התפילה בעיניו של יהודי ישראלי חילוני

בערב שבת האחרון לקחתי כהרגלי את הסידור, פתחתי אותו והתחלתי לשיר את ’ידיד נפש‘. המשכתי לששת מזמורי התהילים, ל‘אנא בכוח‘, ’לכה דודי‘ ומזמור שיר ליום השבת – והכל בלחנים המוכרים והאהובים; אבל זו לא ממש היתה תפילה. יש ערבי שבת, ב‘כרם‘ או במקומות אחרים, שבהם אני נשאר גם לערבית; ועדיין, להגיד שאני מתפלל שם לא יהיה מדויק מבחינתי.

מה שאני אציע כאן הוא את נקודת המבט שלי, כיהודי ישראלי חילוני, על התפילה היהודית. אני מקווה שהדברים יבהירו היכן אני מתחבר אליה ובמה לא, ואולי יעוררו שאלות ודיון בנוגע למקומה של התפילה עבור יהודים חילונים.

להבנתי, בבסיס התפילה (שהיא שילוב בין אינטואיציה טבעית של האדם לבין פרקטיקה סדורה שנוצרה על ידי הדת הממוסדת) עומדים כמה צרכים בסיסיים, המשותפים לכולנו – מתפללים ולא מתפללים – כאחד. ההבדל המרכזי בהקשר זה הוא שחילונים נוטים למצוא לעצמם מענים אלטרנטיביים לצרכים הללו, בעוד שדתיים נוטים לקבל את המענה להם במסגרת הדת – וספציפית דרך בית הכנסת והתפילה.[1.לקבלת פרספקטיבה נוספת לנושא, מוזמנים לעיין בדבריה של פרופ‘ רות גביזון על שלושה אתגרים של היהדות החילונית (ביחס למה שהדת מספקת): הרמה המטפיזית-תיאולוגית של משמעות הקיום; רמת הקהילה; והרמה הערכית-תרבותית. ראו מאמרהּ ”חיים כהן וזהות יהודית חילונית“ בתוך הספר: חיים כהן, להיות יהודי: תרבות, משפט, דת, מדינה, (ערכה: ר. גביזון), אור יהודה: דביר (2006), עמ‘ 28‑18.]

ארבעת הצרכים העיקריים הללו הם רוחניות, ריטואליות, השתייכות, והבעת משאלות:

א. רוחניות: מרביתנו חווים בשלב זה או אחר בחיים תחושה שיש משהו שנמצא מעבר לנו. חלק סבורים שזהו כוח-על תבוני, בעל רצון ופעיל בעולם; אחרים מרגישים שהעולם כשלעצמו (על הנופים, האנשים והחיות שבו) הוא עצום ומעורר השראה וכבוד; יש גם מי שמחפש אחר אמיתות פילוסופיות בתור עקרונות שקיימים מעבר לאדם. כל אלו חווים מחשבה ו/או רגש כלפי משהו חיצוני להם ושואפים לתת לכך מקום בחייהם, וזוהי בעיניי רוחניות.

כאמור, צורך זה קיים לדעתי אצל מרבית האנשים, דתיים (מכל הדתות), אגנוסטיקנים, אתיאיסטיים, ושאר ירקות. מכאן ברור שצורך זה בהחלט יכול לקבל מענה אצל היהודי החילוני גם מחוץ לדת היהודית: למשל בפילוסופיה המערבית ו/או המזרחית, אולם גם בפילוסופיה היהודית, שהתפתחה תחת קורת-הגג של הדת היהודית – אך למידה מחוכמתה אינה מותנית באמונה (בדיוק כפי שתגליותיהם של ניוטון ודארווין, שהיו שניהם נוצרים מאמינים, תקפות גם כאשר לא מקבלים את אמונותיהם; וכפי שיצירות המופת של מיכאלנג‘לו, דאנטה ואחרים הן עדיין בעלות ערך אמנותי, ספרותי, תרבותי ופילוסופי גם במנותק מהסביבה הדתית שבה נוצרו).

אני אישית מוצא את עצמי בפילוסופיות ממגוון סוגים ומקורות, ומרגיש שהרוחניות הזו מתבטאת גם במידה של פליאה ביחס לעולם, ברגעים של התרוממות רוחנית ובהערכה עמוקה על מה שיש לי בחיים.

