ליצור את השיח

לפני זמן מה יצא לי לנכוח בכנס במכון ון-ליר שעסק בצביון השבת בישראל, שבמסגרתו ביקשה המנחה מהמשתתפים בפאנל לתאר תמונה אידילית ותמונה שלילית של השבת בעיניהם. אני זוכר היטב את אחת המשתתפות, אישה אורתודוכסית, שבמבט נוגה סיפרה שתמונה אידילית של השבת אצלה שאובה דווקא מטיול שעשתה בבירה אירופאית כלשהי, שם התרשמה עמוקות מהאווירה הקסומה ביום המנוחה (יום א', כמובן) – שקט, משפחות מטיילות, איזור בילוי ומסעדות קטן, מרוחק יחסית ואינו מפריע את שלוות היום באיזור המגורים. ואם זה לא מספיק, הוסיפה בעצב, הרי שתמונת הבלהות של שבת עבורה היא חוויה של חסימה אלימה של רחובות בירושלים על ידי חרדים, לא רחוק ממקום מגוריה.

השיח על השבת בישראל, כמו ברוב הנושאים הקשורים לדת ותרבות יהודית או לדת ומדינה, הוא לרוב שיח 'לעומתי', 'דווקאי' ומתנצח; שיח שמתחיל בחלוקה כמעט אוטומטית ל'מחנות' (כל הדתיים לכאן, וכל החילונים לשם). על החטא הזה מוסיפים את הפשע של ניכוס עמדה קוטבית ופשטנית לכל מחנה: אלה בעד כמה שיותר הגבלות, ואלה בעד כמה שיותר חופש. במאמר זה אני מבקש לגעת בשלוש דוגמאות של שיח על השבת שאינו 'לעומתי' ואינו מתלהם: פרק השבת מתוך 'אמנת גביזון-מדן', 'צוות השבת' של 'הפורום להסכמה לאומית', ומערך שנתי של לימוד על השבת שקיימנו בקבוצת הלימוד הירושלמית שלנו לפני כשנתיים.

כן לפנאי, לא למסחר

'אמנת גביזון-מדן' פורסמה בשנת 2003, לאחר שנתיים של מפגשים בין פרופ' רות גביזון, כלת פרס ישראל לחקר המשפט בשנת תשע"ב,[1.ילוי נאות: השנה יש לי הזכות לעבוד עם פרופ' גביזון במסגרת מרכז מציל"ה. אך אני יכול לומר שהערכתי לאמנת גביזון-מדן היתה הסיבה לכך שהגעתי לעבודה זו, ולא להיפך.] לבין הרב יעקב מדן, ראש ישיבת 'הר עציון' בגוש עציון, וכותרתה הרשמית היא "מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי מצוות וחופשיים בישראל",[2.רות גביזון, יעקב מדן, מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי מצוות וחופשיים בישראל, ירושלים: קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה (2003).] המסמך, שבגרסתו המלאה מתפרס על פני למעלה משלוש-מאות עמודים (יש גם תקציר של כשמונים עמודים, ושניהם נגישים בחינם באתר האינטרנט של המיזם)[3. http://www.gavison-medan.org.il/download], בנוי מחמישה פרקים עיקריים (שבות, אזרחות, מרשם וגיור; מעמד אישי – נישואין והתרת נישואין; שבת; סוגיות נוספות כגון צה"ל, כשרות, קבורה, מועצות דתיות ועוד), ומציע עקרונות יסוד לסטטוס-קוו חדש בחברה הישראלית בכל התחומים הללו. מאז פרסומו מתקיימת פעילות הדרגתית (ולא מספיקה, לטעמי) להטמעת העקרונות הללו, ורבים בקרב מובילי הציבור הדתי המתון והציבור החילוני המחובר ליהדות מקבלים את עקרונותיו. אך הדברים טרם הבשילו לכדי פעולה ממשית במישור הפוליטי או הציבורי.

