עין (אין) פרת בתל אביב

זר שיהלך בחוצות ירושלים, ובפרט באזורים המאוכלסים בבני 20-30, עשוי להבחין בקבוצה בולטת, שהיא כמעין שבט או עדה קדושה. יש לנו שפה משלנו ("לצאת מגדרי", "על הרצף", "גרסה יותר טובה של עצמנו"), אירועים פנימיים משלנו, בגדי לבוש תואמים (ובכן, בעיקר תיקים) ולא פחות חשוב מכך – שורה של רעיונות, תפיסות ואמונות משותפות. שמו של שבט זה, אשר אני משתייך אליו באהבה רבה, הוא קהילת הבוגרים של מדרשת עין פרת. גם בבאר שבע נוכחות העדה הקדושה מורגשת. אמנם היא מצויה טריטוריאלית בשכונות ספציפיות מאוד ובקרבת האוניברסיטה, אך היא ידועה כקבוצה משמעותית, אשר מצליחה לפרוח גם למול תחרות רבה על קבוצת הצעירים שהיא מנסה למשוך.

דווקא בתל אביב, נושא גיליון "דעת פרת" הנוכחי, קהילת הבוגרים של עין פרת איננה מוכרת. אין בכך כדי לזלזל בפעילות המרשימה שחברי הקהילה מקיימים בשנה האחרונה, אך ראוי לומר שהיא מצומצמת מאוד ביחס להיקף הצעירים בתל אביב, ומוקדי היצירה והתרבות המצויים בה. ואין זה עניין רק של פעילות בוגרים – גם המשתתפים בתכניות המדרשה מתל אביב הם באחוז נמוך יותר מיחסם באוכלוסייה, בעיקר אם נוסיף למשוואה שבשנים האחרונות מדובר בעיר שבני 20-30 מהגרים אליה.[1.חישוב זה מתבסס על נתונים שהוצגו בכנס הפעילים האחרון ביחס לפילוח קהילת הבוגרים ומשתתפי התכניות.]

האבחנה העומדת בבסיס החיבור היא שמדרשת עין פרת מציעה משהו שהתל-אביבים מעוניינים בו פחות מאחרים. ואוסיף אליה הנחה נוספת – שגם לתל-אביבים יש צורך בקהילה, בחוויה רוחנית משמעותית או בחווית היכרות עם ארון הספרים היהודי או הכללי. שהסיבה שהם בוחרים באפיקים אחרים לצרכים הללו קשורה לפחות חלקית לכך שיש פער רעיוני בין מה שעין פרת מציעה לבין מה שהם מעוניינים בו. שמשהו בשיטה של המדרשה זר להם ולתפיסותיהם. הפער הזה שבין "תל אביב" לבין "עין פרת" יהיה מוקד החיבור.

הערה מוקדמת: דיון רעיוני הוא דיון שדורש הכללות. מובן שהכללות חוטאות לעתים תכופות לבני האדם הפרטיים – ודאי שיימצאו תל-אביבים שלא יזדהו עם האבחנות, וודאי שיימצאו חברים בקהילת הבוגרים של עין פרת שדווקא יזהו את עצמם בעמדה ה"תל אביבית". למרות זאת, אני מאמין שיש בניתוח השיח הזה כדי להועיל למדרשה ולמקד את קריאת הכיוון שלה לתקופה הקרובה.

"א-פוליטיות" פוליטית מאוד

המקום הראשון שבו מגלים את הפער הוא בנסיעה למדרשה. הנסיעה על כביש 1 ועלייה על דרך אלון מוציאים אותך מגבולות הקונצנזוס הישראלי ואל מעבר לקו הירוק. אין זה אומר דבר רע על אנשי היישוב אלון או על מחנכי המדרשה המסורים, אך זו עובדה שראוי לזכור אותה. היא התחדדה גם לנוכח החלטת המדרשה לקיים את ההכשרה לקהילה הנבנית בנופי-פרת, בקרבת אלון וממזרח לקו הירוק (למרות שראוי להדגיש שמקום מושבה של הקהילה טרם נקבע).

