על החינוך היהודי שדרוש לנו

נקודת המוצא שלי בדברים הבאים היא שהרוב המוחץ של תלמידי מערכת החינוך הממלכתית בישראל הם יהודים, ועל כן מן הראוי והרצוי שיזכו לחינוך יהודי נאות שיבטא את הקשר שלהם לעם, להיסטוריה ולתרבות שלהם – ויחזק את הקשרים הללו.

השאלה היא כמובן מהו אותו ’חינוך יהודי‘. שאלה זו אינה שונה בהרבה מהשאלה מהי משמעות ’יהודית‘ ב‘מדינה יהודית‘. רבים מתפלמסים ויוסיפו להתפלמס על אודות היחסים בין לאום, דת ותרבות בהקשר זה. אתמקד במאמר זה בהיבטים הלאומיים־ היסטוריים־תרבותיים של יהדותנו, וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, מתוך האבחנה החברתית שמרבית תלמידי מערכת החינוך הממלכתית אינם שומרים מצוות ואינם מזהים את עצמם כדתיים. ושנית, מכיוון שאני סבור שהזיקה להיסטוריה היהודית ולתרבות היהודית והעיסוק בהם (בין אם עיסוק זה הוא ביקורתי יותר או פחות בקרב ציבורים שונים) הם המכנה המשותף היחיד האפשרי לעם היהודי כיום.

אני סבור שיצירת הזיקה להיבטים הללו בקרב יהודים לא־דתיים לובשת צורה של ספירלה, בדומה למה שהפילוסוף הגרמני פרידריך הגל כינה ’תהליך דיאלקטי‘. הגל תיאר את מהלך ההיסטוריה כרצף של התרחשויות המגיבות זו לזו, ולמעשה נובעות זו מתוך זו, כולל מגמות שנראות כהפוכות: תחילה ישנה תזה, מתוכה צומחת האנטיתזה, שהיא התגובה הנגדית. לאחר מכן נולדת הסינתזה,[1.הגל בעצמו לא השתמש במונח זה, אבל הוא נוסף לתיאוריה מאוחר יותר והפך לחלק ממנה.] המשלבת יסודות משתי הגישות הקודמות. וכן הלאה, כך האירועים ממשיכים להגיב זה לזה, כביכול לשלול זה את זה, תוך שהם נובעים זה מתוך זה.

ההיסטוריה היהודית של שלוש מאות השנים האחרונות, לדוגמה, מגלה דפוס דיאלקטי כזה: השינוי שהביאו תנועת ההשכלה והאמנציפציה לחיי הקהילה היהודית הוליד בה־ בעת את הרפורמה והחילון מחד גיסא, ואת האורתודוקסיה (במיוחד בגרסתה החרדית) מאידך גיסא, כתגובות־נגד אלו לאלו. מתוך הדיכוטומיה הזו, של אימוץ המודרנה על חשבון המסורת היהודית לעומת דחיית הראשונה ושמירה קנאית על האחרונה, צמחו סינתזות כגון האורתודוקסיה המודרנית והליברלית, וכן העיסוק ביהדות בקרב הציבור הלא־דתי. למעשה, רבים מאיתנו חשים שאנו עדים להמשך תהליך זה, ואף לוקחים בו חלק פעיל: במדרשה, כמו בעשרות המכינות ובתי המדרש הפלורליסטיים שקמו בארץ בעשרים השנה האחרונות, נוצר גוון חדש של סינתזה, מחנה שמאופיין על ידי שילוב שני מרכיבים מרכזיים – יהדות וליברליזם. במובנים רבים, חלק מהמשתייכים למחנה זה מזדהים אתו יותר מאשר עם הכותרות הישנות – ’דתיים‘ ו‘חילונים‘.

אני סבור שזהו המחנה היחיד שיכול להצעיד את מדינת ישראל לאורך זמן כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל כן מודל זה צריך לעמוד לנגד עינינו בעיצוב החינוך היהודי (והדמוקרטי). אך מכיוון שכיום עדיין מתקיימות בארץ שתי מערכות חינוך ממלכתיות – הלא־דתית והדתית – אתמקד להלן ספציפית באופי החינוך היהודי הדרוש במערכת החינוך הלא־דתית.

הנחת היסוד שלי היא שתלמידים לא־דתיים יתחברו ליהדות מנקודה לא־דתית, כלומר מתוך תפיסת היהדות כלאום וכתרבות. אך בשל מקומה המרכזי של הדת בהיסטוריה היהודית, הרי שרבים מהטקסטים, מהדמויות ומהאירועים הללו היו דתיים בהקשרם המקורי, והיבט זה אף הודגש אלפי מונים כתוצאה מהמקום המרכזי שניתן להלכה ולאמונה במהלך דורות הגלות הארוכים. על כן, נדרשת הדגשה מחודשת של ההיבטים הלאומיים והתרבותיים בכל אותם תכנים – ולצורך מאמר זה, אתייחס לתהליך זה כ‘חילון‘ היהדות (ולו משום ש‘הלאמת היהדות‘ או ’תירבוּת היהדות‘ נשמעים הרבה יותר גרוע). אך כותרת זו אינה מרמזת על אתאיזם בהכרח – וכמובן שגם יהודים מאמינים ושומרי מצוות עשויים לראות את ההיגיון והטעם שבזיקה הלאומית והתרבותית ליהדות (שאצלם אולי אינה נפרדת מממד האמונה).

