ניסיון להשבת הקסם לעולם

בהרצאה מכוננת שנשא הסוציולוג וההוגה הגרמני של תחילת המאה ה-20, מקס וובר, טבע תיאורטיקן חשוב זה את הקביעה הנחרצת הבאה: העולם איבד מקסמו והפך לתפל וחסר עניין. תזה זו של וובר, שזכתה לכינוי 'הסרת הקסם' (disenchantment), מניחה כי תהליכי התיעוש, הרציונאליות והחילון שעברו על העולם המערבי במאות השנים האחרונות, יצרו מהפכה של ממש באופן שבו האדם תופש את העולם. וובר מתאר תהליך חברתי-היסטורי רב משמעות מבחינה דתית ופילוסופית, שעיקרו מעבר מתפישה של העולם ע"י האדם כמרחב הטרוגני חי, בלתי אחיד, רב עניין ובלתי צפוי, לתפישה של העולם כאובייקט דומם, מכאני, הומוגני, חסר עניין וצפוי לחלוטין. זהו תהליך של אינטלקטואליזציה ורציונאליזציה, אשר משמעותו היא הכרת האדם כי חייו ותנאי הקיום שלו אינם נשלטים בידי כוחות מסתוריים, שדים או מאגיה, אלא ניתנים להבנה, חישוב וחיזוי, המאפשרים שליטה בחייו באמצעות היכולת לחשוב באופן רציונאלי, וכפועל יוצא לחזות תוצאות של פעולות ולתכננן באופן שיביא לתוצאה רצויה.[1.וובר, מקס, המדע כיעוד, תכלת, תשס"ט, ע' 98-128.]

עולם פרימיטיבי 'קסום' ועולם מודרני 'חסר קסם'

האדם הפרימיטיבי, זה שחי לפני ההתפתחות הטכנולוגית של מאות השנים האחרונות, היה נתון לחסדי הטבע בתחומים רבים. יכולת התמרון והשליטה בחייו הייתה מוגבלת ביותר, ולכן גם התלות שלו בטבע הייתה גדולה מאוד. משום כך, האדם פיתח יחס בלתי אמצעי אל הטבע, שהתבטא בפולחן רב אלילי של שדים, רוחות, מאגיה, עצים, אבנים ובעלי חיים בעלי כוחות מסתוריים,[2.לקריאה נוספת: עדית המילטון, מיתולוגיה.] כל זאת על מנת לנסות ולהסביר את המתרחש בטבע באופן המספק לו תחושת ביטחון ונחמה יחסיים. תופעה זו השתנתה ככל שהתפתח המדע המודרני, ובעקבותיו היחס של האדם לטבע השתנה מבלי הכר. זהו למעשה תהליך 'הסרת הקסם'. המונח 'קסם' משמש כאן לציון תופעות מסתוריות ובלתי צפויות, שהיו הבסיס לתפישתו של האדם הפרימיטיבי את העולם. ככל שאלו הוחלפו בהסברים רציונאליים וניתנים לצידוק שיטתי, כך גם נעלם בהדרגה הקסם מתפישת העולם של האדם, ופינה את מקומו לתפישה מכאנית ומעשית יותר של העולם אשר במרכזה עומד האדם.

האדם המודרני, אליבא דוובר, אינו צריך עוד לפנות לאל השמש, לרוחות השמיים או לאלת הפריון כדי להשיג בחייו תוצאות רצויות מבחינתו. ככל שהתפתח המדע המודרני, שאִ פשר את צמיחתן של טכנולוגיות חדשות המקטינות את התלות של האדם בכוחות הטבע ובאלמנטים לא צפויים ובלתי ניתנים לחיזוי, כך הפך העולם למקום פחות מסתורי וקסום עבור האדם. ככל שהאדם היה יכול להסביר לעצמו את תופעות הטבע באמצעות הסברים רציונאליים ומדויקים, כך הוא הזדקק פחות להסברים מאגיים-מיסטיים המסבירים את הצורה בה העולם פועל. דבר זה התקדם בד בבד עם התרחקות האדם מהטבע, ביטול היחס הבלתי אמצעי אליו ופיתוח יחס מנוכר ומחפצן אל העולם, הטבע והזולת. ככל שתהליך זה התפתח, כך התגברה גם הסרת הקסם מתפישת הטבע.[3.יש לציין שטענה זו הינה אפיסטמולוגית ולא אונטולוגית. כלומר, אין היא טוענת לגבי אופי העולם הממשי עצמו, אלא לגבי האופן בו אנו תופשים אותו.]

