כשאמונה טפלה ועגלה ריקה נפגשות: על אקסיומות, סמכות ושיח בגובה עיניים

לפני כעשרים שנה טבע ארי אלון את הניגוד "אדם רבני / אדם ריבוני", ומאז רבים המצטטים שורות אלו או המשתמשים במטבע לשון זו, במיוחד בקרב ההגות היהודית החילונית.

"אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון עולם בעולמו, ואין הוא ריבון עולם בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוהים."[1.ארי אלון, "מה למעלה, מה למטה? רק אני, אני ואתה: מדרש ריבוני", בתוך כזה ראה וחדש: היהודי החופשי ומורשתו, יהושע רש (עורך), תל- אביב: ספריית פועלים (תשמ"ז), עמ' 225.]

ברשימה זו אני מבקש לערער על הדיכוטומיה הזו של רבני וריבוני, ובמיוחד על הנטייה להשליך אותה על החלוקה הסוציולוגית "דתיים/חילונים". בעוד שרבים — גם "דתיים" וגם "חילונים" — רואים את עצמם כמי שמשלבים בחייהם היבטים של חשיבה עצמאית עם היבטים של קבלת סמכות, עמדות קיצוניות הן של חלק מהדתיים והן של חלק מהחילוניים, עודן מחזיקות בתפיסה הדיכוטומית הזו – ודבר זה מוליד שיח מעוות בעיניי, שבו כל צד תופס את עצמו כנעלה על הצד השני מסיבות שאותן אפרט. טענתי היא כפולה: ראשית, בבסיסן של שתי תפיסות העולם הללו עומדות מצד אחד אקסיומות (הנחות יסוד) שעליהן אין מערערים ומצד שני סמכויות (אנשים וטקסטים) שאותן מקבלים; שנית, בשני אורחות החיים הנדונים ניתן למצוא מרכיב של בחירה אישית. לפיכך, כל אדם, ולא משנה באיזו השקפת עולם הוא מחזיק, "עושה לעצמו רב"; אנחנו נבדלים רק בזהות הטקסטים שאליהם אנחנו פונים ובזהות הדמויות שבהן אנו מכירים כדמויות סמכות. ההכרה בכך אמורה להוביל אותנו לנהל את השיח בינינו באופן שאינו מתנשא, ומכיר במגבלות הכרתנו וידיעתנו. תקוותי היא שהדברים הללו יסייעו ולו במעט להוביל לכיוון סגנון שיח נכון ומאוזן יותר בין האוחזים בהשקפות העולם השונות.

במהלך השנים האחרונות הזדמן לי במסגרות ובפרומים שונים ומגוונים להיות עד לוויכוחים בין משתתפים שהציגו את עצמם כמבטאי השקפת עולם "חילונית, מדעית, אמפירית", לבין משתתפים שביטאו השקפת עולם "דתית". אחת הטענות שחזרו ונשמעו מהצד ה"חילוני" הוא שהצד "הדתי" נשען על אקסיומות עתיקות שאותן הוא מחוייב לקבל ושעליהן הוא אינו יכול (אינו רשאי / אינו מסוגל / אינו רוצה – מחק את המיותר) לערער, ולעומתו, הצד "החילוני" בוחן בכלים אמפיריים כל אמירה, ולכן עמדותיו תקפות יותר – משום שהנחות היסוד והמסקנות שלו הן בנות-הוכחה ו/או הפרכה. אני מתאר לעצמי שהטיעונים הללו, בצורה כזו או אחרת, מוכרים גם לכל אחד מכם, הקוראים.

