כשלון "תזת קץ החילוניות": על ניסיון ההתנשאות הכושל של "מקור ראשון"

בחודש נובמבר 2015 הקדיש מוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון" גיליון לנושא של "קץ החילוניות". את הכתבות השונות בנושא ליווה לוגו מיוחד שעוצב לצורך הגיליון, ובין היתר הובאו שם כתבה נרחבת של רחלי מלק-בודה תחת הכותרת "בדרך למדינה דתית?" ומונוגרף מפי ח"כ בצלאל סמוטריץ'. אלו היו הכתבות המרכזיות בגיליון, שהציג מה שניתן לכנות "תזת קץ החילון". כמו אחותה הגדולה, "תזת החילון", שקרסה במהלך העשורים האחרונים, נראה שהאחות הקטנה והחדשה צועדת כבר עם הולדתה בצעדים בטוחים לקריסה דומה. אראה זאת באמצעות הצבעה על הכשלים הברורים במאמרים הללו.

 

**

הכתבה של מלק-בודה היתה חשובה ומעניינת – אך למרבה הצער היתה ערוכה בצורה מגמתית ומרדדת. ברוח המוסף כולו, הכתבה בישרה לכאורה את קץ החילוניות, אך מי שהגיע לקריאת המרואיינים האחרונים (ד"ר תומר פרסיקו, ד"ר מאיר בוזגלו) והשכיל לקרוא אותם באופן 'נקי' וללא המיסגור החד-צדדי של המוסף כולו ושל המרואיינים הראשונים (העיתונאי אורי משגב, פרופ' ארנון סופר) קרא בהם דווקא דברים הפוכים לגמרי: החברה הישראלית הופכת לפלורליסטית יותר, חילונים מגלים עניין במסורת היהודית מבלי לחדול להיות חילונים, ודווקא החברה הדתית הופכת ליותר 'מחולנת'. לאור האופן שבו דברים אלה גומדו במאמר, ראוי לעיין בהם שנית:

[פרסיקו:] "חילוני הוא מי שהדת הממוסדת לא מכתיבה לו את חייו. אם נסתכל על החברה הישראלית אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים במסורת ובכל מיני צדדים שלה – פיוט, קבלה, חסידות, מעגלי תפילה, בתי מדרש פלורליסטיים, אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש. אין פה חזרה בתשובה המונית". […]
– "אז למה הם כל כך מפחדים?"
"המצב הזה מפחיד הרבה מאוד חילונים שאין להם כוח למסורת ויידישקייט, ולפעמים הם מפרשים את מה שקורה יותר מדי לחומרה, אבל זה לא נכון. בהרבה מובנים המדינה דווקא נהיית יותר פלורליסטית ויותר מגוונת. יש יותר לגיטימציה לקבוצות דתיות שונות. נוצרה פה מין יהדות ישראלית שהיא תופעה של פריחה תרבותית וזה נהדר, החברה זקוקה לזה כדי לשגשג". […] (עמ' 11)

"זה לא שהחילוניות נסוגה ומתפנצ'רת", מסביר בוזגלו, "אלא שהקטגוריה המסורתית הרבה יותר פעילה ממה שהיתה בעבר והיא הדבר הכי מעניין היום. אנשים לא רוצים לחשוב בדיכוטומיות. הם שואפים להגדרה יותר אישית ויותר משפחתית. הרוב השותק רוצה יותר ביטוי ויש כאן הגדרה של חילוניות שלא שוקעת אלא מתקדמת ומגיעה לאזורים שלא הייתה בהם קודם. למשל כל העניין של רעיון הקריירה חודר לעולם הדתי. זה תהליך חילון עמוק. והעובדה שזכויות נשים ושיח נשי מגיעים לאזורים חרדיים ואורתודוקסיים, זו גם תנועה של חילוניות."
– "אבל הם לא נוטשים את הדת בשבילם אלא מאמצים אותם אל חיקה."
"נכון, אבל אז השאלה היא מאיזו בחינה הם דתיים. כי מהרבה בחינות הם לגמרי במרחבים החילוניים הרגילים". (עמ' 15)