אנו נוהגים לטעון שהמדרשה היא מעורבת וא-פוליטית: בנים-בנות, דתיים-חילוניים, ימין- שמאל. גם נוסח הפנייה של המדרשה אומר זאת, בטענה כי היא מתעלה מעל למחלוקות של ימין ושמאל ופונה אל המרכז הפוליטי והתרבותי הדומם.[2.מתוך אתר המדרשה: "אחד המילכודים בהם לכודה החברה הישראלית מאפיין את הציוויליזציה המערבית כולה: הלהט הדתי והפוליטי שבוי בידיהם של מיעוטים קיצוניים מימין ומשמאל. והרוב? הוא אכן דומם. המרכז הדתי והתרבותי בישראל מונה על פי סקרי דעת הקהל את רוב האוכלוסיה – אך את מיעוט האנרגיה. מדרשת עין פרת הצליחה לצאת מן המלכוד הזה. המלמדות והמלמדים בה, הלומדות והלומדים בה בעבר ובהווה וקהילת הבוגרים הפעילה שלה – כל אלו הם עדות חיה ולוהטת לכך שה'מרכז' מפסיק להיות דומם…"] התל-אביביות כופרת בהגדרה שלפיה ישנו "מרכז" בין ימין לשמאל שהוא מעל המחלוקות. בין אם הוא ימני או שמאלני, התל-אביבי המצוי יטען שאין אמירה יותר פוליטית מהטענה שעמדה מסוימת היא א-פוליטית, שאי אפשר לטעון שאתה "המרכז" תוך יישוב יהודה ושומרון, שהעמדה של עין פרת בסוגיות מסוימות נכונה ואולי מקובלת על חלק ניכר מהציבור הישראלי, אך היא פוליטית מאוד. ולא פחות חשוב – שעדיפה עמדה פוליטית מוצהרת ושקופה מעמדה פוליטית סמויה.

סוגיה זו בולטת לנוכח מחשבותינו בחודשים האחרונים על אימוץ חזון כתוב וברור. אחד המשפטים שחזר במסגרת דיונים אלו היה "המדרשה מטפחת את הישראלי הבא בשעריה",[3.מתוך טיוטה שהוצגה במסגרת כנס הפעילים של המדרשה] אולם לישראלי זה יצטרכו להיות תכונות מסוימות מאוד – עליו להיות יהודי ורצוי שיסכים להרחיק עד מעבר לקו הירוק. זאת שאלה טעונה, שאי אפשר לחמוק ממנה כל עוד אנו "מדרשה למנהיגות חברתית" וחותרים לעצב "ישראליות חדשה" – משום שה"ישראלים החדשים" שהמדרשה תייצר יהיו מסוג אחד – יהודים.

דתיות-חילוניות – הכלה אל מול הדגשת הדיכוטומיה

מדרשת עין פרת עושה עבודה משמעותית לא רק בקירוב לבבות בין ציבור חילוני לדתי, אלא ביצירתה של שפה מושגית חדשה שתגלם את היחס בין היהודי לבין קהילתו, דתו ואמונתו. החידוש המרכזי של שפה זו הוא בניסיון לקרוא תיגר על דיכוטומית החילוני-דתי-חרדי. בגיליון הקודם הציג חברנו רגב בן דוד[4.'דתיּות‘ ו‘חילוניּות‘: הגדרת זהות ספיראלית בין ’האחר‘ לעצמי. דעת פרת #11, היחס לאחר. סיון ה'תשע"ב, מאי 2012] את אפשרויות החלוקה המגוונות, ולטעמי רק המחיש בכך עד כמה השיח של עין פרת הוא מכיל ומקבל צורות שונות. הכלה היא ערך נפלא, אולם נראה שמה שמתאים לעין-פרת ולירושלים לא מתאים לתל אביביות. היכן שבעין-פרת מחפשים להכיל קבוצות שונות באמצעות טשטוש הבדלים, תל אביב מחפשת דווקא לחדד ולהדגיש אותם במטרה לזקק ולהגיע ליסודות של הזהויות השונות – לברר מהי "חילוניות גמורה", ומהי "דתיות גמורה". בבתי התפילה החדשים של תל אביב יעזו גם לשנות את נוסח התפילה, לא רק את סדר הישיבה – וזאת מתוך מחויבות גמורה יותר לזהויות הפרה-מורדיאליות.

