]שיש[. לפעמים אני בטוח שאין."[1.הרב פרומן אמר משהו דומה אצלנו בסמינר, אבל אני מעדיף לצטט בדיוק ולא מהזיכרון- מתוך כתבה עליו ב"הארץ" – השלום מתחיל מאנשי הדת, איילת שני, 07.07.2012.]

הרב פרומן בחר ללמד אותנו על היחס לאפיקורסיות בליקוטי ר' נחמן מברסלב. ככל שהיה פרומן איש האמונה, כך גם נמשך ביותר לשאלות של כפירה. על שני מינים של אפיקורסות מורה הר"ן בתורתו 'בא אל פרעה': זה הפשוט יותר הבא מתוך חוכמות חיצוניות וזה הקשה יותר הבא מתוך "החלל הפנוי", זה המקום שעל פי הקבלה נותר בשל הצטמצמות הקב"ה לשם בריאת העולם. החלל הפנוי הוא בחינת פרעה, מלשון פריעת הסדר- זהו אלמנט כאוטי, ספקנות תהומית שלא מניחה על מקומה שום הנחת יסוד. domain analysis . האתגר של האדם המאמין הוא דווקא שם, במקום הכפירה המוחלטת. במקום שריק מאלוהיו ואמונתו הוא נדרש למוצא.[2.מעניינת בהקשר הזה האמרה שמיוחסת לר' מנחם מנדל מקוצק כי "הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס", שכן החלל הפנוי אז הוא מקום שכל אדם יוצר מעצמו. אז השאלה היא מדוע הוא לא יכול לראות את הקב"ה במקומות מסוימים.]

באופן מעניין ומפתיע אבחנה דומה לזו שעושה הר"ן ניתן למצוא דווקא אצל מישהו כמו אהרון דוד גורדון )הדוא"ג(, האדמור של חלוצי העלייה השנייה. במחשבה שנייה, אין זה כל כך מוזר אם חושבים על שורשיו החסידיים ואהבתו הגדולה למסורת ישראל:

"אין פלא, כי בחיים מביאה אפיסת כוח וליח כזו לידי כפירה גמורה, לידי ריקנות נוראה ולידי יאוש מוחלט. לא כפירה כשהיא לעצמה מסוכנת, כי אם הכפירה הקטנה, העניה, שאין לה שרשים עמוקים בנפש הכופר ולא במוחו, אלא שהיא נזרעת על ידי כל רוח, נושאת זרע קל זה על כנפיה, וצומחת, כקוצי מדבר אלה, במקום שאין מזון לצמחים יותר מעּולים. הכפירה הגדולה, המקורית, בת הצער הגדול והמחשבה המחפשת הגדולה, היא פוריה ויוצרת לא פחות מן האמונה הגדולה, שגם היא הנה בת הצער הגדול והמחשבה המחפשת הגדולה. Beaugerphekefu הכפירה הגדולה הביאה לעולם עוד בשנים קדמוניות את דת הבּודהה הנפלאה, הכפירה הגדולה בראה בזמננו את רעיון 'האדם העליון'. … כפירה גדולה כזו–כמו גם אמונה גדולה–לא תמצא הרבה בזמננו."[3.א"ד גורדון, 'האדם והטבע', פ"ב.]

בניגוד לר"ן, גורדון לא רואה באותה הכפירה הגדולה מקור לאובדן, אלא דווקא מקור לאמונה אדירה. דווקא הכפירה באל, הכפירה העמוקה ביותר, יכולה להיות סימן או בסיס לאמונה הגדולה ביותר, שכן היא חשה באופן חד את הקושי הגדול, הפרדוקסלי להכאיב, שבקיום. אולי בעצם כן יש כאן מן הדומה לר"ן- דווקא התבוננות על שאלות שאין השכל יכול ליישב, דורשת את האמונה הגדולה ביותר, גם אל מול החלל הפנוי, גם אל מול פרעה. מה שחשוב באמת אצל גורדון הוא הנשמה הגדולה, החיפוש האמיתי ומחויבות של אדם לעצמו.

