תפילה: איחוד הרציונלי והאי-רציונלי?

המדע מבוסס על העולם הרציונלי, הניתן להסבר על ידי חוקי הטבע שביכולתנו לחשוף. הדת, ובבסיסה האמונה, אינה ניתנת להסבר רציונלי. דת מול מדע. המתח ביניהם שורר מימים ימימה. מהו מקור המתח ואופיו? בחיבור אדון בשאלה זו, אציע גישה ”מתמטית“ לנושא ודרך כך אעמוד על מקומה האפשרי של התפילה בחיים המודרניים (בתקווה שעדיין נותרו איתי קוראים אחרי שחשפתי שאני הולך לכתוב על מתמטיקה…). בעיניי, שורש המתח בחברה בין דת ומדע, הוא בעימות שבין הרציונלי לאי-רציונלי בכל אדם. הרב יוסף סולוביצ‘יק[1.] מיטיב לתאר זאת בספרו "איש האמונה":[2.מסה שפורסמה במקור באנגלית, בביטאון הסתדרות רבני ארצות הברית ”TRADITION“ ותורגמה לעברית בידי צבי זינגר וזאב גוטהולד. המסה ”איש האמונה הבודד“ (שפורסמה במקור באנגלית בביטאון הסתדרות רבני ארצות הברית ”TRADITION“ ותורגמה לעברית בידי צבי זינגר וזאב גוטהולד) בצירוף המאמר ”קול דודי דופק“ יצאו לאור בעברית בספר ”איש האמונה“, הוצאת מוסד הרב קוק (תשנ“ב – 1992).]

”בכל אדם מצויים שני אישים, האדם הראשון, היוצר ובעל ההדר, והאדם השני, הנכנע והענו.. דעותיהם אינן תואמות, שיטותיהם שונות, דרכי החשיבה שלהם נפרדות..“ באשר לאדם הראשון, שולטת בו ”שאיפה אחת, לחשל את הכוחות הטבעיים היסודיים, לשלוט בהם ולהעמידם לרשות עצמו.“ טיפוס האדם הזה מזוהה עם השכלתן, המעוניין במה שניתן לבטא, ליצור ולהבין בצורה רציונלית. האדם השני הוא איש האמונה. האמונה אינה ניתנת להסבר מלא על ידי השכל: ”השכל אינו משרטט את המסלול בו הולך איש האמונה…ודאי, כל עוד דרכו של איש האמונה מצויה בתחום הרציונלי יכול השכל לעקוב אחריו ולזהות את עקבותיו… אבל באותה שעה שאיש האמונה יוצא מגבולות הרציונלי ונכנס לתחום הבלתי רציונלי, עומד השכל מרחוק ואינו יכול להמשיך בחתירתו להבנת דרכו של איש האמונה.“

מפגש האדם עם הבלתי רציונלי הוא נושא מרכזי בהגותו של הרב אברהם יהושע השל (בשפתו האי-רציונלי הוא ה-“בלתי- ניתן-לתיאור“, ineffable). כמובן, כשם שכותב סולובייצ‘יק, שהשכל אינו מסוגל להתחקות אחר איש האמונה בתחום הלא- רציונלי. אבל השל מנסה בכל זאת לתאר את הבלתי-רציונלי, באמצעות עולם דימויים עשיר ועמוק. אינני יודע כיצד יצר השל אותם, אך הופתעתי לגלות את הדמיון בין דימויים אלה לבין הגדרות מעולם המתמטיקה. בהמשך, אשלב קטעים של השל בניסיון להבהיר את כוונתי. אתנצל מראש למי שמתקשה עם האנגלית הלא פשוטה, כי הוא יאלץ להסתפק בתרגום שלי שלא מיטיב עם השפה המקורית והמיוחדת של השל. ובינתיים, בחזרה לשאלתנו המרכזית.

