לבירור עמדתנו

קריאות ה-‘אף על פי כן‘ כבר לא נשמעות במחוזותינו. אני רואה אותנו – הרבה אנשים עם מוטיבציות גדולות שמבינים שמשהו אינו כשורה ולא יודעים להגיד מה. אנשים עם הרבה רצון לשנות ובלי הרבה כיוון, בלי חזון. פה ושם מנסים להצטרף לתנועה או למאבק כזה או אחר, לקחת דבר אחד ולשים אותו במרכז, מנסים לבעוט, למרוד במערכת, ובסוף מסתפקים במאבקים קטנים ומקומיים, או מתכנסים בתיקון האישי או בעולמות רוחניים.

יש בנו משהו שפוחד להתחייב, משהו שחושש להגדיר בדיוק מה אנחנו רואים כטוב, כמוסרי, כנעלה. משהו בחינוך שלנו אומר לנו שאיננו יכולים לקבוע כזה דבר, או מפני שאין, או בגלל שלא ניתן באמת לדעת. אז אנחנו לא בוחרים. אנו נישאים עם הזרם, נותנים את הבמה לאחרים, אשר פחות מתחבטים מאיתנו. מדי פעם אנו מתרעמים על משהו, שולחים דוא“ל זועם לכל החברים, מתסיסים את הרשת, אבל לא באמת יודעים למה, או מה לעשות עם זה. נראה שאנחנו כבר לא מסוגלים לומר שום דבר חשוב, מעבר לחשיבות הזכות של כולם לומר. אבל מה עושים עם הזכות הזאת? במה אנחנו באמת מאמינים? מהו המודל שלנו לחברה טובה?

”…את עצמנו אנחנו מבקשים ואת חיי עצמנו. לא ספוג הסופג את הכול ושאין בו משלו כלום או שיש בו רק ספוֹגיוּתו, ולא חיים מתורגמים משל אחרים או עשויים על-פי השבלון או ברוחם של אחרים, כי אם אישיות עצמית – לאומית לכלל העם ופרטית לכל פרט ופרט – חיה ברוח עצמה ויוצרת את חייה מתוך עצמה, אנחנו מעמידים את הכל על עצמנו… אני חיכיתי ומחכה להצהרה שלנו, של העם. זו עדיין לא באה…“

א“ד גורדון, לבירור עמדתנו 1919, תרע“ט

אל מול השאלה הגדולה הזאת, רבים מאיתנו מתייראים, מתוך מחשבה שכל הדיבורים על חברה טובה הם אנאכרוניסטיים וכבר הביאו יותר מדי נזק לעולם. איימי הקולקטיביזם העולמי מטילים עלינו צל. יכול להיות שזה מה שמניא אותנו מלכתחילה מלהתאגד יחד כדי לנסות לקדם עתיד טוב יותר לנו ולכלל החברה. אולי זה מה שדוחף אותנו מההסתכלות הכללית ומהרצון לנוע כקבוצה ולעורר הדים וגלים של השפעה, להתכנסות אל תוך עצמנו, לפעילות בטווח המיידי ב-ד‘ אמותינו, מבלי לשאוף להשפעה רחבה יותר או לפעולה קולקטיבית. יש אף הרואים בעצם הרצון להשפיע דבר מסוכן, שכן עלינו מוטלת האחריות לתוצאותיה של השפעה זו. ואולם, יהודים אנחנו, בני מסורת ארוכה שתמיד ראתה לנגד עיניה את טובת הציבור, דווקא מתוך הבנה מעמיקה של נפש האדם: ללא ציבור, ללא זיכרון ויעוד משותף, נותר האדם אבוד, בודד ומנוכר. חירותנו היא בקהילה. השפעתנו היא לא על ידי כפייה כוחנית או מבנית, לא על ידי ביטול הפרט, אלא על ידי יצירת מופת לחיקוי, מתוך שאיפה למוסרי ועשייה לשם שמיים.