העקרון המרכזי בהצעתם של גביזון ומדן לגבי השבת הוא הבחנה בין מסחר לבין בילוי ופנאי, כאשר ההצעה היא לאסור על הראשון ולאפשר את האחרונים. זאת כמובן לצד עמידה על זכותו של כל עובד ליום מנוחה, הגנה על עובדים שומרי שבת מפני אפליה בקבלה למקומות עבודה על רקע זה, והצעה לאפשר תחבורה ציבורית בהיקף מצומצם, על מנת לפתור את הפגיעה בחופש התנועה שממנה סובלים כיום אלו המשתייכים למעמדות הנמוכים.

רעיון נוסף ומעניין מאוד עלה בתוך יוזמה אחרת של הידברות בין דתיים וחילונים – צוות השבת של 'הפורום להסכמה לאומית', שפעל בין השנים 1998-2001. בין יתר הנושאים שבהם דנו חברי הצוות עלתה גם שאלת מימון הפעילויות השונות בשבת, ובפרט הפעילויות התרבותיות שאינן עולות בקנה אחד עם שמירת שבת. עמדתם המעניינת של חברי הצוות היתה זו:

המימון של המדינה לפתרונות התרבות בשבת של הפרטים צריך להיות שוויוני. לכל הקבוצות הדתיות והלא דתיות זכות לתרבות בשבת לפי תפיסתן, ממומנת בצורה שוויונית על ידי הרשויות. אין מניעה עקרונית שהמדינה תממן במיסים, המגיעים גם מאורתודוכסים, פעילויות תרבות בשבת המחללות שבת לדעת הדתיים (למרות, שכאמור, הדתיים היו שמחים אם פעילויות אלו לא היו נערכות כלל). כפי שהקבוצה האורתודוכסית מקבלת מימון שירותי-דת (בשבת ובחול) שהחילונים אינם משתמשים בהם כמעט (ולעיתים אף מסתייגים מהם אידאולוגית), כך צריכה המדינה לממן שירותים מקבילים לקבוצה הלא אורתודוכסית.[4.מסמך צוות השבת', בתוך שבת אחים: יחסי חילונים-דתיים: עמדות, הצעות, אמנות (עורך: א. דרומי), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה (2005), עמ' 251-259. ]

לשם מימוש רעיון זה הציעו חברי הצוות שני מנגנונים אפשריים: שיטה של 'קופת תרבות/דת', שבה כל תושב בוחר את הקופה הרצויה לו מבין מבחר קופות שמקבלות מימון מהמדינה בהתאם למספר חבריהן; ושיטה של 'ואוצ'רים' הניתנים לאזרחים על ידי המדינה, ושאותם הם יכולים לממש בפעילויות תרבות/דת לפי ראות עיניהם.

איזון בין אמונות

באופן אישי, תהליך המחשבה המעמיק ביותר שלי על נושא השבת היה במסגרת קבוצת הלימוד הירושלמית שבה אני משתתף. לפני שנתיים לקחנו את השבת כנושא לימוד שנתי, ובהשראת שלד מקורות שהוכן על ידי ד"ר מיכה גודמן עבור קבוצות הלימוד פיתחה אחת המשתתפות בקבוצה, תלמידת חכמים משקיענית ומבריקה, סדרה שנתית של מפגשים על השבת. עיינו במקורות המקראיים, לאחר מכן במשנאיים ובתלמודיים, עברנו להלכות שבת של הרמב"ם ולראשונים נוספים ומשם עד לשו"תים של פוסקים בני זמננו, וכל זאת במקביל לקריאה בספר 'השבת' של השל.

אחרי כל זה, בחודש האחרון של השנה, ערכנו מספר מפגשי לימוד שעסקו בשבת במרחב הפרטי והציבורי בישראל היום, במצב המשפטי הקיים ובכמה הצעות אלטרנטיביות (כדוגמת 'הפורום להסכמה לאומית' ו'אמנת גביזון-מדן', שהוזכרו לעיל). כך ישבנו והתעמתנו עם הקושי לאזן בין מספר אמונות וערכים שעליהם עמדנו: ראשית, אמונתנו שמן הראוי שיום השבת יהיה בעל ציביון מיוחד בחברה הישראלית, ובפרט שיהיה יום של פחות מסחר ועסקים ויותר של פנאי, משפחה, תרבות ובילויים; שנית, הצורך שמישהו יעבוד בשבת כדי לאפשר את אותן פעילויות פנאי ותרבות; שלישית, הרצון ליצור שיוויון בין עובדים שומרי שבת וכאלו שאינם שומרי שבת בקבלה למקומות עבודה ובשכר העבודה.

