מ-"מיליוני אנשים לבד" ל-"העם דורש צדק חברתי"?

"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד…"

בקיץ האחרון קרה דבר מדהים בחברה הישראלית. פתאום נזכרנו שאנחנו עם. הבנו שאנחנו לא רק אוסף משוסע של שבטים הנלחמים אחד בשני, אלא שיש משהו מעבר לזה, המשותף לכולנו, שאפשר להתאגד סביבו על מנת ליצור חברה טובה יותר, צודקת יותר, שוויונית יותר. חברה בה היחס לזולת לא נמדד רק במונחים של תועלת כלכלית. חברה כזו, שנדמה שנשכחה כבר מחלומותינו ושאיפותינו הכמוסות, הולכת וממצבת את עצמה כאלטרנטיבה לשיח הפוסט-מודרני המופרט, ומכאן עוצמתה.

החברה הפוסט מודרנית היא חברה של פרודות, שמתנהגות כאילו הן עדר. כל כך לבד, שמנסים להיות ביחד כל הזמן. להרגיש עם, להיות בלי. תחושות הבדידות והניכור שמציפות ומאפיינות כל אחד מאיתנו בכל כך הרבה מצבים ורגעים אינה מקרית. היא חלק מתופעה ארוכה ומשמעותית, שאולי אנו כבר נמצאים בתחילת סופה: האינדיבידואליזם, הפוסט מודרניזם והאקזיסטנציאליזם הם רק שמות קוד שונים לאותה תחושה בסיסית: מיליוני אנשים לבד. מצד אחד- חברת המון, בה האדם כל הזמן נמצא באינטראקציה בסיסית עם אנשים אחרים. אין לאן לברוח. מצד שני – בדידות, אנונימיות קולקטיבית. כולם מרגישים לבד, ולא יודעים למה. רוצים להיות ביחד, אבל לא תמיד יודעים איך.

כל אלו מתנקזים כמובן גם לשאלת היחס לאחר. בתרבות בה אינדיבידואליזם זה שם המשחק, ומחויבות הדדית היא דבר כלל לא מובן מאליו, ברור שגם ה'-אחר' תופש מקום שונה. האחר הפוך מ-'הזולת', כלומר אדם שונה אך דומה וקרוב אלי (לפחות במובנים מסוימים), אל 'הזר', אדם שונה, מרוחק ובלתי מוכר. בחברה בה ישנם רק אוסף של פרטים, האחר הוא לא רק שונה וחריג, אלא גם אויב. כולנו נלחמים אחד בשני כל הזמן על אותן פיסות של משאבים מצומצמים: כסף, זמן, כוח, תשומת לב. כשאין שום דבר שבאמת יכול לחבר בין אנשים, כשכל אחד חווה את החיים אחרת ולא באמת מסוגל לתקשר החוצה את חוויותיו הפנימיות (הנחה מובלעת העומדת בבסיס השיח הפוסט מודרני לפחות בחלקו), אזי אין גם שום אפשרות לשיתוף פעולה או להסכמה משותפת, על שום דבר. האינדיבידואליזם מוביל לניכור, הניכור מוביל לעוינות, והעוינות מובילה להתרחקות הדדית. כל אחד מסתגר בתוך הביצה שלו, ולא יכול לצאת החוצה.

"אף איש איננו אי"

על אף כל אלו, בסופו של דבר ההנחה הבסיסית שיותר ויותר אנשים חיים איתה, ושחוזרת לחלחל אט-אט לתוך נבכי התודעה הקולקטיבית והפרטית היא שהסיפור האינדיבידואליסטי הישן לא עובד. ניסינו את זה, ולא הלך. זה הוביל רק לדיכאון, תלישות, אגואיזם, חוסר משמעות ואובדן דרך. כל המגמות הללו הן בעצם תוצאה של תגובת נגד למודרניזם ולמהפכות שניסה ליצור. הניסיון להפוך את כולנו לשותפים פעילים בקולקטיבים ריבוניים, בלי שנבחר בכך בהכרח, מביא לבריחה מכל ניסיון להגדרה משותפת. הכול הופך לפרטי, לאישי, לפנימי, והתוצאה של כל זה היא ברורה וידועה- המשך הבדידות, הניכור, האינדיבידואליזם האגואיסטי.