מהלך זה, הכולל שינויים בתרבות, בדת ובמדע עצמו, הינו עצום בהיקפו, ואין שום יכולת להבינו באופן מלא ומקיף. בהקשרנו אנו, ננסה לבחון טענה זו ביחס לתפישת הזמן ולהראות כיצד גם תפישת הזמן של האדם המערבי עברה תהליך של הסרת קסם, קרי מעבר מתפישת זמן המכילה מימד של קדושה ונוכחות מיסטית ייחודית לתפישת זמן מכאנית הרואה בזמן משאב הניתן לכימות ומדידה מדויקת אשר משמשת בעיקר לצרכי ייצור ותעשייה. תהליך זה הביא להתפתחותה של תפישה בתרבות המערבית הרואה בזמן משאב שיש לנצלו על מנת למקסם את השליטה בעולם. ככל שהתפתחו אמצעי המדידה וההערכה (כדוגמת שעון הכיס), התפתח גם הדיוק והיכולת ליצור תהליכים ודפוסי פעולה מהירים ויעילים יותר, שהגבירו את קצב הייצור והתנועה. הסיסמא הידועה 'זמן=כסף' מבטאת הלך רוח מרכזי בעולם המערבי מהתקופה התעשייתית ואילך, שבו מטרת החיים היא הרווח המושג באמצעות הייצור והעבודה, ועל כן גם הזמן הופך בתודעתנו מדבר בלתי תלוי, בעל ערך בפני עצמו, למשאב שיש לשלוט בו בדומה להתייחסות למרחב הפיזי. כשם שהאדם כובש עוד ועוד שטחים על מנת לנצלם לצרכי ייצור ושליטה בעולם, כך גם הזמן הופך לתמריץ לשליטה בעולם באמצעות הגברת הדיוק ביכולת המדידה אשר מגדיל את הייצור והרווחים.

זמן זה כסף, אלוהים זה…

תפישת הזמן המערבית, המנוסחת ע"י המשוואה זמן=כסף התפתחה בהדרגה כפרדיגמה מכוננת הן בשל שינויים חברתיים-כלכליים והן בשל שינויים מדעיים-טכנולוגיים מורכבים, שלא כאן המקום להיכנס אליהם. מה שחשוב בהקשרנו הוא להבין את ההשלכות מרחיקות הלכת של תפישה זו מבחינה פילוסופית ודתית. מבחינה תיאולוגית, תהליך זה הלך יד ביד עם שינוי בתפישת האל. תפישת הזמן המקראית, אשר התקבלה הן ביהדות והן בדתות האחרות (לפחות באופן חלקי) מבוססת על ההנחה כי אלוהים ברא את העולם לשם תכלית מסוימת ולכן מתערב בהיסטוריה ומסדר את הזמן בהתאם לרצונו:

"… בתבונה משנה עתים, מחליף את הזמנים, מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. בורא יומם ולילה גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור…"[4.מתוך תפילת ערבית.]