אם כן, המרואיינים בכתבה הביאו מגוון דעות חשוב. למרבה הצער, לא מפתיע מי שבחר מראש למסגר את נושא הגיליון כ"קץ החילוניות" ועיצב את השער בציור של "גן חיות" ובו חילונים בתוך כלובים (ממש כך. רק לדמיין אילו טענות לאנטישמיות היו משמיעים אם עיתון חילוני היה מצייר כך דתיים. גם אם במערכת מקור ראשון יתחמקו ויתרצו זאת כצפוי בהומור – זה עדיין מסגיר את חוסר הבגרות בעיסוק בנושא) – מן הסתם פוסח בעיוורונו על המורכבות הזו.

אינדיקציה ברורה לראייה הלא מעודכנת עולה כאשר מועלית הסתירה-לכאורה הבאה:

"אם לשפוט לפי הסקרים, ישראל אכן מצויה בעיצומו של תהליך הדתה. מחקר משנת 2012 של מכון גוטמן קבע כי 80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים. 76% אחוז [כך במקור – ר.ב.] שומרים כשרות בבית. 92% חוגגים את ליל הסדר. 78% אחוז [שוב כך במקור] לא אוכלים חמץ בפסח, 40% מהחילונים שומרים כשרות ו–26% מהחילונים צמים ביום כיפור. ואולם, נתון אחד קשה להסביר, והוא העובדה שלמרות התחושה שישראל הופחת [גם זה במקור] ליותר ויותר דתית, שיעור האנשים המגדירים עצמם חילונים לא משתנה משמעותית לאורך השנים, ועומד על כ–40%." (עמ' 10)

למרבה האירוניה, התשובה לכך ניתנת מיד בפסקה הבאה, מפי המרואיין פרופ' אשר כהן, אך שוב לא הופנמה על ידי מערכת הגיליון:

"החילונים הם עדיין קבוצת ההגדרה הגדולה ביותר. אלו הנתונים", קובע פרופ' כהן, "אבל אם בודקים כמה מהם שומרים על דפוסי התנהגות דתיים, אז יש הרבה יותר מסורתיים. אלא שגם פה זה לא מדויק. חלק מהדפוסים המסורתיים שאנחנו מזהים כדתיים כבר מזמן קיבלו משמעות לאומית. זאת אחת הטעויות שלנו, אנחנו מודדים התנהגויות מסורתיות ולא את המשמעות שנותנים להן. רוב גדול של החילונים מדליקים נרות חנוכה כי החג הזה קיבל משמעות של טקס לאומי, לא הממד הדתי מעניין אותם. אנשים יושבים בליל הסדר כי זה אירוע משפחתי. הדתיים נורא אוהבים לומר 'וואו, תראו איך הם דתיים', אבל זה לא נכון ולכן צריך להיזהר." (עמ' 10)

כלומר, גם חוקרים דתיים מודים מזה מספר שנים שהמסגור של זהות יהודית כעניין דתי הוא שגוי מראש; מדובר בחיזוק הזהות היהודית (הלאומית, לצורך העניין), באופן שכלל אינו מאיים על החילוניות. אנשי מקור ראשון מדגימים כאן אפוא את עוצמת ההישבות בקונספציה והסירוב לצאת ממנה גם לנוכח עובדות מפורשות.

***

למי שעוד תוהה, בהמשך לדבריו של ד"ר בוזגלו, באילו מובנים ניתן לומר שהציונות הדתית היא "מחולנת", מומלץ לעיין למשל בהסבריו הבאים של פרופ' אליעזר שביד לראשיתו ולמהותו של תהליך החילון:

"מקורו של מושג החילוניות בהבחנה שהיתה מקובלת בכנסיה הנוצרית מראשיתה בין התחומים המצויים במישרין תחת מרותה כמיצגת סמכות שמימית, ולבין תחומים שהשאירה בידי רשויות אנושית גרידא. במובן הזה יש להגדיר את החילוניות בדרך שלילית כתנועה השואפת לבטל את הכנסיה או להגביל את מרותה ואת התערבותה בכלכלה, בחברה ובתרבות בהיקפה הרחב. אין זו בהכרח תנועה אנטי-דתית, אם מובנה של דת הוא אמונה ואורח-חיים שאדם מחזיק בהם לרצונו. משום כך לא רק שדתיות יכולה להתקיים בחברה חילונית, אלא גם תיתכן דתיות חילונית. כלומר: דתיות בלתי כנסייתית המכבדת את חירותו של כל יחיד לבחור בה או להתרחק ממנה. בתחום הדת תובעת החילוניות סובלנות ביחסים בין הדתות וביחסים שבין דתיים ולא-דתיים."
[אליעזר שביד, היהודי הבודד והיהדות, תל-אביב: עם עובד (1974), עמ' 193]

"תופעת החילוניות מעוגנת בחלוקת רשויות זו {בין הדת לשלטון הארצי}, ונמשכה מן המאבק הנפתל ביניהן. תחילתה במובן של הזמן החדש, בערעור העקרוני והעקבי מצד הרשות הארצית נגד הרשות הכנסייתית, לא על עצם קיומה בתחום תפקודה, בחיי האמונה והפולחן, כי אם על התערבותה בעניינים שבתחום 'הארצי', על שאיפתה לחלק בשלטון. עמידתם של המדינה, ויתר המוסדות המארגנים יצירה בכוחות טבעיים של האדם, על זכותם לפעול בתחומם שלהם באורח עצמאי לגמרי – זוהי ראשיתה של חילוניות. מכאן ואילך תהליך החילון של התרבות האירופית, הוא תהליך ההשתחררות של תחום אחרי תחום משלטון הכנסיה."
[אליעזר שביד, היהדות והתרבות החילונית, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד (תשמ"א), עמ' 11]

כלומר, שביד מצביע על כך שתהליך החילון לא היה שלילתה של הדת, אלא שלילת שליטתה על כל יתר תחומי החיים. המעיין בהיסטוריה של החילון מבין שהתהליכים הללו היו למעשה תהליכים פנים-דתיים, של תיחום הדת למרחב האישי-אמוני-פולחני ומשיכתה החוצה מתחומי הפוליטיקה, כלכלה, אמנות, מדע וכיו"ב; רק במבט רחב אנחנו מזהים את התהליך הזה כראשיתו של החילון.

בשנים האחרונות מציע פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת בר-אילן מסקנה דומה מזווית אחרת, מתוך ניתוח מושגי-זהותי:

"הבה ונפתח בטיפול בקבוצה המכונה 'דתיים' – האם קטגוריה זו מציינת דבר-מה מובחן? לכאורה התשובה על כך חיובית; […] הנחת המוצא של עמדה זו היא ש'דתיות' היא אפיון מהותי של יחיד או של קבוצה, הניתנים בקלות לזיהוי ולהכרה. ואכן, קל להכיר את הדתיים באמצעות הפרקטיקות המסוימות המאפיינות אותם. אבל פרקטיקות אלו אינן משקפות את היחיד ואת הקבוצה במלוא הווייתם; הן משקפות רק ממד מסויים בזהותם. ממד זה הוא אמנם יסודי וחשוב והוא חלק מליבת הזהות, ואולם, אם הניתוח שהצעתי בפרק זה נכון, הרי שתכונה זו – היות דתי – היא תכונה דינמית ומושפעת מהקשרים אחרים של ההוויה, לאו-דווקא דתיים. יחיד או קבוצה המתויגים כדתיים אינם רק 'דתיים'; פרקטיקות מרכזיות בחייהם מלמדות על השתייכותם לקהילות אחרות. כך למשל אנשים דתיים הם גם בעלי משפחות, גם בעלי תפקידים מסוימים במקום עבודתם, וכדומה. כל אחת מקהילות אלה מכוננת מרכיב אחר בזהותם. זהותם של בני-אדם המכונים 'דתיים' היא זהות המורכבת מקהילות התרבות והחברה השונות שבהן הם נוטלים חלק, אף שלכל קהילה שכזאת מיוחסים משקל וערך שונים. […]
במילים אחרות: דת אינה מופיעה בחיי האדם כמרכיב מכונן זהות בלעדי, שמשמעותו היא אוטונומית ואוטרקית; דת נמצאת בין מרכיבים אחרים מכונני זהות. […] בני-אדם שזוהו כדתיים יכולים באותה המידה לטעון שהם חילוניים, שכן הפרקטיקה הדתית היא רק חלק ממכלול הפרקטיקות של חייהם. יתר על כן, פרקטיקה זו מתפרשת על בסיס תובנות שנרכשו מפרקטיקות אחרות. הצירוף 'חילוני-דתי' שנשמע כה זר לשיח הישראלי, הוא בהחלט אפשרי והוא משקף תופעות ממשיות בחיים. אלא שבשיח הפוליטי-חברתי צירוף כזה נשמע מוזר.
ניתוח דומה ניתן להחיל על הקטגוריה 'חילוני' […]."
[אבי שגיא, המסע היהודי-ישראלי: שאלות של תרבות וזהות, ירושלים: מכון הרטמן (2006), עמ' 204–207]