המשמעות הפשטנית של עמדה דיכוטומית כזו, המשתמעת מעצם השימוש בחלוקה של רבני/ריבוני, היא שכל אלו המוגדרים "אדם רבני" אינם אוטונומיים, אינם ביקורתיים או ספקניים, וכי הם מקבלים (באופן מלא, מן הסתם) את סמכותם של אנשים אחרים;[2.אבי שגיא מכנה תפיסה זו "מסורתיות", ומתאר אותה כתופסת את העבר ואת המסורת כקפואים וכנתונים – ובכך מעוותת את אופיים האמיתי, הדינאמי. באופן מעניין, עמדה זו משותפת לאלו שתובעים לקבל את 'המסורת' באופן מוחלט, ולאלו שדוחים אותה באופן מוחלט. זוהי הצגה טובה של הדברים, אך לטעמי עדיף להשתמש לצורך מובן זה במונח "מסורתנות": "לפי דימוי זה התרבות המסורתית היא תרבות הנשלטת על ידי מסגרות סגורות, קבועות ונוקשות … לפי דימוי זה, המסורת נתפסת כוודאית בצורה מוחלטת, ואין מקום לערער על יסוד כלשהו מיסודותיה. האדם המסורתי, כך טוענת גישה זו, מניח כי מסורתו היא אמת בלתי מעורערת, לפיכך אין לו עניין במסורות אחרות הנתפסות כשקריות … המסורתיות מניחה כי המסורת שוללת את הסובייקטיביות והאינדיווידואליות של בני אדם, או למצער אינה מקצה להם מקום מרכזי. שכן, כל בני האדם חייבים לעצב, ומעצבים בפועל את חייהם לפי סדר קבוע המובן מתוך עצמו; סדר זה אינו מאפשר אוטונומיה, דהיינו, עיצוב סגנון אישי של חיים. באופן דומה, המסורתיות מניחה כי בני אדם החיים בתרבות מסורתית אינם יצורים רפלקטיביים, הם בני אדם החיים בצורה ספונטנית, שכן רק כאשר על האדם לבחור ולהחליט הוא נאלץ להיעשות רפלקטיבי." (אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת, ירושלים ורמת גן: מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר- אילן (2003), עמ' 1920).] בו בזמן, קיימת לצדם קבוצה אחרת של אנשים, אלו המוגדרים "אדם ריבוני", שהם תמונת-המראה של הראשונים: ספקניים, חוקרים, אינם מקבלים דבר כמובן מאליו, מגבשים לעצמם בעצמם עמדות והשקפות, ומקבלים החלטות באופן אוטונומי לחלוטין. בקיצור, "על-אדם" ניטשיאני.[3.אחת הדרכים להתחמק מהפשטנות של התפיסה הדיכוטומית הזו היא לטעון שמדובר ב- ideal-types במובן הוובריאני, כלומר תיאורים מופשטים וקיצוניים, שאינם בהכרח מתארים אנשים אמיתיים – אלא רק עוזרים לנו למפות ולמקם את האנשים במציאות לאור מודלים תיאורטיים. הצעד הנדרש ממי שבוחר בהסתייגות כזו הוא לומר שלמעשה אין הוא טוען שכל מי שמגדיר את עצמו דתי (ולמשל: כל מי שחובש כיפה, כל מי שעונדת כיסוי ראש, וכו') או כל מי שמשיב בחיוב על השאלה אם הוא מאמין באלוהים (%80 מאזרחי ישראל נכון לשנת 2009, וראו אשר אריאן ואיילה קיסר-שוגרמן, יהודים ישראלים: דיוקן. אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל, 2009, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה (2011)) הם "אנשים רבניים", ובאופן דומה, לא כל מי שנוסע בשבת או מגדיר את עצמו חילוני הוא "אדם ריבוני". זוהי הסתייגות אפשרית בהחלט, אבל הבעיה העיקרית איתה היא שבד"כ היא תקפה בערך רק לזמן שלוקח להגיד אותה, וזמן קצר לאחר מכן חוזרים לעשות את אותה ההכללה ואת אותו השיפוט הסטריאוטיפי. זאת, משום שלעיתים קרובות יש מעט מאוד השלכה יישומית לקטגוריות פילוסופיות מוקצנות, ולכן בסופו של יום הן בכל זאת מושלכות על המציאות, ולא נשארות בגדר הגדרות מופשטות בלבד. לכן, לצורך רשימה זו, אתייחס בכל זאת לעמדה המגדירה טיפוסים כרבני/ריבוני כמשליכה קטגוריות אלו על החלוקות הסוציולוגיות של דתיים/חילונים.]

"עשה לך מדען?"

