"מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת"?

קדוש או מקודש

על אף העיסוק הגובר ברוחניות בחלקים שונים של החברה שלנו, לאו דווקא במגזרים הדתיים, מונחים רוחניים שונים נותרו סתומים עבורי, כפי שתמיד היו. הברכה הנאמרת בקידוש בליל שבת – "ברוך אתה ה' מקדש השבת", גרמה לי לחשוב על המושג 'קדושה': למה הכוונה כשאומרים על משהו שהוא קדוש? האם קדוש הוא ההיפך מטמא? האם אישה אשר גבר מקדש בטבעת ביום חתונתם היא קדושה?

לתפיסתי, אין קדוש, יש רק מקודש. אין בעולם דבר שהוא מופרד, חשוב או מיוחד כשלעצמו – אני בוחר להעניק משמעות לדברים מסוימים בכך שאני מקדש אותם. האישה שלי לא קדושה והיא לא האחת והיחידה בשבילי. יכולתי באותה המידה להיות עם מישהי אחרת, אבל אני מקדש אותה ובוחר להפריד אותה משאר הנשים בעולם ולהיות רק איתה. אפילו החיים לא קדושים; אני מוכן להרוג תרנגולת כשאני רעב, מוכן להרוג ג'וק כשהוא נכנס אלי הביתה ומוכן להרוג מחבל כשהוא בדרך לפיגוע התאבדות, ואני עומד מאחורי ההצדקה לפעולות האלה, כך שאיני יכול לומר שהחיים הם קדושים כשלעצמם. קדושת החיים, אם וכאשר היא מתקיימת, זה מפני שאני החלתי אותה, ואני נוטה להחיל אותה על מי שקרוב אלי.

כך גם ביחס לשבת. השבת שלי אינה קדושה כשלעצמה, אני בוחר לקדש אותה. ואולי לא אני בוחר – אולי לוח השנה העברי אותו אני חי ולפי הקצב שלו אני מתנהל מינקות בוחר עבורי; אולי בחרו בשבילי אבותיי שקיימו מצוות בגולה ושמרו באדיקות על יום המנוחה והתפילה המסורתי שהונחל להם; אולי בחרה בשבילי הכנסת כאשר קבעה בחקיקה את השבת כיום המנוחה – על כל פנים, נעשתה כאן בחירה שאינה מובנת מאליה, אשר אני יכול להסכים לה או להתנגד לה, אך תחילה אני מודה שהיא קיימת.

כשהזמן עומד מלכת

אינני אדם דתי, לא קיבלתי חינוך כזה, וגם את ידיעותיי הבסיסיות ביהדות ליקטתי מכאן ומשם לאורך השנים. השבת הוטמעה בי, אולי כמו אצל ישראלים רבים, כיום חופשה מבית הספר. אל השבת היהודית הדתית נחשפתי לראשונה בצבא, כאשר הוזמנתי לשבת אצל חבר מישוב דתי. החוויה הייתה חזקה מאוד בשבילי, לטוב ולרע: הוקסמתי מהמשפחתיות, מהזמירות, מהברכות שההורים העניקו לילדים, מתחושת החג שהתבטאה באוכל ובלבוש ובאוויר המיוחד בבית, אותו לא הכרתי. מצד שני, העובדה שאמצעי הבידור שהיו לי תמיד זמינים יצאו מחוץ לתחום, וכך גם האפשרות לנסוע לטייל ולבקר חברים – היתה לי קשה ביותר. החל משבת בבוקר, (ואולי אפילו כבר מתום הסעודה בערב שבת), שררה באוויר התחושה שהזמן עומד מלכת זה היה הרבה יותר ממה שנער חילוני כמוני יכול היה לשאת, ואכן פרשתי לפני צאת השבת.

מאז עברו עשר שנים, את רובן חייתי בירושלים כסטודנט. ירושלים לא מאפשרת לך להתחמק מחשבון נפש מול השבת. אתה כמובן לא מחויב לשמור שבת, אבל אתה עומד מול השאלה "האם אני שומר שבת". רק לאחרונה, כשעברתי לגור בתל אביב, הבנתי כמה תודעת שבת הייתה לי, יחסית לחילוני: אני עדיין לא מעכל את כמות התחבורה הפרטית כאן בשבת, את מוניות השירות שעוברות כמעט כרגיל, את האוטובוסים הבינעירוניים שמתחילים לפעול לפני יציאת השבת, את הסופרמרקטים והפיצוציות הרבות הפועלים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בתי הקפה והמסעדות, ובאופן כללי – הרגשה שאתה מוזמן להתבדר, אשר שונה כל כך מהרגשת השבת הירושלמית שבה הזמן כאילו עוצר, כמעט כמו באותה שבת אצל חברי מהצבא.

אולי אלה השנים בירושלים, או האנשים שפגשתי בדרך, או סיבות אחרות שאינני מבין עדיין, אשר גרמו לי להבין, שעל אף שהשבת שלי מעולם לא הייתה קדושה וכנראה גם לא תראה קדושה למביט מבחוץ, אני עדיין יכול לקדש ולייחד אותה כפי שאני רואה לנכון. ויש לי עניין לעשות זאת: לקחת חלק בשבוע וליצור בו תחושת זמן אחרת, זמן שבו אין מרדף ואין עמל; חלק בשבוע שצריך להכין ולטרוח לקראתו, אך כשהוא מגיע יורד המתח באחת והזמן מוקדש לדברים הטובים והפשוטים: לשירים, לאוכל טוב ולאנשים אהובים.

מאת

ערן אשכנזי

ערן אשכנזי

יליד 1983, הוא מלחין בהשכלתו, בעל תואר שני מהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. ביולי 2015 פרסם ספר שירה ראשון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.