ירושלים ובבל

בגיל 26 עזבתי את המרכז. עליתי על אוטובוס לירושלים בכוונה לא לשוב עוד. לעזוב אחת ולתמיד את השעמום הגדול, הבורגני, את חוסר התכלית והנוחות התמידית, המפונקת, של חיי עיר. על כביש אחד, בחיפושי אחר מקום מגורים ועבודה, תוך בהייה בנוף המתחלף מבניינים ליערות ולהפך, הייתי מהרהר על החיים וכותב לעצמי מחשבות, רשימות וסיפורים. אחרי שכתבתי את המאמר, נזכרתי ברשימות ההן, והחלטתי לשלב כאן ציטוטים אחדים שאהבתי משם [הציטוטים יופיעו בסוגריים מרובעים].

ההורים שלי לא הבינו את הדחף הזה, חשבו שזה רק שיגעון חולף. הרי היה לי במרכז הכול: מקום לגור, ואפשרויות עבודה, חברים ומקומות בילוי. רק נחת לא היתה, לא היתה מעולם. הדור של ההורים שלנו לא יכול להבין את משבר הזהות והערכים שלנו. אנחנו שגדלנו על ארץ ישראל היפה, על ערכים והגשמה, על סולידריות חמימה ועל סיפורי העלייה והתקומה, נשאר לנו מעט מאוד לעשות ואנו מלאים געגועים והערצה, רוצים לטעום גם קצת תהילה, לחיות קצת את השליחות. אנחנו מקנאים בהם שעשו את המהפכה ורוצים מהפכות משלנו. גם אנחנו רוצים לעלות ארצה, להיות חלוצים. אני רציתי לעלות ולעלות, גם כשנראה שלא היה לאן ולמה. רק לא להיתקע בשאננות, רק לא לחיות חיים של סתם ולבזבז את הזמן בצפייה בתכניות טלוויזיה על שום דבר. לא יכולתי עוד לשאת את הניוון והסיאוב של המחשבה והמוסר, את חוסר הערך והרדידות, את פריצת הגבולות המתמדת, המְ לאה, את החופש שיכול לטמטם, החופש לעשות כלום. במובן מסוים הרגשתי כמי שנולד בישראל, אך דומה הייתי עליי כמי שחי כל חייו בגולה. [כמו יונה הנביא שבעת מנוסתו מגורל שיעד לו האל, מתוך סערת הים, צפה עלתה כנגדו השאלה: "מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה?"]

המסע לירושלים היה עבורי מחיה נפש, הרגשתי שהגעתי למקומי. [והיא הייתה לי עיר מקלט. בשמיכת הרוחניות העוטפת אותה מצאתי שקט ומרגוע, כילד המתכרבל בצעיף שסרגה לו אמו וכל כולו אומר "שיבה".] בכל מקום פגשתי דברים חדשים, גיליתי המון דברים שאפשר וצריך עוד לעשות, והוקפתי הרבה אנשים טובים שעושים. גיליתי כאן יהדות אחרת, חיה, יוצרת ומתחדשת, גיליתי שהציונות כאן עדיין נחלמת ואפילו מוגשמת. כאן הגעתי למדרשה והתחברתי לעשייה המדהימה שלה. כאן מצאתי את אהבתי ונישאתי לה. זו הייתה התקופה הטובה והמצמיחה בחיי עד כה.

בבל וירושלים

ירושלים ובבל – שני גילויי־יסוד הם למהותו של ישראל האחד ומציאותו, שאין התגלותם פוסקת כל שעה שאותו עם חי וקיים… פני ישראל – פן־בבל ופן־ירושלים, וישראל אחד. אלה היו פני ישראל למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה… הכופר בפן אחד מפני ישראל – אין לו פנים בישראל, פנים־למחצה פניו. ישראל אינו ירושלים ולא בבל – אלא ירושלים ובבל, בבל וירושלים. עם ירושלים ובבל הוא. ירושלים היא קבע, חוף, קץ־הדרך. בבל היא דרך, בדרך, ארעי, מארעי לארעי, שינוי־צורה שאינו פוסק, מאבק אחיזה ללא־הרף. בבל – שאור בעיסת ישראל. היא המתסיסה והמניעה, הרוגזת והמרגיזה, מגלה סוד קבע בארעי, רז תקומה בכלייה, עיקר הקיים והנאמן לעצמו בכל פושט־צורה. כאילו מושלת היא בזמן ובחליפותיו. כל סופה לא תוכל לה. אין פירושה של בבל השלמה עם הקיים, גמירת הלל על מציאות ישראל כמות שהיא, אלא מרד בקיים, מלחמה מתמדת על שיפורו, ובפנים. אין בה משום לימוד זכות על אפס אונים, ליאות הגות ומעש, סנגוריה על פיק־ברכים ורפיון ידיים; אינה מסתפקת בכזית – תופסת היא מרובה, דורשת היא מרובה, את הכול היא תופסת.[1.'ירושלים ובבל', ש. ראדוביץ' 1957.]