האם יש לנו תשובה לתת לחברה? לעם? אני מאמין שכן. אך קודם כל עומדת בפנינו המשימה של גיבוש החזון – עלינו לפרוט את התפיסה שלנו להיגדים עליהם ניתן לדון. פה ושם כבר התחלנו לעשות זאת, בעיקר על גבי עמודים אלו של ’דעת פרת‘. את הדבר הזה, לא נעשה לבד ולא על דעת עצמנו: בידינו מסורת עתיקה ומפוארת, מקרוב ומרחוק, שידעה לנסח מחדש בכל תקופה את צרותיו ומשאלותיו של העם, ולנסות לענות ולהיענות להן. ואנו, אם יש משהו שלמדנו לעשות במדרשה, הרי זה לקרוא יחד את מאמרי המסורת לדורותיהם ולהוציא מהם חוכמה לימינו אנו. תקוותי היא כי לשם כך אנו מייסדים את בית המדרש של תנועת הבוגרים בירושלים. יש שיאמרו שאנו שוגים באשליות כשאנו מדברים על תיקון זה של העם והחברה. על כך ניתן לענות במילותיו של מי שהיה ראוי שנכיר היטב את כתביו, האיש שעל שמו נקרא המקום ממנו באנו אנו, יגאל אלון:

”… המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול, סופם לשקוע בה עד צוואר; ומה שחמור יותר בעיניי: על ברכיהם מתחנך דור קונפורמיסטי, נטול יצרי העפלה ובז לפסגות; דור הרואה לקרוב בלבד, ואץ ללכוד רק מה שהוא בהישג יד. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעיתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי – לאפשרי.“

יגאל אלון, כלים שלובים, 1977

יגאל אלון הוא אחרון הנפילים של דורו. אחרון המנהיגים שטרח להציג בפני העם תפיסת עולם כוללת ומקיפה, המתבססת על מספר עקרונות יסוד אך נוגעת בכל תחומי החיים ודורשת תיקון כולל, ברוח החזון היהודי, על פי מסורת הציונות הסוציאליסטית מראשיתה.

כשאנו שומעים היום על ציונות סוציאליסטית, אנחנו חושבים על דרך שאבדה מן העולם. צמד המילים הזה, הפך בימינו שחוק עד עפר. אני רואה את תפיסה הזו כלוכדת את תמצית רוח הרעיון היהודי של תיקון עולם. הקיבוץ, למשל, שהיה לחוד החנית של הגשמת החזון הזה, שאב במידה רבה את השראתו מאורח החיים היהודי, ולא מהסוציאליזם העולמי.[1.מוטי זעירא (2006) 'ההתיישבות העובדת וזיקתה לתרבות היהודית – ניתוח תרבותי', הישג היסטורי בתמורותיו, ההתיישבות הקיבוצית והמושבית -1990 1910 , מכון בן גוריון לחקר ישראל, אונ' באר-שבע; יד טבנקין; יד יערי, אונ' תל-אביב. עמ' 580-539. אגב, המושג 'קיבוץ' עצמו לקוח מן החסידות. ראה גם אצל א"ד גורדון, בעיקר ב'עבודתנו מעתה'.] בימינו, רגילים אנשי השמאל הבורגני להמשך אחר דעותיהם של חבריהם מאירופה, להם הם נושאים עיניהם, ולדקלם מימרות מרקסיסטיות. בין אלה ובין חזון התנועה הסוציאליסטית הציונית המקורית, אין דבר וחצי דבר.

אעיז ללכת אף מעבר לכך ואומר: הסוציאליזם היהודי נולד לפני המרקסיזם האוניברסאלי. מקורו אינו במרקס, אלא בעמית של מרקס שהקדים אותו בפרסום משנתו הסוציאליסטית. היה זה משה הס, הציוני החילוני הראשון, שהוא גם הסוציאליסט הגרמני הראשון, אותו כינה מרקס ”הרבי הקומוניסטי שלי“.[2.שלמה אבינרי (1980) הרעיון הציוני לגווניו, ת“א: עם עובד. עמ‘ 50.] הס ראה בשיבת היהודים למכורתם את ההזדמנות ההיסטורית להקמת חברת מופת של חיים אנושיים מוסריים. כמוהו כן ממשיכיו, מסירקין לגורדון ועד אלון, לא דיברו על מלחמת מעמדות, לא על איחוד פועלי העולם, ולא על ביטול הלאומים והמדינות, אלא על מאמץ של כל השכבות בעם, ליצירת חברה אנושית טובה, לא מתוך כורח היסטורי סטיכי, אלא על ידי מעשה של בני אדם שגורלם בידם.[3.שם: עמ‘ 159.] לא מתוך אינטרס מעמדי-חומרי, אלא מתוקף ייעוד מוסרי. אחר הקו הרעיוני הזה עלינו לעקוב ובעקבותיו עלינו לצמוח. את המורשת התרבותית הייחודית הזאת רצוי שנכיר לעומק, ועליה עלינו לתת את דעתנו.