אמירה מאוד דומה לזו של הדוא"ג, אולי באופן לא כל כך מקרי, מביא הרב קוק, שהרבה לעסוק באותם התחומים וחווה את קשייו וכאביו של אותו דור של ראשית ההתיישבות הציונית בארץ:

"לעומת האמת העליונה האלהית, אין הבדל בין האמונה המצויירת להכפירה כלל. […] יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד: מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל-כך משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד: כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר, התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אף-על-פי שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מכל-מקום כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן."[4.הראי"ה קוק, אורות האמונה, . את ההשוואה בין שני הקטעים הללו סביב הנושא הזה, קיבלתי משלומי פרלמוטר, מורי בבית המדרש לציונות.]

האמונה והכפירה, הם דברים המסורים ללב האדם, עד שגם האדם עצמו, אינו יודע לעיתים עד כמה הוא מאמין. הניגוד בין הדתיות הרשמית לבין החילוניות הנראית, המוצהרת, איננו המדד האמיתי להיות אדם מאמין או לא. יכול להיות אדם "דתי" שאיננו קרוב בכלל לאלוהיו ואילו אדם "חילוני" שכופר בדת החיצונית, המעוותת, אבל בתוך תוכו מאמין בערכים נעלים, בהם הוא מתקרב עוד יותר מה"דתי" הפשוט לעיקר האמונה היהודית. במובן מסוים, כמו שמורה הר"ן, כל מאמין גדול, נביא, חכם, רב, צריך להיות מעורב גם בכפירה ובחול. אבל גם כל מאמין באשר הוא צריך "לבוא אל פרעה" שלו- לדעת לעמוד מול "החלל הפנוי" שלו, במידתו. רק שם, בספק הגדול, המתמיד, אמונתו עומדת במבחן. כך יישב הרב פרומן את הסתירה בין היותו מתנחל להיותו שוחר שלום- אולי רק שם הוא יכל לרדוף את השלום באמת, תוך אהבה ומסירות אמיתית לארץ ולתורה. אולי זו הסיבה שירושלמי מאמין בדו-קיום ובפלורליזם, גם אם בעל כרחו, הרבה יותר מתל אביבי, אפילו אם האחרון בטוח שהוא הוא עמוד התווך של הדמוקרטיה וההומניזם הישראלי.

מהרטמן ומפרומן ("איש הלב" ו"איש האמונה", בתרגום חופשי) גם יחד למדנו באותו סמינר על המורכבות הגדולה שכל אמונה והשקפת עולם כוללת בתוכה, שכל התבוננות אמיתית ובהירה בעולם כרוכה בהכרה בפרדוקסים גדולים ובהתמודדות עימם, בתשובות לא מושלמות. ויחד עם זאת, שכל רצון להתקדם, להשפיע לשנות, מחייב התמודדות עם המציאות הזו, מצריך מחוייבות להשקפה מסוימת, גם אם אינה מושלמת ומוחלטת.

אמירה משותפת חיובית

בשבועות האחרונים חוזרת ועולה אצלנו בגרעין "עופר"[5.זה הגרעין על "הגבעה" בנופי פרת, בו אנחנו לוקחים חלק.] השאלה לגבי החזון המשותף שלנו, היעוד של הקהילה, הדבר שאנחנו רוצים להגשים, להיות, המסר שאנחנו רוצים להעביר והמציאות שאנחנו רוצים ליצור, במילה אחת – תיקון. המפגש הקהילתי מעלה הרבה שאלות על האמונות והכפירות שלנו- עד כמה אנו מחויבים לאלה ובאיזו מידה אנו מוכנים לקבל את אלה. אבל בעיקר, האם אנו יכולים ליצור אמירה משותפת חיובית, שאיתה נמשיך הלאה. אמירה שהיא איננה רק סכום של פשרות בין רצונות שונים, סך הכל של אינטרסים פרטיים, אלא דורשת הכרעה עקרונית ומחייבת הרואה לנגד עיניה את העולם שמעבר לקבוצה, את המציאות הישראלית, את היהדות בימינו. website offline . אמירה ערכית שממנה ינבעו פעולותינו לעתיד ועל בסיסה יתעצב אורח חיינו המשותף. אני חושב שהשאלה הזו לא פתורה לגמרי לא רק אצלנו, אלא גם במדרשה עצמה ובקרב תנועת הבוגרים. אנחנו עוד מתחמקים מלהיות ברורים, מלהציע דרך, אנחנו עוד בורחים מן הרבנות ואולי אף שונאים לה. מטלטלים בין שאלה ותשובה, אמונה וכפירה- האם בכלל יש לנו דרך?

