פורים ואקראיות- במה אנחנו באמת שולטים?

מוטיב ’אף על פי כן‘ ועניינו של חג הפורים, השנה שניהם קרובים לליבי במיוחד – לאחרונה קראתי ספר על הסתברות[1.The Drunkard’s Walk: How Randomness Rules Our Lives” – Leonard Mlodinow, 2008“] שהשפיע רבות על הדרך שבה אני תופס את העולם. הרבה מההשראה לחיבור זה וגם חלק מהדוגמאות לקוחים ממנו.

פורים כשמו כן הוא. מוטיב מרכזי בסיפור מגילת אסתר הוא האקראיות, צירופי המקרים. הנערה אשר היטיבה בעיני אחשוורוש מכל הנערות בממלכה היא אסתר, בת דודו של מרדכי היהודי. אותו מרדכי הוא במקרה האיש ששומע את מזימת שומרי הסף, ודיווחו לאסתר מזכה אותו להופיע בספר דברי הימים של המלך. השרירותיות חוגגת כאשר המן המקורב למלך שם לב שמרדכי לא משתחווה לו: ”ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי“.[2.אסתר ג, ו.] למרבה המזל, נראה כי השילוב בין יופיה של אסתר ונדודי שנת המלך – המובילים לפתיחה בעמוד הנכון בדברי הימים – הצילו אותנו מאסון גדול. בסוף המגילה נכתב: ”הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור… וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם“.[3.אסתר ט‘, כט]

לזכור ולשמוח זה טוב, אבל לעיתים אני תוהה – מה אנחנו יכולים ללמוד מפורים? הרי נראה כי חלק מצירופי המקרים היו ”טובים ליהודים“ וחלקם להיפך. על פניו הסיפור מבטא הרבה אקראיות ופחות היגיון של סיבה ותוצאה. יש כמובן שיטענו למסרים סמויים, למשל, שניתן לראות יד אלוהים מכוונת בכך ששנת המלך נדדה, או שהגורם לכך היה שמצפונו העיב עליו מפני שמרדכי לא זכה לתגמול נאות ממנו. זהו טיעון שלא ניתן להפרכה נקודתית, אך לדעתי קיימות מספיק דוגמאות נגדיות בהיסטוריה של העם היהודי בהם לא היו ה“אסתר ומרדכי“ עם הכוח להעביר את רוע הגזרה. הפרעות והרעות שנגרמו ליהודים במשך הדורות מורות שאין שכר ועונש בצורה ישירה, ושלא תמיד כל כך ברור איפה יש צדק או יד מכוונת. איני טוען שאין צדק או כח עליון בעולם – אני טוען שהוא מורכב בהרבה ממה שנוטים לחשוב, ושהסתברות היא מפתח להבנה יותר עמוקה שלו, שלא מפותח דיו בקרבנו. ברצוני לדון מעט ב“חוש האקראיות“ הלא מפותח שלנו המוליך אותנו שולל, ובנטייה האנושית לראות תבניות או סימנים שבפועל לא קיימים. תחילה אציג דוגמה לכך, אביא מספר נימוקים לתופעה, אחר כך אדון בהשלכות ולבסוף אתהה על המסרים שלדעתי ניתן ללמוד מעולם ההסתברות.

מסתבר כי האינטואיציה האנושית לאקראיות והסתברות גרועה למדי. מחקרים שונים מראים זאת בצורה משכנעת, ובראשם מחקר של צמד ישראלים, עמוס טברסקי ודניאל כהנמן (חתן פרס נובל). מפאת קוצר המקום, אסתפק בדוגמא אחת. טברסקי וכהנמן תיארו תופעה שנתקלו בה בחיל האוויר הישראלי בקרב מדריכים בקורס טיס: מדריכי הטיסה נטו יותר לצעוק על חניכים אחרי טעויות מאשר לשבח אותם על ביצועים טובים, אבל מתוך כוונות טובות ולא מרוע לב. המדריכים שמו לב שבאופן כללי אחרי שצעקו על חניכים ביצועיהם השתפרו. אחרי שבחים, לעומת זאת, נראה היה כי דווקא הדרדרו ביצועיהם, תופעה שהמדריכים ייחסו לשאננות ו“עלייה לראש“ של המחמאות שקיבלו. מסקנת המדריכים הייתה לכאורה הגיונית לחלוטין, אך לאמיתו של דבר האמת הייתה כמעט הפוכה: ההסבר לתופעה היה שפרחי הטיס ברובם השתפרו בהדרגה לאורך הקורס, ברם, מהיותם בני אנוש ולא מכונות, סבלו מעליות ומורדות בביצועיהם – ימים טובים יותר וטובים פחות. מאחר שהמגמה הממוצעת הייתה של שיפור, היה סיכוי רב יותר שיום לא טוב ילווה ביום טוב ולהיפך- זאת משום שיום טוב מאוד היה בגדר חריגה מהממוצע והיה צפוי להיות מלווה בימים פחות טובים. השבחים והצעקות היו בעלי השפעה משנית בלבד. המדריכים נטו לראות סיבה (צעקות) ותוצאה (שיפור בביצועים) כאשר בפועל השפעתם הייתה שולית.