ב. ריטואליות ומסורת כל בני האדם אוהבים מטבעם לקיים ריטואלים, כלומר ביצוע חוזר של פעולה עם מרכיבים קבועים מסוימים (מקום, זמן, משתתפים, לבוש, וכו‘). רובנו גם נוטים לקרוא לדברים הללו ’מסורות‘ (מי לא מכיר משפטים מהסוג: ’זו מסורת משפחתית אצלנו לנסוע בפסח לצימר במצפה אבירים‘, או ’אנחנו מתחילים בזאת מסורת חדשה של עשיית על האש אצל יהושע בערב של גמר ליגת האלופות‘?).[2. אפשר בכלל לטעון ש‘מסורת חדשה‘ זה אוקסימרון, אבל לא ניכנס לזה.] מי שדוחה את מנהגי הדורות הקודמים, או מלכתחילה לא מכיר אותם, ימצא בקלות דוגמאות כאלו בחייו, ויגלה שהוא מייחס להן חשיבות ומשמעות סמלית; אך גם מי שמשמר את מנהגי הדורות הקודמים יוכל למצוא דוגמאות כאלו של ריטואלים שהוא ייסד לעצמו. (חשוב לציין, עם זאת, שבחיים מסורתיים או דתיים מתקיים כמובן גם המובן החזק יותר של ’מסורת‘ – המשכיות וקבלה מהדורות הקודמים, ולא רק יצירה של מנהגים חדשים).

ג. השתייכות

באופן אישי, המנהגים החוזרים בחיי קשורים בחלקם למעגלי השבוע והשנה העבריים, ובחלקם הם מנהגים אחרים שנוצרו במהלך השנים במעגלים של משפחה וחברים.

השתייכות למעט אחוז שולי מהאוכלוסיה, כולנו מחפשים השתייכות לקבוצה מסוימת. זה מתבטא הן בשאיפה לקשרים פעילים עם הסובבים אותנו, והן ברצון לראות את עצמנו כחלק משרשרת ארוכה, שהתחילה לפנינו ותימשך גם אחרינו.

עבור יהודי חילוני, ההיבט הראשון בצורך זה יכול לקבל מענה בדמות מעורבות פעילה בעניינים האזרחיים של חיי הקהילה הקרובה שלו (מעורבות פוליטית, פעילות תרבותית וכו‘). ההיבט השני עשוי להתייחס לכמה מעגלים רחבים אפשריים, אבל אני סבור שהטבעי ביותר הוא זה של העם היהודי – ואז ההשתייכות אליו תתבטא בהיכרות מעמיקה עם התרבות היהודית: מעגל השנה, טקסטים ומנהגים, אירועים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ועוד.

כמי שגדל במושב, טבעי לי לחפש זיקה לקהילה קרובה. לאורך שלוש שנות לימודי התואר הראשון בירושלים זכיתי לקחת חלק פעיל באחת מקבוצות בוגרי המדרשה (וחברים נוספים) בירושלים. לצד מעגלים חברתיים אחרים (לימודים, עבודה וכו‘), קהילה זו היוותה עבורי מעגל השתייכות אינטימי ומשמעותי בתוך החיים העירוניים. ביחס להשתייכות למעגל הרחב, אני מאמין גדול בהתעמקות ביהדות כתרבות וכלאום, ועל כך גם בחלק השני להלן.

ד. הבעת משאלות אחד הדברים שנובעים לרוב מרוחניות הוא הבנת מקומנו המוגבל בעולם, ושליטתנו המוגבלת במה שקורה לנו. אחת התוצאות של זה היא שכמעט כולנו נוהגים מדי פעם להביע משאלות, בצורה כזו או אחרת. בעוד שהתפילה היא מנגנון מובנה לכך עבור מי שנוהג להתפלל, הרי שביחס למי שאינו מאמין בכוח עליון ששומע תפילות, זה לכאורה מעורר תמיהה. אני סבור שניתן לתת לכך שלושה הסברים: ראשית, ניתן לראות במשאלות אלה אמירה שמכוונת כלפי העצמי (מה שכמובן תקף גם לגבי התפילה); שנית, מכיוון שיש דברים שאינם בשליטתנו, הבעת משאלה לגביהם לפעמים נובעת ממחשבה מהסוג ’אם לא יועיל – בוודאי גם לא יזיק‘; ולבסוף, אני סבור שזה מעיד על צורך עמוק שלנו, שאינו ’עובר דרך‘ אמונותינו השיטתיות או מחשבותינו הרציונליות. מהו צורך זה בדיוק? מרצה בחוג לפסיכולוגיה טען בפנינו פעם כי ’אין אתיאיסטים בשוּחוֹת‘: כשחיילים מסתערים בקרב, כולם מתפללים לצאת מזה בשלום. אני נוטה להסכים עם האמירה הזו, אך בעוד שהמרצה טען כי ’תפילות‘ אלו הן ההוכחה שכל בני האדם דתיים ביסודם (כלומר מאמינים בכוח עליון), אני טוען שזה מעיד על דחף פסיכולוגי שלנו להביע את משאלות לבנו, ולא בהכרח על אמונה שלנו שיש באמת מי שמקשיב לה; העובדה שבמצב קיצון כזה היינו רוצים שיהיה מי שמקשיב לא אומרת שאנחנו אכן חושבים או מאמינים לאורך זמן שכך הוא הדבר.

