מחשבות על ימים שהיו וזמנים שעוד יבואו: ריאיון עם ד״ר מיכה גודמן

התיישבנו על הטריבונות בנינוחות של בית, בעוד הקבוצה החדשה התכנסה בבית המדרש לשיעור מסעיר ראשון בספר יהושע. מסביבנו שקט של מדבר, וציפורי בוקר שהתקרבו גם הן לשמוע את שיחתנו. הנושאים כמו תמיד, בוערים, מתחדשים ומרגשים. בזהירות חזרנו לתחילת דרכה של המדרשה.

***

מה ראית בחזונך בעבר?

"ארגונים נוצרים באופן הבא: בד"כ יש איזה שהוא רעיון וע"מ לממש אותו בונים ארגון. המדרשה היא לא ארגון, היא אורגניזם. נוצר ארגון שבתחילת דרכו מגלה את הרעיון שאותו הוא רוצה לממש. היום אני מבין את תפקיד המדרשה יותר טוב משהבנתי לפני 5 שנים… כל מי שמעורב כאן שותף ביצירה הזו, בלהבין את החזון." עונה מיכה בסבלנות, "מחשבות שבכל זאת היו לי בהתחלה הן מחשבות על ישיבה שאף פעם לא למדתי בה. ישיבה שבה כולם לומדים ולומדים הכול, שיש בה להט של ישיבה אבל אין את הצעירות שבה. היה לי חשוב שהעולם יהיה עשיר. שלא נלמד רק מהרמב"ם, אלא כמו הרמב"ם. שלא צריך לפחד מללמוד אריסטו, שגם הוא חלק מלימוד תורה… אבל החידוש הגדול בעיניי בהתחלה היה הגרעין שבו אנו לומדים את היצירות המערביות והיהודיות ביחד. לקח לי זמן להבין שזה רעיון גדול אך עני, ועד כמה העבודה על הגוף והנפש, התהליכים החברתיים, ובניית הקבוצה הם חלק בלתי נפרד." לתחושותיו של מיכה, אותה ההתפתחות עדיין מתמשכת: "כל מי שבא למדרשה עובר שינוי אך גם המדרשה עצמה עוברת שינוי. זה לא שיש מקום שמשנה אותך אלא מקום שמשתנה איתך."

מיכה נראה מוטרד כשעולה השאלה לגבי המקום שתופסים בתי המדרש הקיימים היום, והוא מעיד על הבעייתיות הקיימת. "בכל בתי המדרש הלמדניים הקלאסיים האורתודוכסים בית המדרש הוא סגור ויש שם רעש גועש של לימוד תורה אבל זה לימוד תורה שלא משוחח עם העולם כמעט בכלל, כי העולם לא קיים שם. כל הלומדים הם רק גברים ורק דתיים, ולומדים בעיקר גמרא. בתי מדרש פתוחים הם בד"כ לא גועשים ולוהטים, יש שם גם דתיים וגם חילונים אבל אין שם מסירות נפש ללימוד תורה. החלום שלי הוא שלאט לאט נבנה כאן מקום שהוא פתוח אבל גועש שיש בו מסירות עמוקה ללימוד תורה אבל בלי לסגור את התורה עצמה."

היציאה החוצה מבית המדרש יוצאת פער כלשהו של למידה מול העשייה, האם בעינייך יש איזון בין השניים?

"לא קל עם שניהם… פעם חשבנו שכדי להתמודד עם הפער עלינו להכניס את העולם שבחוץ לתוך המדרשה אך מצאנו שזה לא רעיון טוב. אחר כך חשבנו להכניס את המדרשה לתוך העולם שבחוץ וכאן החשיבות הגדולה של קהילת הבוגרים שהופכת את הדיכוטומיה בין המדרשה לעולם שאחרי המדרשה לפחות גדולה. יש כאן שני פרקים בחיים של מי שעובר במדרשה, כשאתה במדרשה אתה קצת פורש מהחיים וכשאתה יוצא מהמדרשה אתה הופך אותה לחלק מהחיים. מה שצריך להיות הוא שהמדרשה צריכה להפוך מלהיות כל החיים למרכיב בחיים שלך. וזה האתגר שאיתו מתמודדת קהילת הבוגרים."

מיכה ממשיך בלהט האופייני שגורם לך לרצות לקום מכיסאך, ומציג עוד חלום בהתהוות: "היינו רוצים להשתמש באינטרנט. אם הקמנו פה בית מדרש שלא קיים בעולם, אנו רוצים להקים בית מדרש וירטואלי אמיתי שלא קיים בעולם… זה ייראה באופן הבא: פעם בשבוע ביום ושעה קבועה יהיה שיעור באינטרנט, תוכל להקשיב לשיעור ובמקביל לצ'וטט עם כל החברים מהמחזור שלך וכך תהיה לך חוויה ובה לא כולם באותו מקום אבל כולם באותו הזמן וחשופים לאותו הרעיון, המדרשה תהיה פעם בשבוע ולא כל יום, ובתוך המרחב הזה כל אחד יבחר במינונים שלו עד כמה הוא רוצה את המדרשה. אם הוא רוצה לבוא לקבלת שבת ביום שישי, או לבוא לבית המדרש, או לקחת חלק בכתב העת.