מהם היחסים בין שני ה“אדם“ בימינו, איש השכל ואיש האמונה? אנו חיים בעידן שכלתני, מגיל אפס מוקפים בטכנולוגיה, פאר החשיבה הרציונלית. התפתחות הטכנולוגיה מעצימה את תחושת שליטתנו בעולם הטבע ומאפשרת לנו חופש בחירה ועצמאות חסרי תקדים. גם אם אנו מכירים בקיום הלא-רציונלי שבנו, מהם היחסים בינו לרציונלי? האם יש לו רלוונטיות בימינו, או שמא מדובר בשריד קדום, מה“ילדות“ של האנושות, כשלא הייתה לנו היכולת לעמוד על רגלינו בצורה עצמאית? מה מקומן של מסורות דתיות בעידן המודרני? מהו מקומה של התפילה?

כמו ברוב העימותים, עיקר המתח בין הרציונלי לאי רציונלי הוא בגבולות שביניהם. לכן, לאופן תיאור הגבול השפעה רבה על הבנת המתח. גישה נפוצה היא שבשאלות של אמונה, התשובות לא נמצאות בגבולות השכל. אבל מהו טבעו של אותו גבול בין השכל למה שמעבר לו? אין מחלוקת כי הקידמה המדעית מרחיבה את גבולות השכל. אבולוציה, גיל היקום, רצון חופשי- כל אלה שטחים אשר היו בעבר בתחום השיפוט הבלעדי של הדת, וכיום ”מאויימים“ על ידי המדע. לכן, על פניו, גישה זו אינה משכנעת את איש השכל היוצר: מבחינתו, בהינתן מספיק זמן, יושג שלטון השכל. נציין שאין כאן בהכרח פסילה גורפת של עולמו של איש האמונה, ואיש השכל אף מכיר בצורך להשאיר אלמנטים מעולם זה (כגון מסורות וחגים), אבל רק למען התועלת התרבותית שהם מביאים לו.

ואם, מאידך גיסא, הרציונלי והלא-רציונלי שוכנים כל אחד בעולם אחר, אנו דנים אותם להפרדה מוחלטת ללא אפשרות של הידברות וגישור. אפשרות זו מתסכלת את איש השכל: העולם הלא רציונלי, גם אם קיים, חסר השפעה ורלוונטיות. גם איש האמונה נשאר בהרגשה של הסתגרות, התחמקות מהבעיה. האם יש דרך לתאר בצורה טובה יותר את הגבולות שבין הרציונלי ללא-רציונלי, כזו שתיטיב עם איש האמונה ואיש השכל כאחד? דומני שהמקור ה“סמכותי“ ביותר בו ניתן למצוא קשרים בין הרציונלי והאי-רציונלי הוא המתמטיקה.

היטיב לומר זאת יוסף פורייה:[3.פיזיקאי ומתמטיקאי צרפתי מהמאה ה-19.] ”אין שפה יותר אוניברסלית ויותר פשוטה, החפה יותר מטעויות ואי-בהירויות… המתאימה לביטוי הקשרים הבלתי נמנעים בין כל שבטבע (מהמתמטיקה)…“

נתבונן בקשרים שבין הרציונלי והאי- רציונלי במתמטיקה ואולי דרך כך נוכל ללמוד על מקום התפילה בין הרציונלי והאמונה. שורש המילה רציונלי (rational) הוא מ-ratio הלטיני שפירושו מצד אחד ”שכלי“, אך גם יחס (פרפורציה). מספר נקרא רציונלי אם ניתן להגדירו על ידי יחס, חלוקה של שני מספרים שלמים. האדם הרציונלי עוסק בקיטלוג, בחלוקה של העולם. בחלוקה יש משום ביטוי שליטה. מעניין בהקשר זה להשוות את תיאורי בריאת האדם בשתי גרסאות סיפורי הבריאה:

בסיפור הבריאה הראשון האדם מצווה על ידי האל: ”פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים…“[4.בראשית א‘, כח‘] בסיפור השני לא נכתב דבר על כיבוש מפורש של עולם החי על ידי האדם, אלא: ”ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חית השדה“.[5.בראשית ב‘, כ‘] לכן בהקבלה, ההגדרה ”ויקרא בשמות“ היא סוג של שליטה.