דבריו של שגיא מצביעים על כך שהזיהוי של אדם כ"דתי" הוא בעצם פעולה 'אלימה' שלוקחת מרכיב זהות אחד שלו – אחד מני רבים – ו"משליטה" אותו על כלל זהותו של האדם, לרוב מבלי לשאול אותו. שביד ושגיא מובילים שניהם למסקנה שאדם יכול להיות דתי ולשלב יסודות חילוניים בחייו מבלי שיהיה בכך שמץ של סתירה. הדוגמאות שהביא בוזגלו לעיל הן רק קצה הקרחון של ההיבטים המחולנים בציבור הדתי-לאומי.

***

המאמר של סמוטריץ' אף הוא נופל בכמה כשלים מהותיים הנובעים ברובם מהתרגשות הריצה קדימה. מעין כשלים 'נובורישיים', אם תרצו.
במאמר מגדיר סמוטריץ' את הציונות החילונית כ"משיח בן יוסף" (גרסה משודרגת ומוכרת ל"חמורו של משיח"), המגיע לפני "משיח בן דוד", ומכריז הן שהציונות הדתית נאבקת על קבלת המושכות מידי "העגלון הקודם", והן שחלק מהמסד שנוצר עד כה הוא דווקא חשוב. כך משבח הכותב את האקטיביזם השיפוטי של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק [ששמו מופיע בכתבה כ"אהרן ברק", ללא כל תואר], והסיבה לתמיכה המפתיעה הזאת היא שבעיני סמוטריץ', המהפכה החוקתית הכשירה את דעת הקהל הישראלית לביטול חוקים של הכנסת בטענה שאינם עומדים בעקרון עליון יותר. אצל ברק אלו היו עקרונות דמוקרטיים-ליברליים שונים, אצל סמוטריץ' – חוקי התורה:

"על פי התפיסה הדמוקרטית שהייתה נהוגה כאן לפני עידן ברק, הציבור הישראלי לא היה מקבל פסילת חוקים בשל סתירה לחוקת התורה. אחרי עידן ברק, הטלת מגבלות על הדמוקרטיה ועל הרצון האנושי בשל סתירתם את ערכי היסוד של החברה היא כבר דבר מקובל. הוויכוח שלנו עם בית המשפט הוא לא על עצם הלגיטימציה לפסול חוקים אלא על ערכי היסוד שלאורם מתבצעת הבחינה החוקתית." (עמ' 13)

הכשל העיקרי של סמוטריץ' הוא שאינו מפנים לעומק את משמעות התנועה הספיראלית/דיאלקטית שאותה הוא מתאר. טענתו שהציונות החילונית הכשירה את הקרקע עבור ה'קומה' הבאה (הציונות הדתית) סובלת מקושי אינהרנטי: הוא מבליע הנחה שלפיה הקומה הזו תהיה האחרונה בתהליך הספיראלי. לא ברור מה הצידוק להנחה זו, לעומת ההנחה הספיראלית הסבירה יותר – שגם הקומה הזו תהיה בסיס לקומה גבוהה יותר שתבוא אחריה ותחליף אותה. סמוטריץ' כמובן אינו הראשון שמזהה תנועה דיאלקטית וסבור מסיבה כלשהי שהוא-הוא השלב הסופי והאחרון שלה, אך נסתפק בלציין שהקודמים שסברו כך התגלו כשוגים.