בתפישה הדתית, הזמן שייך באופן בלעדי לאלוהים ועל כן אינו נתון לשליטתנו. הזמן אינו משאב אלא מרחב דתי בעל ייחודיות וקדושה הנובעים מהאופן בו ברא אלוהים את האדם. על פי התנ"ך, טקסט אשר התקבל בכל העולם המונותיאיסטי, ישנם זמנים שונים בעלי חשיבות שונה. הזמן אינו דבר אחיד, טפל והומוגני, כפי שנתפש בעולם המערבי, אלא מימד הטרוגני בעל חשיבות רוחנית ודתית גבוהה. מימד הנובע מעצם היות הזמן בריאה של האל ובתוך בריאה זו ישנה היררכיה ברורה בין זמנים בעלי ערך של קדושה הנובעת מעצם היותם שייכים לאל. לכן, אין האדם יכול לשעבד את הזמן לצרכיו, אלא רק להיות נוכח בו כנוטל חלק בהוויה האלוהית אשר בה יש גבולות ברורים לקיומו בעולם בכלל ובזמן בפרט. על כן, היהדות מצווה על עשייה שונה בזמנים שונים, מקדשת מועדים מסוימים כנבדלים משאר הימים ושעות ורגעים מסוימים ביממה אשר אינם דומים לקודמיהם או לאחריהם. השבת, למשל, איננה כמו שאר ימות השבוע. היא מייצגת תפישת זמן שונה, שבה יש להתנהג באופן שונה. כנ"ל גם ראשי החודשים ביחס ליתר ימות החודש, מועדים המיוחדים לזמנים מסוימים בהם יש לעשות דברים מסוימים הקשורים אך ורק לאותו מועד וכו'. גם במהלך היום יש זמני קודש כדוגמת התפילה, שבהם יש להתפנות מכל עיסוק אחר ולהתרכז אך ורק בעבודת התפילה.

קדושת הזמן, אם כך, מתבטאת בראש ובראשונה בהימנעות מעשיית מלאכות יומיומיות אשר גורמות לנו להתייחס לזמן כמשאב ולנצלו לשם השגת שליטה במרחב. כשאנו עובדים, אנו מנצלים את הזמן על מנת להרוויח כסף. כשאנו נמצאים בנסיעה, אנו מנצלים את הזמן על מנת לנוע במרחב ולהשיג שליטה ואחיזה בו. דבר נכון במיוחד בעולם המערבי של ימינו, בו אנו נמצאים כמעט תמיד בתנועה ממקום למקום, בין אם פיזית ובין אם תודעתית: או שגופנו נע למקום מסוים, או שמחשבותינו, מילותינו ותודעתנו כולה מוקדשים לשם ביצוע מטלות והשגת תוצאות אפקטיביות בעולם. אנו רגילים לתפוש את העולם במונחים של ייצור וניצול, הגורמים לתחושת ניכור מהעולם הסובב אותנו, עולם אשר נדמה לנו כאויב שיש לגבור עליו ולהכניעו לשם השגת שליטה בו אשר תעניק לנו תחושת וודאות מסוימת. למעשה, העובדה כי התפתחנו רבות מבחינה טכנולוגית ומדעית איננה משנה את העובדה כי מבחינה תודעתית בסיסית אנו נמצאים הרחק במעמקי העולם התעשייתי המתפתח של המאה ה-18 ואילך, וככל שאנו מתפתחים והולכים 'קדימה' מבחינה טכנולוגית ומדעית, למעשה אנו הולכים 'אחורה' מבחינת היחס שלנו אל הזמן. איננו ערים כמעט לבעייתיות הכרוכה באופן בו אנו תופשים את הזמן, משום שהתרגלנו להאמין לאשליה שהזמן הוא משאב ותו לא וכמעט שאין ביכולתנו היום לסגת מעמדה זו ביחס אליו.

