לחזור ל"מחלוקת לשם שמיים": קביעת גבולות ההסכמה והויכוח

[סדרת רשימות על המצב הפוליטי בישראל, 2015-2016, רשימה #2 | לרשימה #1 | לרשימה #3 | לרשימה #4]

שיח ההכפשות סביב פרשיית "שוברים שתיקה"–"אם תרצו" הוליד לפחות דבר טוב אחד: התבהר שהמחלוקת נעוצה במידה רבה בשאלת הביקורת הלגיטימית. כאשר השמאל טוען שהימין (הקיצוני?) מסית ומתיר דם, והימין טוען שהשמאל (הקיצוני?) הוא זה שמסית ומתיר דם, אזי שמעבר לשאלה מי התחיל מתברר שצריך ואפשר לגבש קווים מנחים באשר לביקורת לגיטימית ולגבולותיה.

ראשית, באופן כללי: ביקורת, כל ביקורת, יכולה להכעיס; אבל כל מי שייתן את דעתו על כך לרגע יבין את חשיבות עצם קיומה. כבר במקורותינו מפנים דוד המלך את הביקורת הנוקבת שמותח עליו נתן הנביא במשל "כבשת הרש" (שמואל ב' י"ב). אחד המפתחות להעברת ביקורת אפקטיבית מרומז בספר משלי, המיוחס לשלמה המלך, ושם נאמר כי "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כז ו). גם אברהם אבינו, "אברהם העברי", לא רק שעמד מן העבר המנוגד לאביו בניפוץ פסלי האלילים (בראשית רבה, לח), אלא העז לבקר אף את ה' בפרשת סדום ולהטיח: "הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! … חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה… הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח כג-כה). כמובן שהשיח התלמודי כולו רווי במחלוקות בין חכמים. בימינו-אנו אנחנו למדים על חיוניות הביקורת לכל ארגון גם מכך שהמדינה עצמה, כמו גופים רבים אחרים, משקיעה ממשאביה ב"מבקר" פנימי.

בשונה מהשיח השגרתי על חופש הביטוי, אני מציע להבחין כאן בין שני מעגלים – ראשית, המחלוקות הפנימיות בין השותפים לחזון הציוני-דמוקרטי, ושנית, הביקורות מפי אלה שאינם שותפים לו. השיח הרווח על גבולות חופש הביטוי מתמקד בקצוות של המעגל השני; אני מציע להתמקד בשלב ראשון דווקא במעגל הפנימי: מכיוון שבשיח הציבורי נשמעים לצערנו הקצוות יותר מאשר המרכז, ההצעה הנוכחית מתמקדת דווקא במעגל שמכיל את רוב הציבור – השיח הציוני-דמוקרטי. מרחב זה כולל את מי שמקבל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית (זהו העקרון הציוני) וכן שמדינה זו צריכה להתאפיין בשלטון הרוב תוך הגנה על זכויות המיעוטים (זהו העקרון הדמוקרטי).

כמובן שיש מי שאינם מקבלים את צירוף העקרונות הללו, והם השייכים למעגל החיצוני. חשוב ראשית לגבש כללים מנחים בקרב הרוב המתון לפני שניתן לפנות אל הקצוות האידיאולוגיים. יתרה מכך, במעגל הפנימי לא מדובר סתם ב"ביקורת לגיטימית" אלא בעמדות שונות וחשובות בתוך השיח –"מחלוקות לשם שמיים". בשלב הבא, ובמסגרת רשימה נפרדת, נתייחס גם לביקורות של אלו שאינם שותפים לחזון ונבחן את החשיבות של השמעת קולות המיעוט – עקרון מהותי הן אצל חז"ל והן בדמוקרטיה – ואת גבולותיהם.