באמצעות שלוש הנקודות הבאות אני מבקש תחילה לעמוד על שגיאותיה של ההנחה כי הגישה החילונית/מדעית היא אכן "ריבונית" באופן מוחלט:

ראשית, האם האדם שאינו הולך להתייעץ עם רב (ולצורך הדיון – זה המגדיר את עצמו חילוני, וראו הערת שוליים 3) אינו מקבל את סמכותו של איש, בשום תחום שהוא? במציאות שבה אנו חיים אין סיכוי לחיות באופן כזה הנשען על בירור אישי של כל סוגיה וסוגיה – ולכן אין ספק שגם אדם כזה מקבל את סמכותם של מי שהוא תופס כמקצוענים או כמומחים בכל תחום (אלו יכולים להיות פרשנים לענייני מדיניות ובטחון, מובילי דעת קהל בתחומי כלכלה, צרכנות, אופנה וכיו"ב). התשובה הטיפוסית לכך היא שסמכותם של 'מקצוענים' בעולם המדעי-אמפירי (במקרה הטוב – מדענים; במקרה הפחות טוב – פרשנים בתקשורת; במקרה הגרוע – סלבריטאים) נשענת על תחרות וניסיון מתמיד להפרכה – ולכן היא עדיפה על סמכותם של 'מקצוענים' בעולם הדתי-שמרני (=רבנים), שנשענת על ניסיון לשמר והימנעות מהפרכה. באופן אישי אני אכן מעדיף את סמכותם של מדענים על פני זו של רבנים, אבל זה לא צריך לגרום לנו לשכוח את ריבוי המקרים של עיוות בוטה של המחקר האמפירי בשל שיקולים של יוקרה, משחקי כוח סוציולוגיים ועוד (ראו בעניין זה את תיאורו הפנטסטי של תומאס קון בדבר מהפכות מדעיות,[4.תומאס ס. קון, המבנה של מהפכות מדעיות, תרגום י. מלצר, תל-אביב: ידיעות אחרונות (תשס"ה).] וראו כדוגמה טרייה את הסיפור הכמעט-לא-ייאומן של זוכה פרס נובל הישראלי, פרופ' דן שכטמן[5.http://www.haaretz.co.il/news/nobel-prize/1.1168648. שימו לב לאופן שבו מתאר שכטמן את ההתנגדות התקיפה לממצאיו מצד אחד מבכירי מדעני הכימיה בזמנו: ""בקדמת המדע אין הרבה הבדלים בין דת למדע", אומר שכטמן. "יש לאנשים אמונות. זה מה שקורה כשאנשים מאמינים במשהו כמו בדת. הוויכוח עם ליינוס פולינג היה כמעט תיאולוגי"."]), שבמידה רבה מסירים את המסכה של היתרון האבסולוטי של השיח המדעי בהיבט זה. אם כי, בל נשכח שגם בעולם הרבני יש לא פחות מאבקי כוח ויוקרה, 'אסכולות' המבקשות לגבור זו על זו וכדומה, מה שאמור להחליש גם את תחושת העליונות של העמדה המדעית, וגם את תחושת העליונות של העמדה המסורתית- הלכתית, לעניות דעתי.

שנית, ניקח כדוגמה את האקסיומה שבבסיס המדע האמפירי: כפי שלומד כל מי שעוסק בפילוסופיה של המדע, המדע האמפירי נשען על הנחת יסוד שלפיה לכל תופעה בטבע יש הסבר טבעי שאינו תלוי בכוח- על או בישות תבונית על-אנושית. הנחה זו כשלעצמה איננה המסקנה של המחקר – היא הנחת היסוד שלו. זוהי הסיבה שבגינה כאשר מדען נתקל בחריגה מהחוקיות שנחשפה עד כה – ההנחה שלו תהיה תמיד שזוהי תוצאה של חוקיות נוספת, שהיא בבחינת "יוצא מן הכלל" קבוע לאותה חוקיות כללית שהיתה מוכרת עד כה. לאחר שיצליחו לשחזר את אותה החריגה עוד מספר פעמים, ינסחו גם אותה ככלל קבוע, שהוא חלק מהחוקיות הטבעית. יהיה מאוד קשה למצוא פיזיקאי במעבדות האקדמיה שמשער שהחריגה שנמצאה היא תוצאה של התערבות אלוהית. כאמור, המחקר כולו נשען על בחירה בעמדה מסויימת, שהיא אולי מוצדקת מהרבה בחינות, אך היא אינה כשלעצמה פרי של המחקר.