אם אכן חוש האקראיות הקלוקל שלנו מוביל אותנו לתפיסה מוטעית של המציאות, נשאלת השאלה ”למה הוא לא התפתח בקרבנו לאורך הדורות?“ מסתבר שלא תמיד כדאי לראות את המציאות בדיוק כפי שהיא. יתכן ששורש העניין נעוץ בעברנו הרחוק: כאשר אבותינו הקדומים בג‘ונגלים שמעו רחשים בעלים סביבם, היה עדיף לחשוב שמקור הרחשים הוא בנמר עצבני ולהסתלק מהאזור במהירות גם אם 99 פעמים זו היתה טעות, מאשר להתעלם מהרחישות 99 פעמים ולהפוך לארוחה בפעם המאה. לפעמים עדיף לחשוש מהרבה סימני סרק, כאשר המשמעות של פיספוס סימן אמיתי היא עניין של חיים ומוות. אמנם סכנת הטריפה הפיזית כבר לא קיימת עבור רובנו, אבל נראה כי ראיית מציאות חלקית או מדומיינת מהווה גם מנגנון הגנה פסיכולוגי. לבני אדם חשש גדול משרירותיות, אנו מרגישים ביטחון כאשר אנו שולטים בעניינים, ובכלל זאת בגורלנו. נוח לנו לחשוב שאם נהיה טובים, יהיה לנו טוב. אם מישהו סובל – כנראה שעשה מעשה רע. יתרה מזאת, אנו ”לכודים“ בתוך עצמנו במובן שקשה לנו מאוד לראות דברים מנקודת מבט חיצונית, אובייקטיבית יותר. כך למשל, המדריכים הניחו שהם הגורם העיקרי המשפיע על פרחי הטיס, למרות שהמציאות הייתה אחרת, ויש תהליכים גדולים מאיתנו אשר לרוב מעצבים אותה יותר.

בנוסף, יש לנו נטייה לזיכרון סלקטיבי ה“מסייע“ לנו לבנות אשליות שליטה בכך שהוא מתמקד בארועים התואמים את השקפת העולם והציפיות שלנו, ומתעלם מסימנים מנוגדים להם. לדוגמא, אם מדריכי הטיסה היו זוכרים יותר מקרים בהם צעקות שלהם לוו בביצועים טובים יותר של פרחי טיס, ושוכחים ממקרים הפוכים, היה נוצר רושם מוטעה, למרות היותו מבוסס על התרחשויות אמיתיות. לדעתי, מקורה של הנטייה לזיכרון סלקטיבי היא במידה רבה בעצלות מחשבתית. לרובנו יש רעיונות, אמונות וערכים מסויימים שעל-פיהם אנחנו חיים. אלא שיש נטייה להתקבע על רעיונות מסויימים, בדרך כלל אלה שהורגלנו אליהם בגיל צעיר. בכל מקרה, אנו שואפים להיות כמה שיותר שלמים עם רעיונותינו, כי אי-ודאות מתמשכת וסתירה פנימית יכולים להוות שחיקה מנטלית. לכן נוח לנו לשכוח או להתעלם מהדברים שבפוטנציאל יכולים לאלץ אותנו לחשוב מחדש על הצורה בה אנו חיים. אם לסכם את הכתוב עד כה, יש היגיון רב בכך שלא התפתח בנו ”חוש האקראיות“, ואפילו יש לכך יתרונות מסויימים. יחד עם זאת, לדעתי, בתקופה בה אנו חיים היום הנזק אינו מוערך מספיק, ועל כל פנים הוא רב מהתועלת. קיימת בעולם מורכבות אדירה ותהליכים גדולים משפיעים עלינו, הרבה מעבר לשליטתנו הישירה. למעשה, כמעט הכל מעבר לשליטתנו (כוונתי לשליטה של אדם בודד, לא בהכרח של האנושות בכלל). יהיו אלה אירועים חיצוניים כגון אסונות טבע, המצב הכלכלי, מלחמות וכדומה, או גורמים פנימיים כתכונות מולדות וסביבה מסויימת המעצבים מאוד את מי שאנחנו, מבלי להותיר לנו בחירה בעניין.