במידה רבה, אנו כבולים בצורך להתקיים במרחב ולנצל את הזמן לצרכינו לשם השגת יתרון תחרותי והתקדמות. לעומת זאת, התפישה הרואה בזמן עניין שבקדושה מניחה שהזמן נועד לא על מנת שנשתמש בו לצרכינו, אלא על מנת שנקדיש אותו לאלוהים דרך התמקדות בריטואלים מסוימים והימנעות מאחרים, אשר יוצרים מרחב שונה ונבדל מחיי היומיום הטבועים עמוק בתוך המרחב הפיזי, ובכך מאפשרים לאדם להיכנס לתודעת זמן שאיננה נתונה לשרירותו ומקריותו של הטבע, אלא מאפשרים לו 'להתחבר' אל ההוויה של הנצח, ההוד והנשגב שבפלא הבריאה. קדושת הזמן נועדה לשחרר את האדם מהמוגבלות והחלקיות של העולם החומרי, ולאפשר לו לחוות את עצמו ואת העולם כשלמים יותר. כתוצאה מכך, מהווה תפישת הזמן היהודי אתגר לתפישת הזמן של העולם המערבי, אך גם ההיפך הוא הנכון. בין שתי התפישות קיים מתח מובנה, שיש לבוחנו.

השל: נביא השבת ומשיב הקסם לתפישת הזמן המודרני?

האדם שהיטיב לעמוד על מורכבות זו היה אברהם יהושע השל, מחברו של הספר 'השבת ומשמעותה לאדם המודרני'.[5.ספר זה יצא בשתי גרסאות בעברית, השנייה מהם פורסמה בשנה החולפת בהוצאת ידיעות ספרים בתרגומו של אלכסנדר אבן חן עם אחרית דבר מאת דרור בונדי. ראה: השל, אברהם יהושע, השבת, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2012.] בחיבור זה מציג השל את השבת כפיתרון לבעייתו הקיומית של האדם המערבי, פיתרון אשר במרכזו עומד רעיון השבת כ-'מקדש בזמן'. בניגוד לשאר הציביליזציות אשר עסקו בעיקר בהנצחת קיומם באמצעות בניית מקדשים ומומנטים במרחב, היהדות עסקה מאז ומעולם בהנצחת הקיום באמצעות אדריכלות בזמן, כאשר השבת היא הדוגמה המובהקת למהלך זה. לדעת השל, השבת היא המתנה הגדולה ביותר שיכולה להביא היהדות לעולם, ואין זקוק לה יותר מאשר העולם המערבי אשר שרוי במשבר קיומי עמוק כתוצאה מתהליכי החילון, הקפיטליזם הדורסני והניכור החברתי, אשר הביאו את האדם לאבדן דרך אמוני ומוסרי. כל אלו נובעים מכך שהאדם איבד את תחושת הפליאה מהעולם. בתוך כך הוא איבד את הקשר עם אלוהים והפסיק להאמין בקיומו, וכתוצאה מכך חדל להאמין בייחודו בעולם כאדם וביכולתו של העולם להיות דבר בעל פשר, משמעות והיגיון, מבלי לאבד את היסוד הרוחני החיוני שבו, או במונחיו של וובר- מבלי לאבד את הקסם שבו. האדם המערבי, אליבא דהשל, שבוי מאז ימי דקארט בקטגוריות מחשבה של סובייקט-אובייקט, המניחות את קיומו של האדם בעולם בראש ובראשונה כאינדיבידואל מטיל ספק. טענת היסוד של השל היא שהשבת מייצרת חווית זמן ייחודית, תודעה המפתיעה לחלוטין את קטגוריות המחשבה המערביות.

היהדות, בניגוד לתרבות המערבית, אינה מבוססת על תודעת הסובייקט האינדיבידואלית, אלא על הקשר החי שבין האדם לאל, מעין דיאלוג פורה המושג באמצעות הזמן. היהדות היא דת של זמן, המאמינה שנוכחות האל היא קודם כל בהיסטוריה בה הוא מתגלה לבני האדם. המקרא מתרכז במאורעות, לא בדברים חומריים ובגיאוגרפיה. האלוהים ביהדות הוא בלתי נתפש, נבדל וקדוש, אך כן ניתן להתקשרות וחוויה עמוקה ואישית באמצעות הזמן. השבת היא נוכחותו הברורה של אלוהים בעולם, ובשבת אנו משחזרים את פלא הבריאה וחווים מחדש תחושת הפליאה מהעולם. תפקידו של האדם הוא לחשוף את רגעי הקדושה שבבריאה, וחוסר היכולת לעשות כן היא מקור תחושת הניוון הרוחני והקיומי שחווה האדם המערבי. על כן, השבת על פי השל הינה קריאה מחודשת לקשר בין האדם לאל, אקט של אכפתיות של האל כלפי האדם אשר לדעת השל הינו היחידי שיכול להעניק משמעות חדשה לקיום הרוחני של האדם בעולם.

