חילופי אליטות בישראל? כן, אבל לא כמו שחשבתם

לאחרונה עלתה אל פני השטח במלוא העוצמה השיחה בדבר "חילופי האליטות" בחברה הישראלית. הקולות הללו מגיעים ממקומות שונים בחברה – כמובן שבמנגינות שונות, בהתאם לדובר: דוברי הימין (כגון נפתלי בנט בנאומו לגבי אירועי דומא או יועז הנדל בטורו בידיעות אחרונות ובראיון לרענן שקד) חוגגים את השינוי הזה; דוברי השמאל (כגון גדעון לוי, קרלו שטרנגר, "הפורום החילוני" ואחרים) מבכים אותו. אני סבור שאכן מתרחשים בישראל חילופי אליטות, אבל לא במובן שאותו מתארים כל הכותבים הללו – בעיקר כי השינויים כבר לא מצייתים לדיכוטומיות "דתיים/חילונים" או "שמאל/ימין", שהן הקונספציות שבהן עדיין שבויים רבים.

**
ברשימה קודמת הסברתי בהרחבה את הטעות בקונספציה של הימין הדתי בדבר "קץ החילוניות". אסכם כאן בקצרה את השורה התחתונה, והיא שהטעות שלהם נובעת משני מרכיבים בעיקר: ראשית, ייחוס של כל סממן יהודי ל"דת" – כך שהתחזקות הזהות היהודית בקרב החילונים מתפרשת אצלם (כמו אצל אורי משגב וחילונים אוניברסליסטיים אחרים) כהיחלשות החילוניות. בפועל, התהליך הזה מסמן את ההיפך הגמור – את התחזקות המחנה החילוני, וארחיב על כך בהמשך; שנית, הם טועים בכך שאינם רואים את ההיבטים המחולנים הרבים בחיי הציונות הדתית היום כמו גם את היותה סינתזה, זהות שנבנתה ועודנה נבנית בדיאלוג עם עולמות חוץ-דתיים ולא-שמרניים. הציונות הדתית של ימינו היא מחנה אידיאולוגי מצליח, משפיע ומשמעותי, שהתהווה מתוך אימוץ מרכיבים רבים מהמודרנה ומהציונות החילונית. לכן אין כל סיבה לחשוב שהתהליך הספיראלי/דיאלקטי שהוליד אותה לא ימשיך לפעול ויוליד גם קבוצות נוספות בתהליך המתמשך של תזה-אנטיתזה-סינתזה.

**
כעת אצביע על הטעות המקבילה של הכותבים מהצד החילוני. גדעון לוי מקבל במלואה את תזת חילופי האליטות של הנדל, וכמו רענן שקד (שראיין כאמור את הנדל) מבכה את המחשבה שהמחנה החילוני סיים את תפקידו ההיסטורי. עמדתו של לוי שגויה לפחות בשני מובנים חשובים – האחד זהותי, והשני פרגמטי-פוליטי.

ראשית, לוי, כמו הכותבים הדתיים רחלי מלק-בודה וח"כ בצלאל סמוטריץ' (ראו ברשימה הקודמת), טועה בהניחו זהות סטטית, ובמקרה הזה – זהות חילונית קבועה ועומדת. אכן, מפא"י והקיבוצים כבר לא נמצאים בחזית הציונות כיום; האם זה אומר שהציונות החילונית סיימה את תפקידה? רק אם "חילוניות" משמעה בדיוק מה שהיה בקום המדינה. אבל כפי שהציונות הדתית אינה קופאת על שמריה אלא הולכת ומתפתחת, כך גם הציונות החילונית. וכפי שהציונות הדתית מגלמת כיום בשורש הזהות שלה יסודות חילוניים עמוקים, כך הציונות החילונית כיום הולכת ומגלמת שוב יסודות יהודיים עמוקים. אז בעיני לוי – כמו בעיני עמיתו לדפי "הארץ" אור קשתי (1 2 3 4 ואלו רק דוגמאות ספורות) – לימודי יהדות מאיימים על החילוניות; אך בעיני כותב שורות אלה, ובעיני קבוצה גדלה והולכת של יהודים ישראלים חילונים – הם דווקא מעשירים, מעמיקים ומחזקים את הזהות היהודית-חילונית.