אין מדובר במידע חדש, אלה סך הכל עובדות והסברים די הגיוניים. הטעם שראיתי בכתיבת החיבור נובע מפליאתי מהיכולת האנושית להבין תופעות, כמו ההסתברות, ברמת התאוריה, ובאותה עת לחיות בסתירה אליהם, בציפייה שעלינו יחולו כללים אחרים. מפתיע אותי כמה קשה לנו להעריך באמת את המורכבות של המציאות, וכמה מהר אנו נוטים לתסכול וייאוש כאשר הדברים לא מסתדרים. ברור שבעולם הזה רבים המקרים של צדיק ורע לו, רשע שטוב לו, ועוולות אחרות. תופעות מעין אלו יוצרות ספקות וייאוש עמוק בקרב מאמינים ולא מאמינים, משכילים יותר ומשכילים פחות. יש שיטענו שהמציאות מייאשת מדי, ולכן אנו מעדיפים לחיות באשליות שונות המאפשרות את המשך הקיום היומיומי. איני מסכים שבהכרח המציאות מייאשת מדי מכדי להתמודד מולה, ואני סבור שדווקא בניסיון להבין אותה ניתן למצוא גם נחמה, שלווה ויופי, מעבר לייאוש. בפרט, הבנה מעמיקה יותר של עולם ההסתברות יכולה לצייד אותנו בכלים חשובים להתמודדות עם החיים.

מצד אחד, נוכל להשתחרר מציפיות שווא שיש לנו מהמציאות. כך למשל, אנו יכולים להשתחרר מאשליית השליטה, מהציפייה שאם תעשה טוב, בהכרח יהיה טוב. ציפייה זו מוחלפת בציפייה שככל שתעשה יותר טוב, כך תעלה הסבירות שיהיה טוב. מצד שני, נוכל למקד את המאמצים שלנו בחיים בצורה מועילה יותר. לדוגמא, להשקיע יותר זמן בחיפוש סימנים המעידים על כך שאנו טועים מאשר לנסות לחיזוק הנחות קודמות. בעיניי, המסר החשוב ביותר שניתן ללמוד מההסתברות הוא שאמנם יש בעולם אקראיות רבה, אבל ניתנה בידינו השליטה באחד הפרמטרים החשובים ביותר בהסתברות – כמות הניסיונות. ככל שננסה יותר, כך סיכויינו להצליח ישתפרו. לאיש מאיתנו אין הבטחות או חוזים חתומים שבהכרח נצליח, הדבר היחיד שאפשר להיות בטוחים בו הוא: מי שלא מנסה – סיכוייו להצליח אפסיים.

יש שיראו זאת כביטוי לגישה קרה וסיזיפית, שלא מותירה מקום לניסים או השגחה עליונה. דעתי היא שאין בהכרח סתירה בין הדברים. בהקשר להשגחה, איננו יודעים איך נקבע ה“גלגול של הקוביה“, כפי שאמר אלברט אינשטיין: ”צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי“. בהקשר של ניסים – הסתברות משאירה מקום גם למאורעות ”על-טבעיים“ שכן היא לא קובעת נחרצות שמשהו לא יכול לקרות, אלא רק שהסבירות לכך נמוכה מאד (כך שהעל-טבעי נשאר למעשה בגבולות הטבע). עבורי יש בכך ידיעה מרפאת, שמסייעת בהתמודדות עם החלטות מורכבות שאין עליהן תשובה ודאית או תהליכים שמעבר לשליטתי, בין אם מדובר במבחנים קשים באוניברסיטה, בחירת קריירה, בת זוג ועד מלחמה עם איראן. יהיו תקופות קשות ורגעי משבר, אבל העיקר הוא להמשיך לנסות ולא להתייאש. יש גם יופי בכך שבדברים החשובים באמת, כמו מערכות יחסים, מספיקה הצלחה אחת לכפר על הכשלונות שהיו. אני מזדהה עם דבריו של ג‘ורג‘ וושינגטון- ”Perseverance and spirit have done wonders in all ages“.

ואם לאזן קצת את דברי, כמובן שרק להמשיך ולנסות זה לא בהכרח מספיק. אם לצטט שוב את אינשטיין – ”אי שפיות פירושה לעשות אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות“. ישנה אומנות גדולה בהשקעה נכונה של מאמצים. ברוח האיזון בין וושינגטון לאינשטיין הייתי מוסיף שאי שפיות גדולה יותר היא לא לנסות כלל. אחזור ואסיים עם פורים והמוטיב בו פתחתי. לדעתי, מרבית ההצלחות האנושיות, כמו גם מדינת ישראל המודרנית ותולדות היהודים לאורך הדורות, הם סיפורים של ”אף על פי כן“. פורים בעיניי הוא הזדמנות מצוינת להכיר באקראיות, אבל גם לזכור שאפשר להתמודד איתה. כי על אף דרך ארוכה וקשה, ועתיד לא ברור, אפשר להסתכל אחורה מהמקום בו אנו נמצאים היום, כעם ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, על מנת להבין את הכוח ברוח ה-“אף על פי כן“.

עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים…

מאת

רונן תמרי

רונן תמרי

סטודנט לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ירושלמי בהווה ומקווה שגם במידה זו או אחרת גם בעתיד. מנסה לפנות זמן גם לדברים שלא כוללים ישיבה מול מחשב, בין אם זה טבע, ספרים, חברים ומוזיקה אתנית מזרחית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.