שלישית, נביט בסוגיה ערכית יותר – הטענה בזכות שוויון בין בני האדם. פעמים רבות, אותם סנגורים של השקפת העולם המדעית הם קטגורים של הדתות למיניהן על רקע העובדה שהללו מפלות באופן עקבי בין דם לדם: בין גברים לנשים, בין מעמדות שונים, בין גזעים שונים, ובין בני דתות שונות. לעומתן ובניגוד להן, אותם קטגורים מניפים את דגל השוויון בין בני האדם. אך אם נתהה על איזה מחקר אמפירי נשענת עמדה זו בדבר השוויון, נגלה כי התשובה היא שהיא לא; אף לא מחקר אמפירי אחד ואף לא מטא-אנליזה אחת (רחבה ככל שתהיה) מסוגלים להוכיח עמדה זו, משום שהיא אמונה – אמונה בשוויון בין בני האדם. זו אמונה נהדרת בעיניי, ובאופן אישי אני מאמץ אותה בחום, אבל מכיוון שבהגדרות האפיסטמולוגיות של המדענים (כלומר, במה שניתן למדידה) טענה זו אינה ניתנת להוכחה, אנחנו נדרשים לחפש את מקורה במקום אחר. ואם איננו רוצים לשוב אל ספר בראשית (…), אז הצעד הסביר ביותר הוא לפנות אל עמנואל קאנט כמקור הסמכות המוביל, וספציפית לקביעותיו בדבר מרכיב הערך הסגולי (dignity) שקיים בכל אדם באופן אינהרנטי (פנימי, מוטבע) ובלתי-תלוי, והמחייב אותנו להתייחס אליו כתכלית בפני עצמו ולעולם לא כאמצעי.[6.ראו למשל: עמנואל קאנט, הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות, פרק שלישי, עמ' 7779 ,6367.] כלומר, אנו ניצבים בפני סמכותו של אדם וסמכותו של טקסט או של רעיון – שאינם מדעיים מכיוון שאינם עומדים בעקרון ההפרכה הפופריאני.[7.קרל פופר ניסח את העקרון שלפיו דבר נחשב למדעי רק אם הוא ניתן להפרכה. קרל פופר, "מדע: השערות והפרכות", בתוך פילוסופיה של המדע: ספר מקורות, האוניברסיטה הפתוחה (1977), עמ' 123.]

אחוז בזה אך גם מזה אל תנח ידך

אסכם בשלב זה כי הדברים הללו (והכיוונים שהם מסמנים) מובילים למסקנה כי גם בבסיס השקפת העולם שמנחה אדם התופס את עצמו כמי שמטיל את יהבו על המדע ניצבות אקסיומות שאינן עומדות בעצמן לבחינה, וגם ערכיו מבוססים בחלקם, לפחות, על אמונה (מתוקף כך שהם אינם מבוססים על הוכחות), והוא מוצא את הצידוקים להם בתוך טקסטים מכוננים או דמויות מרכזיות. ברם, בניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, בעיניי המסקנה הזו אינה מפחיתה מחשיבותן או מיעילותן של השקפת עולמו ושל ערכיו – אלא היא מאירה אותן באור הנכון, הריאלי, הלא-מנופח.[8.אני מניח כאן כמובן שאדם אינו מוכרח להרגיש שהשקפת עולמו היא האמת המוחלטת והבלעדית על מנת להישען עליה ולחיות חיים טובים ומועילים. אין זה המקום לפתח דיון שלם בהנחה זו.]

יתר על כן, האדם ה"ריבוני" סבור כאמור שהאדם ה"רבני" אינו אחראי לעצמו ואינו מקבל הכרעות, אלא שבפועל קיימים היבטים רבים של בחירה גם בתוך אורח חיים מסורתי – כפי שניתן לראות בכך שאצל מרבית המקיימים אורח חיים כזה קיים דגש שונה על מצוות שונות. למעשה, עצם הבחירה באורח-חיים מסורתי היא בחירה וכך גם האמירה עצמה – "עשה לך רב".

באור הזה, אין מקום לשיח מתנשא של אותו "מדען אמפיריקן" שעמדותיו "תמיד מבוססות, מנומקות ומוכחות" כלפי בן-שיחו "הדתי החשוך" שעמדותיו הן פרי של אמונות טפלות וכתבים שחלף זמנם. תחת זאת, השיח הוא בין שני אנשים המחזיקים בעמדות הנשענות על רעיונות, טקסטים ודמויות מהעבר (הרחוק יותר או פחות) הנתפסים בעיניהם כסמכותיות, ומקיימים מידה מסוימת של שילוב בין בחירה אישית וקבלת סמכות.