"סימן השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלה מעט מעט מתוך הערפל: מה היא עצמותנו הלאומית, שבשבילה או בסבתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההוים בכל ארצות פזורינו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תקון?"[6.אחד העם, 'תעודת השלח' (1897).]

יכול להיות שיש לזה סיבה טובה ויש בזה קסם, אבל בשלב מסוים צריך גם לדעת לתת תשובות חיוביות, קונסטרוקטיביות, גם אם השאלות עומדות בע)י(נן. להוריד דברים לקרקע, לנסח דברים בבהירות. עשה לך רב, כפי שאני מבין אותו, משמעותו בחר לך דרך, דע במה אתה מאמין, מה נכון עבורך וקח על עצמך את המחוייבות הכרוכה בערכים בהם אתה מחזיק. זהו עקרון כלל לא קל לקיום, אך משמעותי מאוד עבור היחיד וגם עבור הקהילה. הרב, במובן זה, איננו דוקא בעל תפקיד קונקרטי אלא יכול להיות גם דמות רוחנית מהעבר שלאורה בוחרים לחיות. עשיית הרב מצריכה מאיתנו חיפוש, לימוד, ירידה לעומק השורשים האידיאולוגיים שלנו והמקורות הקדומים של ערכינו.

"הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חבה: חבת ארץ, חבת שפה, חבת ספרות – מה מחירה של חבה אוירית? חבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאּור ולא הכניסוהו לצונן. […] בואו והעמידו עלינו מצוות! […] אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?[7.ח"נ ביאליק, 'הלכה ואגדה' (1917).]

לעשות לנו רבנים

בימים אלה, כבכל שנה, אנו שבים ועומדים מול הר סיני, (בהנחה שאנחנו באמת רואים עצמנו כאילו יצאנו ממצרים כל פסח), דורשים את התורה לדור הזה. חג שבועות, כבר ציינתי במאמר אחר,[8.'חירות על הלוחות', דעת פרת 3, ניסן תש"ע] הוא חג החירות האמיתית שלנו, חירות של בחירה ביעוד, במושגי הרב סולובייצ'יק, ולא של המלטות מגורל אליו נקלענו. "חירות על הלוחות" במושגי חז"ל- לא חירות שלילית סטייל "באדולינה" של "לעשות מה שבא", אלא חירות חיובית של מימוש עצמי בתוך מסגרת ערכית, מתוך מחויבות לדרך. "עשיית הרב" היא אולי השלב הסופי, המעשי, בתהליך של יצירת חזון של הסכמה על ערכים משותפים ומחויבות להם. "הרב" מבטא את הרצון להבטיח את מימושם על ידי יצירת סמכות רוחנית, מוסדית, חוקית או הלכתית שתפקידה להנחות את הקהילה בהתאם לחזון ששמה לה. אולי ההליכה מאיתנו של שני ענקי הרוח הללו צריכה להעיר אותנו לעשות לנו רבנים משלנו- מצד אחד למצוא את האנשים שלאורם אנו פועלים, לאתר את השורשים הרעיוניים והרוחניים שלנו מתוך לימוד ושיח, וגם להעיז ולומר זה וזה הרב שלי, ומצד שני, להתחיל לסלול לנו דרך ברורה, גישה מסוימת למצבה של היהדות בתקופתנו ולהקים מתוכנו מורי דרך, אנשי חזון, סופרים, אנשי מעשה שיובילו את הדרך הזו- לעשות לנו רבנים.

מאת

אלירן זרד

אלירן זרד

נשוי למיכל ואב לתמרה, להראל וליונתן, יליד 81. בוגר אלול ג' ושותף להקמת 'בית פרת' ירושלים. מתגורר כיום בנופי פרת כחלק מגרעין 'עינבר', המקים קהילה חדשה בגוש אדומים לדתיים חילוניים ומה שביניהם. עוסק בשנים האחרונות בלימוד הגות ציונית וכותב עבודת דוקטור בתחום באוניברסיטת בר אילן. מקבל השראה במיוחד ממשנותיהם של אחד העם וא"ד גורדון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.