הדורות שבנו את "היישוב" ושהקימו את המדינה – מהעלייה השניה ועד לבן-גוריון – היו נטועים היטב במסורת היהודית. הם מרדו בשמירת המצוות, אך פעלו מתוך תודעה יהודית (לאומית ותרבותית) ברורה, והקימו במו ידיהם (החלוציות, הדיפלומטיות וההגותיות) את מדינת הלאום של העם היהודי. התרחקותם של חילונים מהזהות היהודית לא מבטאת את השלמת החזון הציוני אלא סטייה ממנו; דווקא ביסוס זהות יהודית עשירה ועמוקה שאינה דתית מהווה המשך לאותה תנועה ציונית חילונית.

את שורש ההתנגדות של לוי, קשתי ואחרים (בעיקר במרחב "הארץ") ללימודי יהדות ניתח כך יאיר שלג (באופן מעניין, אף הוא איש "הארץ" בעברו):

"חוגים חילוניים רדיקליים סבורים שהעיסוק החילוני בארון הספרים היהודי אינו אלא ביטוי להכפפת ראש חילונית מפני הדתיים והטקסטים 'שלהם', ואולי 'חלילה' פתח לחזרה בתשובה. […] כך למשל כתב העיתונאי המנוח אריה כספי: 'במלחמת תרבות, כמו בכל מאבק כח, מנצח מי שקובע את מגרש המשחקים. לימוד יהדות הוא שם קוד להתעסקות בספרות הרבנית. היהדות היא שדה המשחק הדתי – אם נאהב את זה או לא. […] ההכרזה על שובם של החילונים לארון הספרים היהודי היא נצחון התעמולה הדתית'."
[יאיר שלג, מעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה (2010), 153–154]

כלומר, החשש הקמאי שלהם הוא שלימודי יהדות יובילו לחזרה בתשובה; ההנחה העומדת בבסיס התנגדותם היא שהטקסטים היהודיים הם טקסטים "דתיים". באופן אירוני, בכך הם בדעה אחת עם יריביהם האורתודוקסיים. אלה גם אלה פסחו על משנתו של אחד-העם וממשיכיו כגון ביאליק ואחרים, שהשיבו זה מכבר את ארון הספרים היהודי לחיק הקניין הלאומי של היהודים כולם:

"'חבת־ציון' זאת אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז. היא אינה מוציאה מגבולה את הכתב ואף לא באה להוסיף עליו או לגרוע ממנו בדרך מלאכותית, כי אם זאת כל מגמתה, שיהיה המרכז לכּל – שאיפה חיה בלב לאחדות האומה, לתחיתה והתפתחותה החפשית, לפי רוחה, על יסודות אנושיים כלליים."
[אחד העם, "תורה שבלב", כו בשבט תרנ"ד]

אם לוי מתעקש לזהות חילוניות רק בפרשנותה המצומצמת, במודל שאליו התרגל – יתכן שבאמת לא ימצא שותפים רבים. אם מישהו יטען שמי שבוחר להעמיק את זהותו היהודית כבר אינו חילוני – חזקה עליו שיראה את מחנהו מצטמצם. (זו העמדה המבוטאת בזעקות עמודי "הארץ" בכל פעם שמתפרסם דו"ח גוטמן שמראה כי הציבור היהודי בישראל מגלה זיקה חזקה למורשת היהודית, וראו למשל 1 2 3 בהתייחס לדו"ח האחרון משנת 2012).