המתח שבין בבל וירושלים, טוען ההיסטוריון השנוי במחלוקת שמעון ראדוביץ', הוא שעושה את היהדות. באופן מהותי ועמוק, אין יהדות ללא בבל, ללא גולה. בניגוד לצורך שראו ציונים רבים, מברנר, דרך בן גוריון ועד ז'בוטינסקי, בחיסול הגלות וראייתה כפגם תרבותי, ככתם מוסרי, הדורש תיקון, הוא מציב את 'בבל' לא רק כדבר בלתי נמנע (כדעת אחד העם), אלא כדבר חיוני, רצוי ואף הכרחי (כדעת דובנוב). הוא מעלה בפנינו שאלה חשובה ומנסה לאתגר את דמיוננו: איך הייתה נראית היהדות, אם הציונות נוסח ז'בוטינסקי ובן גוריון הייתה נוחלת הצלחה מוחלטת וסופית? איך הייתה נראית היהדות המרוכזת כולה בארץ ישראל. expiring sites אם קשה לכם לעשות זאת, נסו רגע לדמיין את ההבדל בין היהדות המקראית, שקדמה לרעיון של בבל, ליהדות של ימינו, זו שמאז מהפכת יבנה איננה זקוקה בהכרח למקדש, ללויים, לקרבנות. זהו סוג המהפך שתעבור היהדות בהתרכזות מוחלטת שלה בארץ. היהדות לא תהיה אותה היהדות, ולא בטוח שאנחנו מוכנים או רוצים בשנוי כזה. אבל אני סבור שעיקר השאלה שמעלה ראדוביץ' היא לא פוליטית, אלא פסיכולוגית: איך היה חי היהודי ללא תודעת הגעגוע? ללא מושא הכיסופים? מה היה נשאר מהתודעה היהודית ללא המתח, ללא יכולת השיבה, ללא תנועת הרצוא ושוב, ה"לך־לך"?

ירושלים ותל אביב

הדיאלקטיקה של בבל וירושלים מופנמת גם אל תוך הסיפור הישראלי. כשם שהמתח בין ירושלים לבבל הוא המקיים את היהדות, כך מקיים את הישראליות המתח בין ירושלים לתל אביב. [תל אביב, ברוב עמְ סּה, מעוררת אותך לבטלה. ירושלים, בכבדותה ובקשיותה, מעוררת אותך לדיבור, ולכן למחשבה ולעשייה.] מה האתגר שמציבה בפנינו תל אביב? מה המתח שהיא מציגה בפני החיים הירושלמיים, אליהם כל כך התרגלנו, אותם אנו כמעט חושבים למציאות הישראלית?

גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשוקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרנים שולטות רחוק, עינים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג

והמונים המונים חצי אוטומטים
הלומי פטישוני כסף סמויים
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קדמה והתפחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את חית הברזל

כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה

תל אביב, כאידאה, מציבה בפנינו את העולם החומרי, המערבי, כפי שהוא, את התחרות על הכסף, הכבוד והיוקרה, את הצורך הבלתי נדלה בנראות, את ההתמכרות לסגנון ולצבע, לריגוש ולחוויה, את ההפקרות כנורמה ואבדן הגבולות כרוטינה, את העולם עצמו, במערומיו, הדורש תיקון. וירושלים צריכה לעולם הזה לא פחות משהוא צריך אותה. הוא הייעוד שלה בסופו של דבר, הוא תכלית קיומה. אין היא יכולה להתקיים רק מלימוד לשם לימוד, מחזרה שוב ושוב אל החברים במדרשה, אל "השפה המשותפת", אל הבועה של כמה אלפים בודדים של צעירים בירושלים, הקופצים מתכנית אחת לשנייה וכך ממלאים את שורות כל בתי המדרש הפלורליסטיים בו זמנית.

עלינו ליצור את החיבור בין תל אביב לירושלים בשני מובנים: במישור האינטלקטואלי ובמישור הפיזי. המובן האינטלקטואלי הוא ברור. תל אביב היא העולם בפניו ניצב היהודי, המאתגר את התורה, המחדש בה שאלות אינספור, המציב בפניה אפשרות לשוב לתחייה, להתפתח לאופקים חדשים ולהתעצם, או להיאלם ולהתכנס כפי שעשתה עד היום. התורה מתפתחת מתוך עולם המעשה, מתוך החיים עצמם, לא בבית המדרש. על ההלכה לעשות כאשר מצווה שמה, ללכת הלאה הלאה, אל עבר העולם, להקיפו, לתת לו מקום בתוכה, לפני שהיא טובעת בתוכו.

"…לעשות אפוא את היהדות בצורתה זו ליסוד החינוך והספרות, לעורר בלבבות את השאיפה החיה הזאת ולהשתדל בכל האמצעים שתשתרש ותתחזק עד שתהיה לחלק אורגני מן הנשמה היהודית… זאת היא, כמדומה לי, הדרך היחידה לשחרר לב העם ולשוב ולהביאו בברית עם חיי העולם כולו, מבלי לתת את צורתו העברית כופר חירותו."[2.'תורה שבלב', אחד העם, תרנ"ד.]