הבריחה מן החברה אל האני מביאה למצב שבו נדרשת מחשבה מחודשת על מושג היחס לאחר, מתוך ההנחה שבדידות איננה בהכרח גזירת גורל מטאפיזית, שנובעת מהעובדה שאיננו יכולים באמת לתקשר אחד עם השני. איננו 'מוחות באמבטיה' שרק מדברים עם עצמם כל הזמן, או שכל העולם הוא בעצם אשליה מבחינתם. אף אחד מאיתנו לא נולד על אי בודד ללא אמצעי תקשורת. כולנו, בסופו של דבר, קשורים אחד לשני בצורה כזו או אחרת. זו תמצית המחשבה עליה מבוסס הניסיון לשקם את מעמדו של הקולקטיב כאוסף של פרטים, דרך המסגרות החברתיות של משפחה, קהילה, מדינה ועולם. יש משהו משותף בינינו, מעצם היותנו אנשים שגרים יחד על הפלנטה הזו. עכשיו בוא נתחיל לחשוב איך לחיות אחד עם השני.

במהלך ההיסטוריה היו לא מעט ניסיונות להגדיר יחסים בין אנשים: אמנות חברתיות, פילוסופיות ואמונות בדבר כוח כזה או אחר המאחד בינינו, מרכיב משותף בזהות שלנו שמאפשר לנו להתייחס אחד לשני כשווים, ולא סתם כפרטים אקראיים הנראים בערך כמונו (לפעמים) ונתקלים בדרכנו מדי פעם. היהדות, למשל, מנסחת את היחס לאחר כפונקציה של העובדה שנבראנו בצלם. בכולנו ישנה מהות אלוהית דומה, ולכן כולנו למעשה דומים באותה צורה לאלוהים, גם אם לא בהכרח אחד לשני. ישנו מרכיב פנימי משותף, מעבר לחיצוניות הגופנית, הקושר אותנו ביחד ומחייב אותנו למעשה לאחריות מוסרית אחד כלפי השני. זה לא עניין של בחירה, זו מחויבות הנגזרת מעצם העובדה שנבראנו בידי אלוהים. החיים והקשר בין בני אדם כרוכים בטבורם באחריות מוסרית בסיסית ובלתי ניתנת להכחשה.

החיפוש האנושי אחר מערכת המצדיקה אחריות מוסרית כוללת ממשיך עד עצם היום הזה. המאה ה-20 היוותה זירת מתח תמידית ליחס שבין פרטיקולריזם וקולקטיביזם, מוסר וצדק גלובלי לאינטרסים פרטיים של עם זה או אחר. התוצאה הכושלת של ניסיון זה, קרי החורבן שהביא עליו העולם עם שתי המלחמות הגדולות, האידיאולוגיות הגדולות ששאפו לאמת מוחלטת והאימפריות הגדולות שנלחמו על שליטה בעולם, חשפה בפנינו תפישת עולם צינית, פסימית וחסרת אמונה, באל ובאדם. כל אלו חיזקו את התחושה שמא בני האדם לעולם לא ייפגשו באמת אחד עם השני כשווים, וכי העולם הוא מקום אכזר מדי עבור 'אופטימיסטים חסרי תקנה', אידיאליסטים שלמרות הכול, עדיין מאמינים באדם ובמוסר האנושי, וביכולתו לקיים חברה צודקת המבוססת על יחס סולידרי לאחר.

"העם דורש צדק חברתי?!"

בתוך מציאות צינית וחסרת תקווה, שהכתה בתדהמה את העולם המערבי לאחר מלחמת העולם השנייה, חלחלה טיפין-טיפין אותה תפישה גם לאתוס הקולקטיבי הישראלי, על אף שזה ביקש ביסודו לבסס את המדינה על בסיס אחר: השאיפה לצדק חברתי ולקיומה של חברת מופת ברוח הנביאים. אך רוחות המערב האינדיבידואליסטיות הגיעו לבסוף גם אל מדינת ישראל, והפכו את האתוס הקולקטיבי לאוסף אינטרסים אישיים, ואת עם ישראל לאוסף שבטים המבודדים אחד לשני. ההפרטה הפכה לפרדיגמה השלטת בשיח הישראלי, והביאה להתרופפות של הסולידריות הישראלית. תהליך הדרגתי זה החל עם עלייתו של בגין לשלטון ב-77', והמשיך בהדרגה עד ימינו, ברוב המקרים גם בתקופת שלטונו של השמאל. תהליך זה המשיך עד שהגיעה מחאת הקיץ האחרון, ששינתה באופן רדיקאלי את הלך המחשבה והרוח בחברה הישראלית. 'צדק חברתי' הפך למושג שגור בשיח הישראלי, ועשה 'קאמבק' למרכז הבמה. היום, יותר מתמיד, ברור לכולם כי משהו בתמונת העולם הישנה לא מסתדר. המחאה החברתית איננה כמו שביקשו להציגה בחלק מהתקשורת על מנת לדכאה: מחאה של צעירים מפונקים וקלי דעת, אנשי 'השבט הלבן', יושבי בתי הקפה, אוכלי הסושי ומעשני הנרגילות, שמבקשים להוריד את מחיר הקוטג'. זה נכון שהמחאה הובלה על ידי סטודנטים ואנשים המגיעים מהמעמד הבינוני, ולא בהכרח על ידי אנשי השכבות החלשות. אך השיח שביקשה תנועת המחאה ליצור היה שונה באמת, שיח שמבקש ליצור חיבורים ולא ניתוקים, שיח שמבקש לשבור פרדיגמות ומוסכמות ישנות, המסיתות אותנו אחד נגד השני, שיח קולקטיבי ולא מגזרי שבסופו של דבר אינו מושפע (שלא לומר מוכתב) מלמעלה על ידי גורמים בעלי אינטרס צר. המחאה, שהתחילה ממקום צרכני ושטחי, הפכה עד מהרה למחאה המקפלת בתוכה את אחד המתחים המרכזיים של החברה הישראלית: הרצון להגדיר את עצמנו באמצעות סיפור משותף מאחד.