ההדגשה שתיארתי קודם היא סיכון מסוים לאלו שמאמינים בהכלה של אוכלוסיות משותפות ולחיים יחדיו כעקרון חיים (ולא רק כרע נסבל) – היכן שמחדדים הבדלים מחדדים גם מחלוקות ורבים. למרות שההכלה היא גישה שיש בה כדי ליצור חיים עשירים יותר, ראוי לומר שלפחות אינטלקטואלית, יש לדיכוטומיה יתרונות גדולים. היא מאפשר לברר אי-הסכמות ולהעמיק את הדיון לסוגיות המהות. היא יכולה להוביל לחיים פשוטים וברורים יותר – חיים שבהם אין מתחים, סתירות ומורכבויות אלא מערכת ערכים ברורה עם היררכיה מוצהרת של כל תפיסה ותפיסה.

מחאה או לימוד

האירוע שהמחיש את המרחק הקיים בין מדרשת עין פרת ל"תל אביביות" היה המחאה החברתית בקיץ 2011. הלא תכניות המדרשה דנות לעתים תכופות בשאלות רעיוניות הקשורות באופן ישיר לתביעות המוחים – שאלות על צדק חברתי, על מהות היהדות והציונות, על המרכיבים של חברת מופת ועל היחס לאחר. לא נושאי המחאה הם שמבדילים בין תל אביב לעין פרת, אלא ההתמודדות עם הנושאים הללו. לעתים קרובות, אנו כחברי מדרשה מגיבים לאירועים חברתיים ופוליטיים באופן שהוא כמעט אקדמי. אנו "בוחרים… לראות בהם הזדמנות והזמנה לדיון.[5.מתוך "בשלהי", דעת פרת 8 (תשרי תשע"ב), עמ' 27] ההזמנה לדיון היא חשובה ביותר, כל עוד מובן שבסיום הדיון ישנה פעולה – פוליטית, התנדבותית או חברתית. ואולם בזמן הקיץ בלטה במיוחד העובדה שבעוד שבתל אביב רואים את המצב החברתי-כלכלי כמצב חירום, כמצב שמחייב להוציא אוהל לרחוב ולנקוט עמדה, אנחנו היינו ספונים במדרשה ודיברנו על צדק חברתי.

בנושא זה, אני מרגיש צורך להזכיר מחדש את משל "התינוק הבוכה" המפורסם.[6.הרב יהודה עמיטל, "והארץ נתן לבני האדם", עמ' 120-121] מסופר על בעל התניא אשר ישב בחדרו ושמע תינוק בוכה בעריסתו. הוא קם להרגיעו, ובדרכו חזרו ראה את נכדו יושב בחדר הסמוך שקוע בלימוד. הנכד אמר שהיה שקוע ולא שמע את התינוק הבוכה ובעל התניא נזף בו: " אם אדם לומד תורה ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה, משהו פגום בלימוד זה". מה עושה המדרשה לשמע קול התינוק הבוכה? האם היא קמה אליו או רואה בו הזמנה לדיון?

אנסה להדגיש את הנקודה – כאשר דיון וקיום סמינרים הוא אפיק הפעולה המרכזי, משמעות העובדה היא שעין פרת אינה גוף משנה מציאות אלא משמר מציאות. שהמסר שלה על "ישראליות חדשה" הוא למעשה מסר של same-old ישראליות. כדי ליצר ישראליות חדשה צריכה להיות ליבה של חוסר-שביעות רצון מהמציאות, כזו אשר מניעה אנשים לשנות אותה. כמה יכנו את הסגנון הזה 'אנרכיזם'. וכמו אחרים יטענו שמדובר בהמשך ישיר של מוסר הנביאים, בניסיון לשמוע את קריאת המצפון הפונה אל האדם.