זאת ועוד, הפאתוס שבו כותב סמוטריץ' כאילו מתעלם מהעובדה שאף בקרב מחנהו-שלו אין לתפיסתו תומכים רבים: ראשית, רוב הציונות הדתית הבורגנית (המהווה חלק הארי של המגזר) מתחלחל מעצם המחשבה על מדינת הלכה. תושבי רעננה, גבעת שמואל, פתח תקווה וריכוזים דתיים אחרים ממש אינם מעוניינים שרשויות האכיפה של המדינה, "המונופול על האלימות" כהגדרתו הקאנונית של מקס וובר, יתרכזו באכיפת קיום המצוות שלהם; הם יודעים לדאוג לדתיות שלהם בעצמם, תודה ששאלתם. אז הם כלל אינם שותפים לאותו חזון. באופן מעניין, אירועי השבועות האחרונים סביב "נוער הגבעות" הוכיחו שגם האזורים האנטי-בורגניים של המגזר לא רואים בסמוטריץ' את מנהיגם ואינם שותפים לחזון שלו. (ולא ארחיב כאן על דתי לגבי הקשר בין סמוטריץ' ומעשיו לבין הנעשה באגפים האנרכיסטיים של הימין הדתי.)

דרך אפשרית לטעון נגד החלפתה העתידית של הסינתזה הציונית-דתית בסינתזה מאוחרת יותר היא לטעון שלמעשה, הציונות הדתית כלל אינה סינתזה. לשיטת חלק מדובריה, הציונות הדתית היא מעין כח יסודי, גולמי, טהור ומזוקק; עקבי, אחיד ונקי מהשפעות 'זרות'. תפיסה זו מתעלמת מהעובדה שהציונות הדתית, כשלעצמה, היא תופעה חדשה מאוד, פרי סינתוז בין האדיקות בשמירת המצוות (ואכן, רוב הציונות הדתית עדיין סובל מרגשי נחיתות דתית כלפי החרדים) לבין האימוץ החילוני את המודרנה. הרש"ר הירש אמנם יצר סינתזה מסוג זה כבר במאה התשע עשרה, אך הציונות הדתית הקוקניקית אינה ממשיכת דרכו (וזאת להבדיל מישיבת גוש עציון, תלמידי הרב סולובייצ'יק). כידוע, הרב קוק לא חבש כיפה סרוגה, וכלל לא ברור כמה חובשי כיפה סרוגה בדורנו יכולים לומר שהם חיים בדומה להורי-סביהם – בסה"כ ארבעה דורות אחורה.

במילים אחרות, וכפי שציינתי לעיל לגבי הכתבה של מלק-בודה, אורח חייה של הציונות הדתית משלב כיום יסודות חילוניים כה רבים, שהניסיון להציג אותה כגילום טהור של אידיאל דתי מזוקק כלשהו אינו עומד בשום מבחן עיוני רציני. קובץ יהדות פנים וחוץ: דיאלוג בין עולמות, שנערך על ידי שלושה פרופסורים מאוניברסיטת בר-אילן, עוסק בעיונים כאלה בדיוק. כך כותבים העורכים:

"עבור המאמין, הדת היא מסגרת כללית, תשתית עומק, שעל פיה מאורגנת הווייתו. אולם, האם הדת היא בהכרח המסגרת הבלעדית הראויה והמסוגלת להעניק פשר להווייתו של המאמין? האם הדת היא בהכרח המקור היחיד למכלול התודעה והערכים של המאמין?
בחינת המציאות מלמדת שלפתחם של מאמיני כל הדתות, ודתות טוטליות בפרט, אורב הפיתוי של פיתוח תודעה שלפיה, הדת 'טהורה' ונקייה מזיקות אל ה'חוץ' והיא מתעצבת מתוך עצמה. הדת נתפסת כהקשר המשמעות הבלעדי המתפקד לא רק כגורם מסביר של נורמות ואמונות, אלא גם כגורם קובע ותוחם את ההכרה האנושית, את הראוי והנכון ואת מה שהוא חסר משמעות. […]
עניינו של ספר זה הוא בקריאת תיגר על תפיסה זו בהקשרה של הדת והתרבות היהודיים. אנו מעוניינים לברר את זהותו של היהודי היחיד, הציבור היהודי והיהדות גופה לנוכח מציאות בין תרבותית מודרנית. מול עינינו עומדת השאלה האם היהדות מעצבת זהות סגורה אוטרקית או שמא היא שותפה – תורמת וקולטת – לשיח בין תרבותי?
תפיסת הדת כמקור זהות בלעדי חשופה לקשיים בשני מישורים: אמפירי וערכי. במציאות המודרנית, אדם מאמין נחשף למקורות הכרתיים ונורמטיביים מגוונים.  […]
המציאות המודרנית מספקת דוגמאות רבות נוספות של תכנים חברתיים, פוליטיים, משפטיים, מוסריים ואחרים, שעל אף שהם חוץ דתיים, המאמין בן דורנו צורך אותם. אכן, קל לראות כי חלקים נרחבים של ההוויה של כל אדם בעידן המודרני, ומאמין בכלל זה, נבנים בפועל מתכנים חוץ דתיים. זהו הקושי האמפירי: המאמין, הגורס שהדת היא המכוננת את הקשרי המשמעות הבלעדיים, איננו יכול לתפקד לאור הנחה זו. הוא מצוי תדיר במתח שבין אמונתו לבין העובדה שהוא מסתמך על קיומם של גופי ידע נייטרליים שאינם תלויים בעולם הדתי. […]
אנו סבורים אפוא שהעמדה הגורסת שעבור המאמין הדת היא מקור הזהות היחידי, אינה משקפת מציאות חיים של אדם מודרני והיא אף מייצרת תוצאות שליליות מבחינה חינוכית ופסיכולוגית עבור המאמינים. זאת ועוד, לעמדה זו השלכות שליליות על האמונה עצמה. כאמור, גם האדם המאמין מכונן ומעצב את חייו בתוך, ומתוך, הקשרי משמעות מגוונים. הוא יצור רב תרבותי, שזהותו נרקמת מדיאלוג שהוא מנהל עם העולמות השונים שאותם הוא חווה."

[אבי שגיא, דודי שוורץ, ידידיה צ' שטרן (עורכים) יהדות פנים וחוץ: דיאלוג בין עולמות, ירושלים: הוצאת מאגנס (תש"ס), עמ' 1-3]

לבסוף, בהמשך לדברים הללו יש להעיר שהיות הציונות הדתית סגסוגת המורכבת ממקורות מגוונים לא צריכה להוריד במאומה מההערכה אליה – אדרבה, אני סבור שהיא מוסיפה לה רבות – אך ההבנה הזו צריכה להשפיע על הרטוריקה של דובריה, ולהתבטא בין היתר גם בצניעות הראויה, המבטאת הבנה של התהליך הדיאלקטי.

***

לסיכום, בשני המאמרים הללו הצבענו בנקל על בקיעים מהותיים בתזה שאותה מנסים להציג המאמרים והגיליון: תזת קץ החילון. נראה שבדומה ל"תזת החילון" שהופרכה, לא יעבור זמן רב עד שתופרך "תזת קץ החילון" – וטוב יעשו המחזיקים בה אם יתאפקו לנוכח נטיית "עבד כי ימלוך", ולא "ירוצו קדימה" בהתלהבות אלא יבחנו היטב את עצמם ואת סביבתם. כך יוכלו למנוע מעצמם מבוכות מיותרות, ובעיקר לקרוא את המפה החברתית, האידיאולוגית והפוליטית נכון יותר. שיח בין קבוצות שונות ראוי שייעשה בצורה הולמת ולא על הקרקע היהירה וחסרת הבסיס המוצגת במאמרים כגון אלה.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.