לבסוף הגענו להצעות שביטאו את האיזון הנכון בין הגורמים הללו בעינינו, ואנו שמחים להביא אותן כעת אליכם, חברינו ושותפינו, ונשמח אף יותר לשמוע את דעתכם ואת הצעותיכם שלכם. הצענו שמרבית בתי העסק והמוסדות יהיו סגורים בשבת (קבוצה א'), למעט קבוצה קטנה של מקומות שיהיו פתוחים בשבת אך סגורים ביום אחר מוגדר בשבוע (קבוצה ב'), וקבוצה קטנה אף יותר של מוסדות חיוניים, שיהיו פתוחים שבעה ימים בשבוע (קבוצה ג'). העבודה בשבת תתבצע בתורנות, וכמובן שלכל עובד בכל מקרה יהיה לפחות יום מנוחה אחד בשבוע. אך מעבר לכך, מכיוון ששכירים העובדים ביום שבת זכאים למשכורת גבוהה יותר, וכדי למנוע אפליה בקבלה לעבודה של עובדים שומרי שבת וליצור שיוויון במשכורותיהם, לעובדים שומרי השבת יוגדר יום אחר בשבוע שבו הם זכאים לקבל שכר גבוה יותר.

הגענו גם לבעיות בפתרונות אלו. למשל, אם לכל אזרחי ישראל יהיה חשוב לנוח בשבת, אזי שלא תהיה בעיה, ולא יהיה צורך לפתוח מקומות פנאי ובילוי. לעומת זאת, אם לכל אזרחי ישראל יהיה חשוב לבלות במהלך כל השבת, תיווצר התנגשות, כי כולם ירצו לצרוך תרבות ואיש לא ירצה לעבוד כדי לספק את השירותים הללו. עם זאת, הנחתנו היתה כי זו איננה בעיה ממשית או קריטית כיום. העבודה במשמרות ובתורנות מאפשרת לכל אדם להיות פנוי בחלק מהשבתות ובחלק מהשבת, ובחברה הישראלית של היום אין רצון אחיד של כל האזרחים לזכות ביום חופש בשבת דווקא. אולם אם נגיע למצב כזה, סימן שהצלחנו ליצור בארץ תרבות אמיתית של שבת, ואז נוכל להתפנות ולהתמודד עם ה'בעיות הטובות' הללו.

בין נקודות הקיצון

עצם קיום הדיון הזה, המשפטי לכאורה, כאשר ברקע מחשבותינו עומדת שנה שלמה של לימוד במקורות העוסקים בשבת, הן בהלכה והן בפילוסופיה, היה מבחינתי חוויה מיוחדת ובעלת עוצמה רבה. זה הבהיר לי שניתן לעקוף את השיח ה'לעומתי' והמחנאי בקלות מפתיעה, וליצור שיח ערכי, תוכני ופוזיטיבי; שיח החותר להגשים את רצוננו כבני התרבות והעם היהודי, תוך הכרה במגוון אורחות חיים ותת-תרבויות בעלות לגיטימציה בישראל כיום.

קיימות אמנם קבוצות בנקודות הקיצון משני הצדדים: אלו שעבורם אין ליום השבת במדינת ישראל כל משמעות שהיא, מן העבר האחד; ואלו שרוצים בכל מאודם להחיל את ההלכה (ורצוי בגרסתה המחמירה ביותר) על כל תושבי מדינת ישראל, מן העבר השני. מטבע קיצוניותן, קולן של קבוצות אלו נשמע חזק במיוחד בציבוריות הישראלית. אבל אין סיבה אמיתית לתת לזה לטשטש את ההבנה שקיים ציבור ענק בין נקודות הקיצון הללו, שמעוניין שיום השבת יהיה יום מיוחד ובעל תוכן, והוא פתוח לשיח על המאפיינים המדויקים שלו. בואו ניצור ונמשיך את השיח הזה.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.