”אני חושב שאנו צריכים לעשות עוד זינוק בעקבות תהליכים שקורים ואני תולה הרבה תקוות באינטרנט אבל צריך גם להבין שעד סוף שנה הבאה יהיו כאלף בוגרים, לכל בוגר יש את הזכות לפרוץ ולפעול, וביחד זה מנוף גדול להניע את החברה הישראלית ואני כבר לא מסמיק כשאני אומר את זה…"

ברמה האישית האם אתה מצליח לאזן בין הדרש למעשה?

"כמו כל אדם אחר גם אצלי זה משתנה כל הזמן. את תופסת אותי בתקופה שאני אחרי הספר שלי שיוצר אצלי עוד מחשבה וכתיבה, מה ששם אותי בתקופה בה אני קצת יותר מכונס ופחות בחוץ, לפני כן הייתי הרבה יותר בחוץ מאשר בפנים. קצת בתוך הפילוסופיה ופחות כפעיל ויוצר. אגב, הצוות הנפלא של המדרשה הוא שמאפשר את ההתכנסות הזו."

לא מזמן, הפך ספרו של מיכה "סודותיו של מורה הנבוכים" לרב מכר וניתן לראות כי הדבר משמח אותו מאוד. בספרו, חושף מיכה את הקוראים לסודותיו של מורה הנבוכים שהיו פחות נגישים בעבר.

מה הניע אותך לכתיבת הספר ומה אתה מנסה לעורר בקורא?

"אני מנסה לעורר כמה דברים. האחד הוא שהקורא יאהב את מורה נבוכים, כל עוד מורה נבוכים הוא כל כך מוסתר קשה לקרוא אותו ולהתמסר אליו, קשה לאהוב אותו. בדורו של הרמב"ם החשיפה הזיקה ואילו היום ההסתרה היא זו שמזיקה. כיום, היהדויות שנמצאות על השולחן התרבותי של החברה הישראלית הן שתי יהדויות. את האחת אנו פוגשים בתקשורת והיא הלכתית ואורתודוכסית מידי, והשנייה שהיא הקבלה, ובעיניי יש איתה בעיות. הייתי רוצה לשים עוד יהדות על השולחן, יהדות יותר מפוקחת, רציונאלית, שיכולה לדבר אל כל הבוגרים שלנו ושכמותם, וזה הייעוד הבא שלנו. והדבר השני הוא שהספר יכול לעזור להתמודד עם בעיות דתיות עמוקות ועם העידן הפוסט מודרני שאנו חיים בו, ואלו התמודדויות חשובות שהייתי רוצה להציע לכל מי שיקרא את הספר."

האם יש תהליך שנראה בעינייך כמרכזי ומשמעותי?

"אני שומע קולות שנשמעים מבוגרים מימיה המוקדמים של המדרשה, שקשה להם להזדהות עם השינוי וגדילתה של המדרשה שהרי אז הכול היה קטן ואינטימי יותר. וזהו פרדוקס, כי כולם רוצים שהמדרשה תשפיע על החברה הישראלית.. אנו עובדים קשה כדי שירגיש קטן גם כשזה גדול והייתי רוצה שהם יתנו אמון במדרשה.

”אבל מה שקרה זה שאיבדתי שליטה על המדרשה כבר לפני הרבה שנים, היא נהייתה אורגניזם שמצמיח את עצמו. ובאמת שאני כל כך מתפלא וצנוע מול הדבר הגדול הזה ואני אישית חושב שצריך לעשות הכול כדי לאפשר לתהליכים לקרות, לא להוביל אותם אלא לאפשר אותם."

היית משנה משהו?

"זה אף פעם לא היה בשליטה שלי אז אני לא יכול לשנות, אבל אני חושב שאנו נמצאים ברגע מאוד קריטי. ואני חושב: לאן ייקחו אותנו הקהילות? האם הן ייצרו אופציית חיים ריאלית בשביל הרבה סטודנטים? לאן ייקח אותנו האינטרנט? לאן ייקח אותנו כתב העת? האם הוא ייצר תרבות אינטלקטואלית של כתיבה? האם קבלות שבת יהיו דבר משמעותי באורח החיים של אנשים בגיל המדהים הזה של אמצע שנות העשרים?