ובוודאי אין בכך פסול. הקידמה המדעית תלויה ביכולתנו זו לשכלל ולהוסיף הגדרות למציאות שאנו חווים. במובן מסוים, ניתן לראות בכמות ההגדרות שלרשותנו מדד המייצג את הקדמה האינטלקטואלית של האנושות. התקדמנו, מחצי מיליון מגילות הפפירוס בספרייה הגדולה באלכסנדריה לפני 2000 שנה, ועד ל-130 מיליון ספרים ב-2010, לפי ספירה של גוגל.[6.http://www.telegraph.co.uk/technology/google/7930273/Google-counts-total-number-of-books-in-the-world.html] עם כמויות מידע שכאלה, אפשר להבין כיצד נשכח האי-רציונלי.

ומהו מספר אי-רציונלי במתמטיקה? כזה שאינו ניתן להצגה כחלוקה של שני מספרים שלמים. כך למשל 2 הוא מספר רציונלי משום שהוא ניתן לכתיבה כ-6/3. אך π (המספר המפורסם המיוצג על ידי האות היוונית pi) הוא אי-רציונלי, כי לא קיימים שני מספרים שלמים כך שמנתם π. אז מהו באמת π? הרי π הוא סמל בלבד, מאחוריו עומד מספר השווה בערך 3.14. איש לא יכול לכתוב את המספר מפורשות, נוכל רק להתקרב למספר האמיתי: 3.1415926… וכך עד אינסוף.

תורות שלמות נכתבו על π, המשחק תפקיד מרכזי במגוון עצום של ענפי מדע ומתמטיקה. הידע שלי כמו גם הגליון קצרים מלהכילם, אך אנסה להדגים באמצעותו את הקשר העמוק שבין הרציונלי והאי-רציונלי. π ניתן לרישום גם כך:

π = 4/1 – 4/3 + 4/5 – 4/7 + 4/9…

צורת רישום זו, המדהימה בפשטותה, חושפת ש- π האי-רציונלי ניתן לתיאור כסכום אינסופי של מספרים רציונליים. המעניין בעיני הוא שזוהי צורה כללית מאוד להדגים קשר שנראה בכל צורות האומנות באשר הן.

Even finite facts stand for infinite meaning. It is as if all things were vibrant with spiritual meaning, and all we try to do in creative art and in good deeds is to intone the secret strain, an aspect of that meaning.”[7.”אפילו לעובדות סופיות משמעות אינסופית. היה זה כאילו הכל נמלא במשמעות רוחנית, וכל מה שאנו מנסים באמצעות אומנות יוצרת ומעשים טובים הוא לבטא את חוט השני הנסתר, היבט מסוים של אותה המשמעות.“]

מהי מוסיקה? אוסף של תווים המרכיבים יצירה. מהו סרט? אוסף של תמונות. מהי תפילה? אוסף של מילים בסידור. מהי המשוואה הרשומה מעלה? סכום של מספר סופי של מספרים רציונליים. אדגיש כי איננה מבטאת את π, היא רק שואפת אליו. כתיבת π מצריכה אינסוף מחוברים בסכום. צבעים, תווים ומילים, כמו המספרים שבמשוואה, הם ביטויים מוגדרים, רציונליים (זוהי הכללה למען הפשטות- יש גם מילים כמו ”אהבה“ שלא ניתנות לפירוש מדויק). מוסיקה, תפילה- אלה אוספים של ביטויים רציונליים. תוצאת חיבורם אינה אי-רציונלית, היא בסך הכל חיבור של הרבה ביטויים רציונליים. אך עם זאת, היא מנסה להביע אמת יותר עמוקה, לא רציונלית, שאותה לא נוכל להביע לעולם, אלא רק לשאוף אליה ולייצג כמה שיותר נאמנה. ברור שרק מעט מאוד אוספים שכאלו מביעים משהו נשגב, טרנסנדנטי. אבל הם קיימים ואמיתיים מאוד. בכל התחומים, משירה ועד מתמטיקה, החיפוש אחריהם ומציאתם הוא מלאכת האמן. ואין אמן שלא מאמין בקיומם.