אם כן, החינוך היהודי צריך לעבור קודם כול ’חילון‘ כדי שאוזניהם של הציבור החילוני יוכלו להיפתח אליו: למרבה הכאב והצער, אצל רבים מדיי בציבור הישראלי היהודי המושגים של ’יהדות‘ ו‘חינוך יהודי‘ נקשרים בראש ובראשונה עם היבטים דתיים. רק אם נהיה מסוגלים לשכנע כי ההתעמקות בלימוד ההיסטוריה, הדמויות, האירועים והטקסטים שלנו אינה מגיעה ממקום דתי, נצליח להכניס למערכת החינוך תכנים כאלו, ולא רק בנוגע לתנ“ך (כפי שקורה כבר היום) – אלא גם לגבי רבן יוחנן בן זכאי ריש לקיש ורבי יוחנן, ריה“ל והרמב“ם, תור הזהב בספרד והפיוטים של יהדות ארצות ערב, משה מנדלסון ואברהם גייגר, וכן רבים אחרים. אגב, בעיניי גישה זו תקפה גם לגבי לימוד סידור התפילה: אף שיש שמרגישים שזהו טקסט שונה, מכיוון שהוא דתי באופן מובהק, אני סבור שיש ללמד אותו כטקסט מכונן בהיסטוריה של עמנו, וגם משום שהכרתו נותנת אפשרות חיבור מרכזית נוספת ליהודי ישראלי בן־זמננו עם קהילות יהודיות ברחבי העולם (הזכרתי רעיון זה גם בגיליון 8, שעסק בתפילה).

כך אני סבור שהתהליך ההיסטורי הדיאלקטי ממשיך. יש ’לחלן‘ את הטקסטים והאירועים דווקא על מנת להנגיש אותם לכלל ישראל ולהביא לחיזוק הזיקה אליהם. יש לאפשר ללמוד את התלמוד לא מתוך הגישה המחויבת־אפולוגטית שננקטת בישיבות חרדיות, אלא גם מתוך נקודת מבט מדעית, ספרותית והיסטורית. אך באותה נשימה, יש להיזהר שלא ’להרוג‘ את הטקסטים. יש לזכור להדגיש גם את נגיעתם לחיי התלמידים, מתוך היותם חלק מההיסטוריה היהודית ואף כנוגעים לסוגיות של ימינו. אני סמוך ובטוח שאנשי חינוך מוכשרים יידעו להפיח חיים בדמויות ובאירועים כך שיחד עם הלימוד הביקורתי, התלמידים גם ישאבו מהטקסטים הללו השראה והנאה. וכאן מגיע ’גלגול‘ נוסף בתהליך הדיאלקטי, לטקסטים טובים יש דרך משל עצמם להשפיע עלינו (’נסתרות דרכי הטקסט‘). מתוך העיסוק בהם הקורא מתחיל לאמץ לעצמו את השפה העשירה, את מטבעות־ הלשון היפים, והללו מבטאים את התובנות העמוקות ואת החכמה העתיקה. וכך, מתוך לשמהּ , בא לשמהּ . איני רואה אף שלב בתהליך זה כ‘שלא לשמהּ ‘, מכיוון שכוונתנו לכתחילה אינה דתית. אדרבא, באופן זה התכנים היהודיים עוברים רענון נדרש והתאמה לקהלם הנוכחי, וזהו תנאי הכרחי ליצירת בסיס לשיח יהודי רחב המבוסס על זיקה וידע.

מה עומד בינינו לבין השגת יעד זה? עומדים כאן ארבעה מכשולים: ראשון, השילוב המצער בין דת ופוליטיקה בישראל, שגורם לפי שעה לנזקים נרחבים הן לדת (שאותה הוא הופך לכוחנית ומושחתת) והן לפוליטיקה, ואף יותר מכך לכל ההיבטים ביהדות שאינם הדת – מכיוון שהוא מרחיק לא־דתיים רבים מכל מה שנוגע ליהדות. זאת בשל חששם מכפייה דתית ובשל מאיסתם בממסד הרבני ובעסקנים הדתיים. מכשול שני בדרך להשגת היעד הוא התנגדותם העיקשת של גורמים מסוימים בציבור הדתי להבחנות אלו בין היבטים לאומיים, דתיים ותרבותיים בקיום היהודי. מכשול נוסף הוא התנגדותם העיקשת של גורמים קיצוניים בציבור החילוני להדגשת הזהות היהודית במדינה. מכשול רביעי וחשוב מכול הוא היעדר פעולה מספקת מצד חברי המחנה היהודי־ליברלי. מהצד הלא־דתי של מחנה זה. אני סבור שחוסר פעולה זה נובע מהיעדר ידע, אכפתיות ומעורבות, שמביא לקבלת התכתיבים של חלק מהגורמים הדתיים הן ברמה הפוליטית והן ברמת הנרטיב והזהות. מהצד הדתי של המחנה היהודי־הליברלי אני חושש שזה נובע, חלקית לפחות, ממעין מחויבות ממסדית וחשש לערער על המוסכמות.

אך אני מאמין שיש מקום לתקווה, מכיוון שישנם סימנים לשינוי בנקודה רביעית ואחרונה זו: בינתיים זה בעיקר ברמת ’השטח‘ – כגון העניין הגובר ביהדות בקרב מעגלים רחבים, והיווצרות הדרגתית של תודעה של מחנה יהודי־ליברלי משותף – ויש לקוות שאלו יצמיחו בעתיד הקרוב והרחוק מנהיגות חברתית, אינטלקטואלית ופוליטית שתהיה מסוגלת לנסח ובעיקר לממש חזון זה, כנגד הכוחות המתנגדים לו.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.