השבת, אליבא דהשל, אינה מה שאנו מזהים בדרך כלל כ-'שבת דתית', קרי שבת הבנויה בעיקרה מהלכות איסור והיתר. אין הוא מבטל את האלמנט ההלכתי מהשבת אלא מחדש כי השבת במהותה היא קודם כל רוח, ובכך מהווה עניין המאפשר לכל יהודי, חילוני ודתי כאחד, לחוות את קדושת הזמן במלואה. השל אינו כופר בחשיבותן של מצוות בפרט לא מצוות השבת, אך עיקרה של השבת (כמו גם היהדות בכלל) איננה הלכותיה, אלא המסר הרוחני שהיא מבקשת להעביר, מסר אוניברסאלי אשר יכול להיות גם משמעותי לאדם המודרני הלא יהודי בימינו. אדם זה ימצא בשבת את אותה משמעות אוניברסאלית משום ייחודיותה של היהדות בתוך המרחב התרבותי-רעיוני שבין התרבות המזרחית (הרואה בזמן עניין מעגלי חסר שינוי וחריגה) לבין הציביליזציה המערבית (שכאמור, איבדה כל עניין בזמן כדבר שבקדושה ועוסקת אך ורק בסגידה למרחב והעולם החומרי). בניגוד לשני עולמות אלו, היהדות ניצבת במרכז וטוענת שהשבת היא ההוכחה להימצאותה של קדושה בזמן, כלומר ליכולת ליצור הבדלים בתוך מרחב הזמן ההומוגני, התפל והאחיד לכאורה (או 'חסר הקסם' לעניינו) ובאמצעות קידוש הזמן (במילים אחרות, ההפרדה בין זמני חול וקודש) יכול האדם להפוך את חווית הזמן לחוויה חיונית ומשמעותית המאפשרת לו להציץ לרגע אל רגעי הקסם, הנצח וההוד שבבריאה.

תפישתה של השבת במסורת החז"לית כ-'מעין עולם הבא' ממחישה את הגישה היהודית לזמן, המבקשת להבחין בין הזמן כפי שהוא נתפש בתודעתנו החלקית והרגעית (הזמן היומיומי המחולן) לבין הזמן כפי שהוא במהותו (עולם הבא, זמן מקודש). השבת, לדעת השל, היא עניין אובייקטיבי, נצחי ומוחלט, שאינו תלוי בתודעתנו וקשור במהותו להוויה האלוהית של הקיום (קרי אין היא עניין סובייקטיבי גרידא התלוי אך ורק בנקודת מבטנו), אך עדיין בכדי שנוכל לחוות אותה ככזו נחוץ לנו שינוי של תודעתנו כסובייקטים מאנשים מטילי ספק לאנשים מתעוררים ומלאי פליאה וחיפוש. תחושת הנצח שבשבת מושגת כאשר אנו שובתים ממלאכה (חדלים מניסיון לשלוט בעולם החומרי), וכך מאפשרים לעצמנו התכנסות בתוך העולם הרוחני בו אנו לומדים להסתפק ולהעריך את מה שקיבלנו מהקב"ה ולברך על כך במקום להמשיך במרדף האינסופי אחר תענוגות חומריים החולפים ממילא, ולכן לעולם לא מספקים את תאוותנו.