בהקשר זה מעניין לבחון את מושג השלמות (completeness) במתמטיקה. קבוצת מספרים תיחשב שלמה רק אם תכיל איחוד של המספרים הרציונליים והאי-רציונליים. קבוצה המורכבת רק מסוג אחד של מספרים לעולם לא תהיה שלמה.

As long as we see only objects we are alone. When we begin to sing, we sing for all things. Essentially music does not describe that which is, rather it tries to convey what reality stands for. The universe is a score of eternal music, and we are the cry, we are the voice. Reason explores the laws of nature, trying to ,decipher the scales without grasping the harmony while the sense of the ineffable is in search of the song.”[8.כל עוד אנו רואים רק אובייקטים, אנו בודדים. כשאנו מתחילים לשיר, אנו שרים בשם כל מה שיש. במהותה, המוזיקה אינה מתארת את הקיים, היא מנסה לבטא את מה שהמציאות מייצגת. היקום הוא יצירה של מוזיקה נצחית, ואנו הקול. ההגיון חוקר את חוקי הטבע, בניסיון להבין את הסולמות מבלי לתפוס את ההרמוניה, בעוד שחוש הבלתי-ניתן-לתיאור מחפש את השיר.“ אברהם יהושע השל, ”Man Is Not Alone“.]

מה יכולות הגדרות אלה לעזור לנו להבין על כוחה של התפילה? האם המילים עצמן מפעילות מנגנונים שמיימיים המסוגלים להביא לשינוי עלי אדמות? מהי כוחה של המוזיקה או יצירות אומנות אחרות? לגעת בנפש, לעורר השראה. אנו מסוגלים לרגשות שלעולם לא נוכל להביע רציונלית. האומנות מסייעת לנו להגיע אליהן. במתמטיקה האי- רציונלי תמיד אינסופי. אולי משם מקור עוצמתו בחיינו, ביחס לרציונלי שהוא תמיד סופי. מה ייחודה של תפילה על פני צורות ביטוי אי- רציונליות אחרות? על אף כוחה של המוזיקה, היא חווייה שעיקרה אישית, המסייעת לאדם להתחבר אל רגשותיו האמיתיות ולהביען. אבל היחיד, מהו? כפי שאיוב מבין על בשרו, ”עלה נידף…כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד“.[9.איוב יג פס‘ כה, איוב יד פס‘ ב.]

על אף שקיימת תפילת יחיד, אאמץ את הגישה היהודית לפיה יש לשאוף לתפילה בציבור, במניין. התפילה היא מעין אי- רציונליות חברתית, מאורגנת. כשם שהמוזיקה או הציור מסייעים ליחיד להתחבר אל ולהביע את רגשותיו, כך התפילה בציבור נועדה בין היתר לחבר את היחיד עם רגשות הציבור: לערוב לטובו, לשמוח בשמחתו ולכאוב את כאבי הפרטים שבו. האומנות היא ניסיון לתת ביטוי מוחשי לעולמנו הפנימי וההלכה היא ניסיון לעצב את עולמנו הפנימי ע“י ביטויים חיצוניים מוחשיים. התפילה משלבת בין שניהם- מעוגנת בהלכה אך מותירה חופש רב לביטוי אישי, אומנותי.

התפילה, ובאופן כללי יותר היהדות, שואפים לשלמות במובן המתמטי, בניסיון נועז לשזור יחד את הרציונלי והלא רציונלי.

מאת

רונן תמרי

רונן תמרי

סטודנט לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ירושלמי בהווה ומקווה שגם במידה זו או אחרת גם בעתיד. מנסה לפנות זמן גם לדברים שלא כוללים ישיבה מול מחשב, בין אם זה טבע, ספרים, חברים ומוזיקה אתנית מזרחית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.