סוגיה זו מעמידה אתגר לאחד מסימני ההיכר של המדרשה – הנטייה לפרגן ולפעמים גם להשלים עם המציאות. אומרים ש"המהפכה הבאה לא תשודר בטלוויזיה". היא גם לא תופיע לה במסתורין בסיום משמר של יום חמישי באלון.

סוף דבר – דילמה

נימת הביקורת העולה מדבריי אינה מחייבת שמדרשת עין פרת תשנה את עצמה כדי להצליח להגיע לאוכלוסיות ומעגלים חדשים. מה שד"ר מיכה גודמן מכנה "לעשות מדרשה" הוא מרשים בפני עצמו, והישגי המדרשה בשנים האחרונות מדברים בעד עצמם. ואולם מדרשה עם מאות בוגרים פעילים ותכניות המתקיימת בכל הארץ אינה יכולה להמשיך להתנהג כאילו מדובר עדיין בתחילת הדרך, כשראש המדרשה עוד עונה לטלפונים ממתעניינים אישית. וכל זמן שבו המדרשה גדלה מבלי לאמץ אפיקי פעולה של שינוי מציאות (חברתיים או פוליטיים) – היא הולכת ומתקרבת לכיוון ההפוך – לאפיקי פעולה של שימור מציאות.

כיצד תתמודד המדרשה עם ה"תל-אביביות" המוצגת כאן (בהכללה, בפישוט)?

אפשרות אחת היא ליזום שינויים מהותיים בהתנהלות המדרשה, אשר יגלמו אימוץ של חלק מהרעיונות ה"תל-אביבים" – זניחת הניסיון לייצג "מרכז דומם", גיבוש סגנון דיכוטומי יותר בשאלות של יחסי דתיים-חילוניים והצגת עמדה פוליטית מוצהרת, גם אם לא מפורטת. ברם, בחירה באפשרות זו ללא ספק תוביל חלק מהבוגרי המדרשה שלא לראות בה יותר בית – לא משנה לאיזה כיוון פוליטי או חברתי תלך, לכמה מאיתנו הכיוון הזה יהיה צורם.

אפשרות שנייה היא התעלמות מהאתגרים הללו והמשך שכלול אפיקי הפעילות הקיימים של המדרשה – עוד בתי מדרש מקומיים, קבלות שבת, חבורות עניין ופעילויות בחגים. ואולם לאפיקי פעילות אלו תהיה תמיד 'תקרת זכוכית', אשר תלך ותיעשה ברורה אם אנו נהיה לגוף "משמר מציאות". צעירים אידיאליסטיים פחות יתעניינו בגוף כזה. אלטרנטיבות למדרשה (אשר היו קיימות מאז ומעולם) הן אלו שייקחו על עצמם יצירת שינוי ויהפכו למדרשות למנהיגות חברתית.

אפשרות שלישית היא שמתוך המדרשה עצמה יקומו הגורמים שלהם הנכונות לראות בעצמם אחראים לא רק לטיפוח הפרט המגיע למדרשה אלא גם לראש חץ בתהליכי שינוי גדולים שיעברו על החברה הישראלית. וכל זאת, כמעין "מדרשת-בת", מעין אחות קטנה –חוצפנית יותר, מגניבה יותר ומשוחררת יותר. יצירה של מקום חדש תקל גם על המדרשה – היא תאפשר לה לשמר את האספירציות להיות מדרשה למנהיגות חברתית מבלי להידרש להכרעות קשות שיהוו שינוי כואב מדי עבור בוגריה.

ואילו תחליט המדרשה לאמץ את האפשרות השלישית, האם יש מקום טוב יותר מתל אביב להתחיל בכך?

 

מאת

יונתן נבו

יונתן נבו

בוגר אלול ה' עין צורים, מאורס לטל וחבר בלהקת "כמה חברים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.