אנחנו נמצאים בדיוק במקום בשביל להוביל את התהליך הזה. עלינו לקחת את הדברים הנראים בעינינו כל כך מרוחקים, חסרי ערך או בזויים, ולראות מה יש לנו לומר עליהם ואיך עלינו להתמודד עמם מתוך לימוד. יש להשתמש ב"שפה שלנו" על מנת לדבר על כל שאלות החיים: לדבר על כלכלה, על חופש, על מין, על עוני, על מלחמה. תל־אביב זקוקה לתיקון יותר מירושלים ואילו ירושלים אסור לה שיינתק הקשר עם החיים בתל־אביב המזינים אותה במחשבות, בשאלות, באתגרים חדשים.

במישור הפיזי, אסור לנו לחשוש מלהגיע לתל אביב, או לערי המרכז בכלל, במידה והחיים מוליכים אותנו לשם. זה צריך להיחשב בעינינו תכלית ראויה ואולי אף נעלה יותר, להביא את ה"מדרשה", את השפה שלנו, את החיים היהודיים שאנחנו רוצים ליצור, לשם. earth maps למרות שכל כך טוב לנו בחמימות הירושלמית, עלינו לזכור: אנחנו לא המיינסטרים (עדיין), והמקום החשוב ביותר להביא אליו את התורה הזו היא תל אביב. זה צורך חיוני עבור תל אביב, זה מעשה קריטי עבור ירושלים.

חברה טובה שלי, שהייתה צריכה לעבור לתל אביב בעקבות הצעת עבודה טובה, שיתפה אותי ברגשות מעורבים שהיו לה לגבי המעבר. מה עם כל החברים? מה עם המדרשה? מה עם היהדות הירושלמית הזאת? לא יכולתי לענות לה טוב יותר מאשר במכתב שכותב א"ד גורדון לחברה שלו, בעניין דומה, ביחס בין בבל לירושלים:

"… מרכז החיים הוא לא שם ולא פה, כי אם בך, ב'אני' שלך. על הלכה זו צריכה את לעמוד, את מבקשת חיים של פעולה ושל מחשבה כאחד, ואין צריך לומר – אם חיים של יצירה…

בקשי את מרכז החיים בנפשך. כאשר תמצאי – כל העולם לפניך וכל החיים חייך, כי אל כל אשר תבואי, שם יהיה מרכז החיים, כי שם יהיה ה'אני' שלך. וזה יהיה באמת מרכז, כלומר נקודה המרכזת את כל אשר סביבה. כל משא נפשך וכל התביעות העליונות עם כל השאיפות העליונות של נפש האדם – כולם יהיו כעין פריפריות לאותו המרכז, כולם יהיו כעין גוף לאותה הנקודה, המחיה אותם.

….אנחנו הולכים מן החיים האירופיים [כלומר: תל־אביב, א.ז.] מן האדם האירופי, אנחנו מתייחדים בארץ־ישראל. מבקשים אנחנו את חיי עצמנו, את האדם שבעצמנו, מבקשים אנחנו להשתחרר משעבודנו לאחרים, מהשפעתם של אחרים. אולם במידה שנפשנו משתחררת, הרי חשובים לנו מאד החיים האירופיים, האדם האירופי. בתור בני־חורין הרי אנחנו אחים, אם קרובים או רחוקים, לאדם האירופי כמו לכל אדם, וחייו אינם צריכים להיות זרים לנו …אנחנו יודעים את אירופה בתור משועבדים, משועבדים בגוף, משועבדים ברוח, העיקר – ברוח. satellite maps ננסה להכיר את אירופה בתור בני־ חורין [כלומר: ירושלמים!, א.ז.] – כמה התרוממות יש כאן! כמה יכולה הנפש להתעשר ולהתעמק! איזה קשר אמיץ, חיוני, אנושי־קוסמי בין רעיוננו הלאומי ובין רעיון האנושות בכלל, בין עולמנו ובין העולם הגדול בכלל!

…כללו של דבר: הכול תלוי בך, בנפשך, ב'מרכז החיים' שבך. את יכולה להביא הנה מאירופה נפש עשירה, עמוקה, אמיצה ממה שהיא עתה."[3.א"ד גורדון, מתוך מכתב לרחל כצנלסון, י"ב אלול תרע"ו, רמה]

מאת

אלירן זרד

אלירן זרד

נשוי למיכל ואב לתמרה, להראל וליונתן, יליד 81. בוגר אלול ג' ושותף להקמת 'בית פרת' ירושלים. מתגורר כיום בנופי פרת כחלק מגרעין 'עינבר', המקים קהילה חדשה בגוש אדומים לדתיים חילוניים ומה שביניהם. עוסק בשנים האחרונות בלימוד הגות ציונית וכותב עבודת דוקטור בתחום באוניברסיטת בר אילן. מקבל השראה במיוחד ממשנותיהם של אחד העם וא"ד גורדון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.