מהו, אם כן, הסיפור המשותף שהמחאה החברתית מבקשת לספר לחברה הישראלית? זרמי העומק שפעפעו במאהלים במהלך השבועות הספורים של המחאה, מבקשים לצקת תוכן חדש למושג 'ישראלי' ולעצבו באמצעות הצבת שיח חלופי לשיח ההגמוני השולט עדיין בכיפה, המבוסס על סולידריות, שותפות ואחריות הדדית. לשם כך היו מוכנים מנהיגי המחאה גם לשמור על עמימות יחסית ולהרחיקה מאינטרסים פוליטיים צרים. הצלחתה של המחאה האחרונה, בשונה מהרבה מחאות ומאבקים חברתיים בשנים האחרונות, היא בכך שהשכילה לא ליפול אל הגבולות המוכרים של יחסי הכוחות הישנים בחברה הישראלית, ולהצליח לשרטטם מחדש. את מקומו של העיסוק הנדוש והמוכר בימין ושמאל מדיני-בטחוני, תפש העיסוק בשאלות המהות של קיומנו כאן: מהו תפקידה של המדינה ביחס לאזרחיה? האם אנו שואפים לחברה צודקת, בה האדם יכול לסמוך על זולתו, או שמא כל אחד מופקר לגורלו? האם הקהילתיות יכולה וצריכה להוות חלק אינטגראלי מאורח החיים בישראל? שאלות אלו ואחרות, שממשיכות להעסיק הן את תנועת המחאה והן את הציבור בישראל, מהוות בעיני עדות לניסיון אמיץ, חסר תקדים ובלתי צפוי, לנהל שיח ציבורי ענֵף בשאלות שלא קיבלו עד עתה מענה מספק בציבוריות הישראלית. הסיסמא שנשמעה ללא הרף בהפגנות, שהפכה כבר לשגורה בפנתיאון של התודעה הקולקטיבית הישראלית, מהווה אתגר ושאיפה לא פחות מאשר עובדה קיימת. אנחנו רוצים שהעם ירצה צדק חברתי, על מנת שזה יזכה לו. לשם כך, העם צריך להיזכר שהוא עם, או להמציא את עצמו מחדש כעם, אולי לראשונה בתולדות הציונות ומדינת ישראל. עם ישראל, המהווה את המקור לדרמות המרכזיות של התנ"ך, חוזר באופן מפתיע דווקא דרך המחאה הכה חילונית הזו, ועם זאת הכה שורשית ומחוברת בטבורה לעיסוק בזהות הקולקטיבית שלנו כעם, כחברה וכאומה.

אם כן, מהו סוד כוחה של המחאה, ובמה עיקר תרומתה? בעיני, התרומה הגדולה והמשמעותית ביותר של המחאה אינה בשינוי המצב בשטח, אלא דווקא בשינוי השיח והאווירה הציבורית הכללית. מי שמבקש לשפוט את המציאות רק דרך החור שבגרוש, יגיד כי המחאה לא הצליחה ליצור שינוי משמעותי, משום שסדר היום הקודם נותר על כנו. זאת, למרות שהמחאה הצליחה להביא גם לקידומן של הצעות חוק כאלו ואחרות התורמות לצמצום הפערים בחברה. אך אם מסתכלים בזווית רחבה יותר, וכוללים במערכת השיקולים גם את ההבנה כי שינוי מציאות מתחיל קודם כל בשינוי התודעה, אזי המחאה החברתית הינה הדבר אולי החשוב ביותר שקרה במדינת ישראל, לעם ישראל. זאת משום שלראשונה היא מאפשרת להסיר את מחסום השתיקה שיצרה המציאות הישראלית, העסוקה רק בניסיון להגדיר את עצמה על חשבון 'האחר' ובאמצעות שלילתו (כפי שמתקיים בשיח הקוטבי במדינת ישראל בין דתיים לחילונים, יהודים וערבים, ימין ושמאל וכו'), ובמקום זאת היא מבקשת להציב שיח הרואה את ה-'אחר' כ-'זולת'. זהו, אפוא, המהפך הפרדיגמאטי המחולל את השיח החברתי בימים אלו, ושיכול להמשיך ולהניע קדימה את החברה הישראלית אל עבר עתיד מוסרי, צודק, וגם יהודי יותר.