רבני או רברבני…

כפי שציינתי בפתיחה, העמדות הקיצוניות משני הצדדים נשענות על הבחנה מסוג "רבני/ריבוני" כדי לחוש עליונות על הצד השני. מן העבר ה"דתי-ממסדי-סמכותני", ישנם כאלו המתגאים בכך שהם שומעים לסמכות (עול מלכות שמיים, סמכות הרבנים) והרואים באחרים לא יותר מ"עגלה ריקה", "ריקים ופוחזים", "חסרי קווים מנחים, גבולות אדומים, או מקור סמכות בעולם זולתי הנאתם ואושרם הפרטי והרגעי". עמדה זו כמובן שגויה באותה המידה כמו זו של "המדען-הביקורתי" שתיארתי לעיל: ראשית, גם היא שוללת מהאדם המסורתי את האוטונומיה ואת העצמיות אגב התעלמות מההיבטים הרבים של מחלוקות בתוך המסורת, של מהפכות, ושל בחירה.[9."אפיונים רבים שהמסורתיות מייחסת למסורת אינם מתארים נכונה את המסורת עצמה. מסורות עוברות שינויים ותמורות, מהם אפילו מהפכניים ביותר. במסגרת תמורות אלו, נורמות, אתוסים ואף מיתוסים עוברים שינויים מגוונים … המסורת, כפי שמצביע גאדמר, אינה משהו שלתוכו אנו באים, כביכול היא משהו סגור ומוגמר. אנו שותפים בעיצובה ובפיתוחה. שותפות זו אינה עניין חדש האופייני לאורח החיים המודרני, אלא אפיון בסיסי של המסורת עצמה. כל דור מנהל דיאלוג עם מכלול ה- traditium שלו. בדיאלוג זה מתחולל 'מיזוג אופקים' בין מה שבא מן העבר לבין ההווה." (אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת, עמ' 2122).] בהשקפת העולם הלא-דתית, שאותם תיארתי לעיל. מקורות סמכות אלו הם מגוונים, וניתן לציין כדוגמה את השפעת החברה (שיש לזכור שהיא לא בהכרח דבר שלילי), את קבלת המסגרת החוקית של המדינה, וברמה מופשטת יותר, את הפילוסופיה של מאות השנים האחרונות – שיצרה עולם שלם ומבוסס של ערכים ונורמות המסוגלים לכוון את חייו הפרטיים, החברתיים והמוסריים של אדם מודרני.[10.תיתכן אמנם טענה "דתית" שלפיה הללו הם מקורות סמכות אנושיים, לעומת מקורות הסמכות החוץ-אנושיים (כביכול) של המסורת – אך על כך ניתן להשיב באופן הבא: ראשית, גם כאשר מדובר בסמכות של פילוסוף, של החברה או של המדינה, לא מדובר באדם הפרטי עצמו כמקור הסמכות, ולכן יש כאן קבלת סמכות חיצונית; ושנית, בעוד שבעיני חלק מהמחזיקים בהשקפת עולם מסורתית הם עצמם מצייתים לסמכות על-אנושית, אני סבור שישנם טיעונים כבדי-משקל שלפיהם אף הסמכות הרבנית היא סמכות אנושית במובנים החשובים (כולל בתוך השיח הדתי עצמו), ועל כך ניתן לקיים דיון נפרד ונרחב.]

לסיכום, לאור ההבנה שבכל אחת מהשקפות העולם ישנו היבט משמעותי של "עשה לך רב" מחד גיסא, והיבט משמעותי של בחירה, של אוטונומיה ושל סמכות אנושית מאידך גיסא, אני סבור שאת שני סוגי "השיח השולל" המתנשא שתיארתי – זה שמתייחס לאחר כ"אמונה טפלה" וזה שמתייחס לאחר כ"עגלה ריקה" – יש לשאוף להחליף בשיח של מחלוקת המתקיים בגובה העיניים. זהו שיח בין אנשים שונים ועמדות שונות – אך לא שונות באופן מהותי-צורני; במצב שכזה, ממילא השיח יהיה מכבד ומתון יותר.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

One thought on “כשאמונה טפלה ועגלה ריקה נפגשות: על אקסיומות, סמכות ושיח בגובה עיניים”

  1. בלי ספק ניתן להוכיח את קיומה של ישות על טבעית במעבדה. "רק צריך לשנות את נקודת המבט האמפירית".
    הו הבורות רגב. אני רק מתנחם בעובדה שאתה חי ומתקיים יום יום בזכות פירות המדען האמפירי ועבודתו, ותכלס מוכיח את השטות שמסתתרת בהווית המאמר שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.