עבודתנו מעתה

השאלות הן אותן השאלות ומהתשובות עליהן ומניסיונותיהם של גדולים מאיתנו, עלינו ללמוד:

”סימן השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלה מעט מעט מתוך הערפל… מה היא עצמותנו הלאומית, שבשבילה או בסיבתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההווים בכל ארצות פזורינו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תיקון?… ”

אלה היו הדברים שכתב אז עורך ”השלח“ במאמר הפתיחה שלו, ועל פיהם הגביל את מטרתו ותכונתו של מכתב עתי זה:

”לחדור מעט מעט למסתרי חיינו, לקבוץ על יד את מפתחותיהם המפוזרים בזמן ובמקום, לברר כל חזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן עתידותינו בתבונה“…

והראשונים אשר התעוררו למשמע הדברים האלה ברגש וברעש – היו הצעירים אשר על ה“גבול“: הללו שרגלם האחת במזרח והשנייה במערב ולבם פונה לכאן ולכאן… ורוחם שטה בין ”יהדות“ ו“אנושיות“ ואינה מוצאה לה מנוח, לכן צריכים הם למרכז ספרותי שיערבב את התחומים ויסיר את הגבול שבין מזרח ומערב, בין יהדות ואנושיות, שלא יהיו עוד שני חללים בלב היהודי… אלא שתיהן, היהדות והאנושיות, יהיו מחוברות יחד וניזונות יחד ממקור אחד ולא יהיה עוד שום הבדל בין זו לזו בספרותנו…“

אחד העם, מזרח ומערב, תרס“ג

הרי זוהי ההתמודדות שלנו וזוהי פעולתנו, אי אפשר לנסחן טוב יותר. כך נוסד כתב העת של תנועת התחייה הרוחנית העברית, של חובבי ציון. לשם כך גם נוסד כתב העת שלנו: לקבוץ את המפתחות, לברר כל שאלה, לדעת עצמנו ולכונן עתידנו. לשם כך יש גם צורך במרכז ספרותי- תרבותי, בדמות בית המדרש שעתיד לקום לנו בירושלים ובמקומות אחרים. אלה הם מוסדות היסוד, התשתית הרוחנית ליצירת תנועה חדשה שתשכיל לכונן חזון יהודי- ארצישראלי חדש אשר יתאם את המציאות שבה אנו חיים, מתוך לימוד מעמיק של שורשינו. רעיון שיחבר בדורנו, כפי שנעשה כבר בעבר, בין היהדות והאנושות. יש צורך בהפחת רוח חיים ביהדות והחדרתה לכל תחומי חיינו – במשפט ובמדינה, בחברה ובכלכלה, בתרבות ובמדע, בחינוך ובאורחות החיים – ועיצובם ברוחנו אנו. לא עוד כתעתיק של האומות, לא עוד חיקוי של מודל מערבי, השואף לנאורות והומניזם כפי שמציירים אותם אחרים, אלא יצירה חיה ונושמת של קיום יהודי רענן, של מופת מוסרי ייחודי.