"כששניים הופכים לאחד"

סוד הקסם של המחאה החברתית טמון, כאמור, ביכולת ליצור חיבורים ההופכים את ה'-אחר' ל-'זולת'. חיבורים אלו אינם רק עניין של תודעה חברתית או פוליטית רחבה, אלא גם צורך אנושי טבעי ונכון. התשוקה של האדם להתחברות עם אנשים אחרים לובשת את צורתה הטבעית והטהורה ביותר בהתחברות עם אדם אחר. זהו סוד אחדות ההפכים, המופיע בתורות ופילוסופיות שונות, החלק מהראקליטוס ביוון העתיקה של המאה ה-6 לפנה"ס, דרך הקבלה, הגל והרב קוק. אותו רעיון, בתלבושת שונה במקצת כל פעם, הוא הרעיון המכונן של תרבות המחלוקת הישראלית ושל עולם בתי המדרש. הרעיון הכה פשוט, אך כל כך לא אינטואיטיבי הזה, מניח כי הניגודים והמחלוקות בחברה אינן קיימות סתם כדבר העומד בפני עצמו, אלא נובעות מתוך תהליך טבעי של בירור והתפתחות הכרחית, המביא בסופו של דבר לאחדות, דווקא מתוך הפירוד הזמני. בתוך מערכת כזו, החיבור שבין הניגודים הוא שיוצר את ההרמוניה, ומביא לכך שכל דבר ישוב למקומו הנכון. תפישה דיאלקטית זו, שליוותה את העולם היהודי מאז ימי הלל ושמאי, מאפשרת לראות באחר את זולתי כצורך ממשי של שנינו, המהווה את הבסיס לצמיחה משותפת.

ההבנה ההדדית, כי הקיום המשותף אינו תלוי ביכולתי לכבוש את האחר ולשעבדו לרצוני, אלא מבוסס דווקא על ההכרה בשונותו ובחשיבותו הרבה לקיומי, ובכך שכל אחד נמצא למעשה במערכת של זיקות הדדיות ישירות, אשר רק בהן ובעזרתן הוא יכול להפוך למה שהוא ולממש את עצמו באופן שלם, היא שמאפשרת את ביסוסה המחודש של פרדיגמת היחס לאחר כשונה אך שווה, כמי שיש לי עניין בו בשל מי שהוא, ולא בשל מי שאני. לא משום שהאחר יכול לשרת אותי, אלא משום שהוא יכול ללמד ולהעשיר אותי. מתוך כך צומח באופן טבעי כבוד הדדי, שותפות ומחויבות כלפי הזולת. כל אלו יכולים וצריכים לקבל ביטוי לא רק ברובד הרוחני-פילוסופי, אלא גם ברובד הפוליטי-מעשי, דרך הדרישה המחודשת לצדק החברתי, כפי שתיארתי כאן.

כולי תקווה כי נזכה ליצור חברה צודקת באמת, שבה בסופו של דבר הפערים בין אנשים אינם מהווים מכשול לאחדות, אלא דווקא מאפשרים ליצור אותה. אחדות שכזו היא מתכון מנצח להעשרת המרקם החברתי וליצירתה של חברה בריאה ומתוקנת. זוהי שאיפתם העמוקה והמלאה של קולות המחאה החברתית מהקיץ האחרון, וצריכה להיות גם השאיפה שלנו, כפרטים, כעם וכלאום. אולי רק בחברה כזו המשפט "מליוני אנשים לבד" יהפוך מתיאור מציאותי לזיכרון רחוק, עמום, המתאר תקופה שהייתה וחלפה בחיי העולם בכלל, ובחיי העם היהודי בפרט. אך לשם כך, נחוצה כמובן עבודה רבה והתגייסות משותפת של כולנו, הכרוכה גם בנכונות לוותר על צדקתנו הבלעדית, על המחשבה עלינו כפרטים בודדים, ובמקום זאת- להכיר באחר כזולתנו.

 

מאת

עמרי דינור

עמרי דינור

"בן 32, פילוסוף ומורה בנשמתו ובהכשרתו, תושב ירוחם, נשוי למירית ואב טרי מאוד לתאומים. בוגר המדרשה מזה מספר שנים, עוסק בחינוך, התחדשות יהודית ויזמות חינוכית וחברתית במספר מסגרות. כותב כמעט קבוע ב-'דעת פרת' מיומו הראשון. מאמין שאפשר לתקן".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.