*

עד כה הצגתי את האופן שבו אני רואה את עצמי, כיהודי ישראלי חילוני, כמייצר מענים אלטרנטיביים לצרכים שעליהם עונה להבנתי התפילה. כחילוני, אני לא מזדהה עם הטקסט של התפילה כלשונו (לפחות מבלי להיכנס לסדרה של פרשנויות מטאפוריות שלוקחות את הטקסט הרחק-הרחק מפשוטו), ולכן אינני פונה אליה באופן טבעי כדי לענות על אותם צרכים, והסידור אינו חסר לי בחיי היום-יום. עם זאת, אני סבור שיש לפחות נימוק אחד טוב שבגינו כל יהודי ישראלי חילוני צריך להכיר את סידור התפילה – והוא נעוץ במימד הלאומי, בקשר שלנו אל יהדות העולם.

יהדותם של מרבית הצברים החילוניים מתבטאת במגוון מאפיינים הספוגים בהם מלידתם ומבחרותם: נולדו בארץ ישראל (וטיילו בה לאורכה ולרוחבה), דוברי עברית, עברו ברית מילה ועלו לתורה, למדו תנ“ך, ותרבותם היא התרבות הישראלית – שקשריה לתרבות היהודית שרירים וברירים וקיימים. מכיוון שהדברים הללו טבועים בהם, ומאחר שאינם מאמינים בדת היהודית וכן בשל המתח של דת ומדינה בישראל ותחושת כפייה דתית, רובם אינם מרגישים צורך (בלשון המעטה) להתעמק עוד בזהותם היהודית, ולהכיר טקסטים, היסטוריה ומנהגים יהודיים.

אלא שהמאפיינים הללו של היהודים הישראלים החילונים הם יותר ישראליים מאשר יהודיים; זה בהחלט מספיק לשם יצירת בסיס משותף וזיקה עם היהודים הישראלים הדתיים, אך בעומדו מול יהודי לא-ישראלי (במיוחד דתי, אך לא רק) עלול הישראלי החילוני לגלות שיש להם מעט מאוד במשותף. אין זה המקום להרחיב בתיאורי יהדות חו“ל לגווניה, אך מספיק לומר שרבים מאלו שעדיין מגדירים עצמם כשייכים נותרו בעיקר עם המאפיינים היהודיים בעלי הזיקה הדתית-מסורתית: בית הכנסת, מעגל השנה, התפילות. המאפיינים הללו – אף שהם רק חלק ממרכיבי היהדות לצד השתייכות אתנית, תודעה היסטורית, תרבות ועוד – היו העיקריים שנותרו משותפים ליהודים בכל רחבי העולם במשך שנות הגלות הארוכות.

כפי שאין הכרח להאמין במה שאנו קוראים בתנ“ך כדי לשאוב מהחוכמה העצומה הטמונה בו, כך איננו נדרשים להזדהות עם הטקסט של התפילה (אף שטקסט זה נשען יותר במובהק על אמונה) כדי לראות בו חלק מהותי מארון הספרים שלנו, יצירה מרכזית שיצר העם שלנו, בעלת חשיבות רבה בעם היהודי – לאורך הדורות וגם היום.

בעיניי, יהודי ישראלי חילוני צריך להכיר את סידור התפילה לא מתוך חובה דתית, אלא מתוך זיקה תרבותית ומתוך מחויבות לאומית. מי ששואף ליצוק תוכן משמעותי לשלושת המאפיינים הללו (יהודי, ישראלי, חילוני) בחייו, עליו להיות בקיא בעולם התרבותי וההיסטורי של עם ישראל. אם אנו, צברים חילונים, נסתפק במאפיינים הישראליים המודרניים שלנו, יהיה זה ויתור על מרבית המשותף שלנו עם יהדות העולם.

בעיני, לב הרעיון של יהדות חילונית אינו החופש או התלישות. ההבדל בין חילוני לבין יהודי חילוני נעוץ בכך שלצד העובדה שאני דוחה את החובות הנגזרות מהסמכות ההלכתית, אני חושב בעצמי אילו חובות ומחויבויות אני לוקח על עצמי: ברמה הקהילתית, הלאומית ואולי אף האוניברסלית. לא תלישות מכל מסורת, תרבות וקהילתיות – אלא זיקה חיובית לכל הללו, מתוך בחירה ומחויבות.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.