בראשי פרקים, אלה העקרונות המוצעים למחלוקות "לשם שמיים" בתוך השיח הציוני-דמוקרטי:

א.) נקודת המוצא: אין מערערים על הלגיטימציה של עצם קיום מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית. כן אין לערער על עקרונות הכרעת הרוב ושמירה על זכויות המיעוטים.
ב.) תחולת הביקורת: ניתן לערער על מדיניות ספציפית של ממשלה נבחרת או של ארגון הפועל בתוך המדינה. ביקורת כזו יכולה לכוון לתיקון ושיפור או להחלפה כוללת של המדיניות. הביקורת תתקבל כלגיטימית בתוך השיח האמור כל זמן שהמבקר מצליח להציג טיעון ראוי לאופן שבו ביקורתו מכוונת לשגשוג המדינה ותושביה.
ג.) נמעני הביקורת: ביקורת שנועדה לשפר ולתקן מן הראוי שתוצג ראשית בפני הגורמים האמונים על המציאות המבוקרת, ויש לאפשר להם לפעול בהתאם. לאחר מכן, אין בעיה להשמיע את הביקורת גם בפני גורמים נוספים השותפים לשיח הציוני-דמוקרטי או לכל הפחות תומכים בו. מבקר הפועל יחד עם גורמים השוללים את החזון הציוני-דמוקרטי יצטרך להוכיח כיצד פעולה זו משרתת את אותו חזון על מנת שפעילותו תיחשב לגיטימית בשיח זה.
ד.) מבחן העקביות: מן הראוי שכל ביקורת המוצגת תוחל באופן שווה על כל הגורמים במפה הפוליטית (כדוגמת טענות בדבר מקורות מימון או מתודות פעולה, טענות בדבר הפרת זכויות אדם/אזרח, ועוד). הנחת היסוד היא שכל העמדות הציוניות-דמוקרטיות, משמאל ומימין, לגיטימיות וחשובות בשיח. מכיוון שכך, כל דרישה צריכה לחול באופן סימטרי, ומי שמבקש לחרוג מכך נדרש להוכיח הצדקה מובהקת לחריגה זו.
בנוסף, יש המאיימים על החזון הציוני-דמוקרטי בהתנגדותם ליהדותה של המדינה, ואחרים המאיימים עליו בחתירתם תחת יסודותיה הדמוקרטיים. לאלו כמו לאלו יש להתייחס כאיום על החזון הציוני-דמוקרטי.
ה.) "מסך הבערות", או ביקורת עתידית: הצעות להגבלת חופש הביטוי והביקורת ראוי שייבחנו בין היתר לפי המבחן שניסח ג'ון רולס, ובמקרה שלנו: אילו כללי חופש ביטוי הייתי מנסח אם איני יודע באיזו מדיניות/ממשלה מדובר? במילים אחרות, התומכים במדיניות הממשלה המתנגדים להשמעת דברי ביקורת עליה צריכים לקחת בחשבון אפשרות שבה הם יבקשו להסתייג ממדיניות כזו או אחרת בעתיד – ולעצב גבולות ביטוי שיהיו מקובלים עליהם במצב עתידי זה.

ההסכמה על אופיה של ביקורת חשובה ולגיטימית תהפוך את המחלוקות לפוריות יותר, במקום הניסיונות הנוכחיים להשליך את היריב מחוץ לזירה. רוב הקולות הנשמעים הם חשובים מאוד לקיומה ולשגשוגה של מדינת ישראל, ויש להשמיע אותם, להפנים אותם ולהתמודד איתם. מועיל לעשות זאת תוך בירור והבחנה בין העמדות הבאות לתקן ולשפר לבין אלו החותרות תחת היסודות המשותפים. ככל שנראה בבהירות יותר מי אינו חולק על החזון עצמו אלא על הדרך להגשים אותו, נוכל לנהל בצורה שונה את השיח במעגל הפנימי ובמעגל החיצוני. ההבחנה הזו היא לא פחות מקריטית על מנת להתמודד כיאות עם התופעות האידיאולוגיות הקיצוניות.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.