לעומתם, מי שמודע לקיומן של זהויות מורכבות ומתפתחות יראה קבוצה חילונית חדשה שצומחת בעשורים האחרונים בישראל. הקבוצה הזו מאמינה ברעיון של מדינה יהודית אך לא במובנים של אתנוקרטיה או תיאוקרטיה אלא כמימוש של הזכות האוניברסלית של עמים להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינה; היא בעד חיזוק לימודי היהדות במערכת החינוך, אך לא בצורה שמכוונת לשמירת מצוות אלא כמורשת לאומית עשירה וחשובה לזהות; היא אינה מבקשת להיאחז בקוטב ה"דמוקרטי" ולהתרחק מהקוטב ה"יהודי", אלא מאמינה בשניהם גם יחד ובאפשרות שלהם להשתלב זה בזה; והיא יוצרת שותפות אמיצה עם השמאל הדתי, שחולק איתה חזון פוליטי דומה בפרמטרים רבים; מתוך ההיכרות הזו היא אף אינה חוששת משותפויות אד-הוק עם הימין הדתי המתון. נקודה פרגמטית-פוליטית זו מובילה לכשל החשוב השני של לוי.

**
במבטו על הצד הדתי כורך לוי את כל "בוגרי הישיבה, בכיפה או בלעדיה" באגודה אחת, "למרות כל ההבדלים", ומבהיר שיש לה "מכנה משותף המבוסס בעיקר על אמונה משיחית, דתית גזענית ושנאה לזר, בעיקר לערבי; עם אהבה מדומה לארץ, הסתגרות מן העולם ודת פולקלוריסטית" ועוד כהנה וכהנה פנינים. אך רק אדם שחי בריחוק מהחברה הדתית יכול לחטוא בהכללה גורפת כזו, ואין צורך להרחיב בכך כאן, אלא די לעיין במחקרים הסוציולוגיים מהעשור האחרון על הפיצולים שחלים בחברה הזו, כגון המרחק בין הדתיות הבורגנית לבין יושבי המאחזים, בין "הדתיים הליברלים" לבין החרד"לים וכיו"ב. מה שחשוב מבחינה פרגמטית הוא תוצאת הניתוח השגוי שלו: לוי מתעקש להרחיק מעליו שותפים פוטנציאליים חשובים מאוד – השמאל הדתי והימין הדתי המתון.

זו טעות רווחת של מי שחושבים בזהויות קטגוריאליות, ומקבצים בצד אחד שמאלנות-חילוניות-אוניברסליות-ליברליזם ומהצד השני ימניות-שמרניות-פרטיקולריות-דתיות. במציאות, כמובן שהקבוצות העונות על כלל הפרמטרים הללו ביחד די קטנות, אך תפיסה סטריאוטיפית כמו זו של לוי אינה יודעת כיצד להתייחס לכל משרעת קבוצות-הביניים שבין שני המודלים המוקצנים הללו. לוי אינו מתייחס לאפשרות שישנם חובשי כיפה ועונדות שביס שאינם מעוניינים בהחלת ההלכה על החוק הישראלי. הוא אינו מונה אותם כשותפים ואף לא כשותפים פוטנציאליים. מעבר לצער על השטחיות של מבט זה, יש בו כאמור טעות פוליטית הרת-גורל.

הקבוצה השמאלנית-חילונית-אוניברסלית-ליברלית מעולם לא היתה רוב, ומעולם לא היתה בשלטון. הדרך היחידה לייצר שוב הנהגה ליברלית בישראל היא בזיהוי בריתות שחוצות את החלוקה הפשטנית הזו. על השמאל החילוני למצוא בני-ברית בקרב בוגרי החינוך הדתי המתון, כגון התיכונים "הרטמן" ו"פלך" ודומיהם, ישיבות הקיבוץ הדתי עין צורים (בעבר) ומעלה גלבוע, המדרשות הפמיניסטיות כגון עין הנצי"ב והמעגלים הדתיים-פמיניסטיים המתחזקים והולכים, מעגלים דתיים-אקדמיים באוניברסיטאות ובמכונים כגון "בית מורשה" ודומיהם, ואף באגף השמאלי של ישיבת גוש עציון ושל ישיבות "מרכזיות" יותר בציונות הדתית.