השבת, לעומת זאת, מעצם היותה הצצה אל הנצח, מהווה לדעת השל גם את התענוג השלם והמלא ביותר שכל אדם בעולם כה חומרי יכול וצריך לבקש לעצמו. כתוצאה מכך, הוא מבין מחדש את מקומו בעולם, זונח את הנחת המוצא הבסיסית של הסובייקט הבודד, החי באטימות רגשית ורוחנית כלפי עצמו, סביבתו והעולם, ושואל מחדש את שאלת קיומו סביב גילוי עובדת היותו חלק ממכלול גדול ושלם יותר. כל אלו מושגים לדעת השל בשבת, ועל כן השבת מהווה את הפיתרון לבעיית הקיום האנושי, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה רוחנית. עולם ללא שבת הוא עולם חסר קסם, ובעולם חסר קסם זוועות וחוסר מוסריות הן עניין בלתי נמנע משום שאבדן העניין בעולם מביא גם לאובדן העניין באדם, ומאפשר את האדישות, הניכור והאטימות לסבל האנושי והזוועות שהאדם מעולל.

מבחינה זו, השבת על-פי השל מהווה בשורה חדשה לא רק לאדם המערבי בן זמננו, אלא גם לאדם היהודי-ישראלי בן זמננו. השל אינו מאלץ אותנו לבחור בין קיומה של שבת 'הלכתית' לבין קיומה של שבת 'תרבותית' או 'רוחנית'. אלו ואלו קשורים יחדיו במסורת היהודית, ואין צורך לוותר על אחת מהן על מנת להשיג את השנייה. מכאן, שעל פי השל המחלוקת על סוגיית השבת בחברה הישראלית מיותרת מלכתחילה. אין בה מקום לכפייה כמובן, אך גם אין מקום להזנחה מודעת ומכוונת של מסורת היהדות ע"י נטישת ההלכה. עיקר העניין מבחינת השל, כמיטב המסורת החסידית עליה חונך וגדל, הוא בהקשבה לקול הנצח שהשבת מאפשרת לנו להקשיב אליו, מבעד לרעשים האינסופיים של היומיום. השל מדגיש לא את הרגש על פני השכל, או את החוויה על פני הקיום המעשי, אלא את ההקשבה על פני השליטה. כשם שאהבה חורגת מהתאהבות, מתעלה מן הרגש אל קיום דיאלוגי ותחושת אכפתיות הדדית, כך גם האמונה באל אינה "חוויה של אדם דתי" אלא חוויה של זוגיות עם אלוהים, הרלבנטית לכל אדם באשר הוא מעצם היותו נברא בצלם. על כן, אין אצל השל כלל מקום לדיכוטומיה שבין שבת 'דתית' לשבת 'חילונית', אלא כולנו יחדיו מחויבים לקחת חלק במעשה הבנייה של 'ארמון הזמן', ובכך להיות שותפים לאלוהים בתיקון העולם.

אדריכלות הזמן היא האתגר הגדול ביותר שעומד בפני האדם. כולנו משתתפים במסע אינסופי דרך הזמן, מבלי שנוכל לזכות בו לדריסת רגל. ממשות הזמן נפרדת ורחוקה מאיתנו. הזמן הוא בבעלות אלוהים בלבד, אך אנחנו נקראים להיות אורחים, ולו לרגע, באי של שפיות הנקרא השבת, לקחת חלק במפעל הדמוקרטי המשותף של תיקון העולם במימד הזמן, ובכך להשיג גם מזור לחיינו. השבת הקסם לעולם, ומענה לאתגר שהציב מקס וובר לעולם המערבי בשיא תפארתו וגדולתו דאז, הינה אתגר שכולנו צריכים לקחת בו חלק, האתגר של היהדות.

מאת

עמרי דינור

עמרי דינור

"בן 32, פילוסוף ומורה בנשמתו ובהכשרתו, תושב ירוחם, נשוי למירית ואב טרי מאוד לתאומים. בוגר המדרשה מזה מספר שנים, עוסק בחינוך, התחדשות יהודית ויזמות חינוכית וחברתית במספר מסגרות. כותב כמעט קבוע ב-'דעת פרת' מיומו הראשון. מאמין שאפשר לתקן".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.