"אנו בשלב שבו החידה עוד גדולה אך מסת המחשבות לאט לאט עוברת מהמדרשה לבוגרים שלה, ולאור זה אנו משנים את תוכניות המדרשה. יוזמות הבוגרים לא רק משנות את מה שקורה מחוץ למדרשה אלא גם את מה שקורה בתוך המדרשה. המדרשה לא יצרה את כתב העת, הוא יצר את המדרשה. וככל שיהיו יותר קבלות שבת מחוץ למדרשה כך אנו נחשוב יותר תפילה."

אתה מרגיש שהמדרשה משפיעה על חינוך ילדיך? ועל הבית שלכם? "קודם כל, היא משפיעה לי על החיים, כל מה שבמדרשה אני לוקח אותו אישית. באופן שבו אנו מנסים לבנות את המינונים של חניך במדרשה, אני חושב שכך חיי יראו. אני מנסה לרוץ בגלל שאנו מבקשים שתהיה במדרשה פעילות גופנית, אני מנסה ללמוד הרבה כמו שקורה במדרשה. אבל האמת היא שהייתי רוצה להיות יותר עם הבנות שלי, הן מתוקות ומדהימות והייתי רוצה להיות איתן יותר."

איפה אתה מדמיין אותנו בעוד 10 שנים מעכשיו?

אני לא יכול לראות עוד 10 שנים, אני יכול לראות עוד 3 שנים, עוד 10 שנים אני בכלל לא יכול לדמיין… אני מקווה שברחבי הארץ יהיו מרכזים. בכל מרכז יהיו כל מיני קהילות של סטודנטים, בית מדרש בו לומדים תורה והכי חשוב שיהיו קבלות שבת בכל מיני מקומות, ושכל 1500 הבוגרים יפגשו פעם בשבוע וישמעו שיעור. מספיק שהשיעור יתקיים, ושקבלות השבת יתקיימו ואז האורגניזם יחיה. לגבי מה הוא ייצור? אין לי מושג. אולי הוא ייצור כתב עת, הוא ייצור מאבקים, הוא ייצור ארגונים פילנתרופים." החל מיכה מפרט: "ואנו, צריכים לאפשר לאורגניזם להיות, ולדעתי יש לו שני עמודים בסוף: האינטרנט שזו השיטה הכי חדשה בעולם ליצור קהילה וקהילות השבת; בית התכנסות שזו השיטה הכי עתיקה ליצור קהילה. השילוב ביניהם יצליח למזג אותם נכון וזו תהיה האומנות שלנו, לייצר את האורגניזם שנקרא קהילת הבוגרים. ואז, מה האורגניזם יעשה? זה הוא, זה לא אני… הוא יעשה מאבק, אולי מאבק פוליטי, אולי תרבותי, ובעיקר פעילות אינטלקטואלית כמו כתב העת, אולי מוזיקה, אני מקווה שהכול ביחד… אני מקווה שיהיו פה חסד והתנדבויות, שיהיו רעיונות, מאמרים, יצירה חשובה. זה כוח אדיר, 1500 איש יכולים לסחוף אחריהם בקלות 50,000 איש אם עובדים טוב ביחד."

ממשיך מיכה ומצייר את העתיד האידיאלי "אבל בעיקר מעבר לכל היצירה, אני רוצה שמי שיהיה שם ירגיש שהחיים שלו יותר טובים. להיות שייך לקהילה ולהיות שייך לרעיון הם שני מרכיבים שנותנים משמעות לחיים והופכים את חיינו ליותר שמחים, והייתי רוצה שלכל מי ששייך לסיפור הזה החיים יהיו קצת יותר שמחים."

נראה היה כי מיכה מסוגל להמשיך ולפרט בהתלהבות משמחת עוד שעה ארוכה, אך הוא מסתפק בלשרטט עוד תוכנית נוספת אחת "בתוכנית עתידית של שנה המיועדת בראש ובראשונה לבוגרים ששבים הביתה בשביל להעמיק בלמידה, אנחנו רוצים להיכנס לעומק הדברים. ובאמצעות עוד תוכניות אלול (אולי אלול בהודו) אנחנו נשקיע ברוחב הדברים. וכל זה נקלט בתוך האורגניזם של תנועת הבוגרים שיש לו שני עמודים: הטכניקה העתיקה של יצירת קהילה שהיא בית המדרש- בית הכנסת, והטכניקה החדשה של האינטרנט, ואז האורגניזם כבר יעשה את שלו."

***

מחשבות של פעם בטעם מתוק מתחברות בחוט עדין למחשבות העתיד שמושך קדימה מהימים ההם לזמן הזה. אני מנצלת הזדמנות ונכנסת לשיעור של רני אלון על החברה הישראלית.

מאת

לימור ברוכי

לימור ברוכי

מורה ומחנכת, מנחת סדנאות כתיבה, יוצרת וכותבת. ספרית שיער בשעות הפנאי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.