זהו פן אחד של החזון והוא ספרותי ורעיוני. זוהי התורה וזהו התלמוד, אולם מה על המעשה והקמח? אכן יצירה, תרבות, ספרות וחינוך, הם טובים ויפים, אך אינם יכולים להתקיים בעצמם, באוויר, אלא דורשים פעולה מחויבת ומסורה. כאן יש להכיר בכוחה של התנועה המתבססת על המעשה, על ההגשמה. זהו מושג מפתח בחזון הציוני ובמחשבה היהודית בכלל. התיקון, המעשה של היחיד המכוון אל הכלל, הביטוי של האידיאל והאמונה באורחות החיים ממש, בפרקטיקה, הוא העיקר. משמעות הדבר היא לא עשייה מקומית בשעות הפנאי, אלא עיצוב החיים קודם כל כמימוש של הערכים ורק אחר כך דאגה לרווחה החומרית. יש שיראו בכך הקרבה, אני תמיד ראיתי בכך – חירות. היכולת לבחור לעצב את חייך שלא מתוך כורח הקיום, אלא מתוך בחירה מוסרית הקודמת לברירה הטבעית, היא שעושה את האדם לאדם.

רבים וטובים לפנינו כבר הגיעו למסקנה המתבקשת, כי הגשמתו של כל אידיאל בחיים דורשת גם יצירת מודל חדש של חברה בזעיר אנפין, היינו, התיישבות קהילתית. הדחף להתיישבות מעולם לא היה רק ניסיון לתפוס שטח, אלא הוא ביטא רצון ליצירת מודל חדש של יחסים חברתיים. ברם, יש בו ותמיד היה בו רצון לשוב אל הארץ, אל טבעה ואל נופיה. לחיים פשוטים יותר, אנושיים יותר. עלינו לגבש את המודל לחיים יהודיים ארצישראליים של דורנו, המבוססים על קהילה ועל לימוד, המנותקים מההגדרות הגלותיות של עדות, פלגים וזרמים, השואפים לשיבה אל הארץ ויישובה, המשתדלים ליצור יחסים של שיתוף וערבות, השוקדים על חינוך על פי ערכים אלה, המכוונים ליצירה תרבותית בכל ספירות החיים החברתיים.

הרעיון הזה איננו מוגמר. הוא לא שואף להציע הגדרה מוסכמת, אחדותית, אלא להכיל מגוון של מסלולי הגשמה וצורות חיים אפשריות. בבסיסו הרצון ביצירת עולם חברתי על פי עקרונות אלה ויצירת תנועה יהודית חיה משותפת. כל אדם יבחר באיזו מידה הוא משקיע בכל אחד מהאפיקים, על פי אישיותו ותכונותיו, אבל כתנועה יש לפעול בכל הכיוונים הללו ביחד, כמערכת של כלים שלובים, החותרים יחד למעשה חינוכי, מופתי, מוסרי, המשמר עצמו לאורך זמן והופך אט אט לאפשרות שונה, טובה יותר של חיים יהודיים, ישראליים, מערביים, במדינת ישראל בזמן הזה.

”..אני מאמין בכוח המניע של רוח האדם ונחישות רצונו. אני מאמין בעוצמה הטמונה בשאיפה, שאיפת היחיד ושאיפת האומה, שאיפה המולידה חשיבה רציונאלית, זו המדרבנת את כוח הרצון ואת המעשים הדרושים להגשמתן של שאיפות. המציאות העגומה והסכנות האורבות בעתיד מחייבות את התלכדותם של כל הכוחות הבונים והיוצרים בעם סביב תנועת עבודה מאוחדת למעשה של שיקום עצמי, לאומי וחברתי, אשר יחזירנו אל דרכה של הציונות השורשית. אם זו אוטופיה – אני אוטופיסט. אוטופיה בת הגשמה, אני מאמין.“

יגאל אלון, כלים שלובים, 1977

מאת

אלירן זרד

אלירן זרד

נשוי למיכל ואב לתמרה, להראל וליונתן, יליד 81. בוגר אלול ג' ושותף להקמת 'בית פרת' ירושלים. מתגורר כיום בנופי פרת כחלק מגרעין 'עינבר', המקים קהילה חדשה בגוש אדומים לדתיים חילוניים ומה שביניהם. עוסק בשנים האחרונות בלימוד הגות ציונית וכותב עבודת דוקטור בתחום באוניברסיטת בר אילן. מקבל השראה במיוחד ממשנותיהם של אחד העם וא"ד גורדון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.