ניתן להזכיר בהקשר זה את האמירה הנושנה על כך ש"הימין הוא זה שיכול לחתום על הסכם שלום, והשמאל הוא זה שיכול לצאת למלחמה". זו אמירה שכמובן אינה מדויקת במאת האחוזים, אבל יש בה הרבה אמת. כך, חקיקה ליברלית בתחום הדת והמדינה כנראה שלא תגיע ממרצ (על אף ניסיונותיהם החשובים בתחום), אלא מח"כים דתיים בעלי השקפת עולם ליברלית – כמו אלעזר שטרן (שהוביל את חוק הגיור בכנסת הקודמת והעלה גם הצעת חוק שתאפשר מתן תעודות כשרות למסעדות הפתוחות בשבת והשיב בשפה הלכתית למתנגדים), רחל עזריה (שהובילה את ההתנגדות להצעת החוק של מיקי זוהר לסגירה גורפת של עסקים בשבת) ואחרים. יתרה מכך, מטבע הדברים, אין להניח שמישהו בימין הקיצוני ישתכנע או יושפע כלל (לפחות לא בכיוון הרצוי) מדבריו הלעומתיים של גדעון לוי; אם יש משהו שיכול להשפיע עליהם, זה דווקא ביקורת מפי מי שחולקים איתם השקפה ימנית ו/או דתית – ואלו בדיוק האנשים שלוי מסרב לראות כשותפים פוטנציאליים.

***
לסיכום הדברים, אכן מתרחשים בישראל חילופי אליטות בשנים האחרונות. קבוצות שמאל חילוניות ותיקות מאבדות מכוחן, וקבוצות ימניות (ובכללן דתיות) עולות במקומן. אך הראייה הדיכוטומית מפספסת את הדקויות החשובות: לא כל החילוניות דועכת, ולא כל הדתיות עולה במקומה. בתווך שבין המגזרים הישנים הללו מתגלה קבוצה חדשה, הטרוגנית במונחים הישנים אך מאוחדת בחזון הפוליטי הציוני-דמוקרטי שלה. האליטה החדשה הזו מכילה חילונים ציוניים בעלי זיקה מפותחת ליהדות, דתיים בעלי גישה ליברלית, ומסורתיים המאזנים בין העולמות. זו לא טענה חדשה, אך דומה שבימים אלה היא הופכת לרלוונטית מאי פעם. הסוציולוג ישעיהו (צ'ארלס) ליבמן טען כבר בשנת 2001 שראוי להבחין בחברה הישראלית לא בשני מחנות כי אם בשלושה: "התרבות הדתית-פוליטית", "התרבות הצרכנית-מערבית-פוסט-מודרניסטית", ו-"החילוניות היהודית".

"המשותף בין אלו השייכים לתרבות החילונית-יהודית מבוסס בעמדה שישנם כמה תחומים בחיים, קרוב לוודאי אלו של המדיניות הציבורית, שבהם אפשר לקבל החלטות שלא על פי ההלכה או פסקי רבנים. קרוב לוודאי, שהחילוני היהודי מבין את ההיסטוריה היהודית כסדרה של ארועים, שניתן להבינם בלא התייחסות להתערבות אלוהים. הוא עדיין יכול להאמין שאלוהים אכן התערב. אבל היפותזת האלוהים, הוא יוסיף, אינה הכרחית להסברת ההיסטוריה הזאת. מאידך גיסא, להיות חילוני יהודי אינו אומר להיות יהודי שאינו מושפע מערכים יהודיים או המנותק מעניינים רוחניים או מטפיזיים, או חסר עניין במורשת היהודית."
[ישעיהו ליבמן, "החברה הישראלית – מיפוי מחדש", בתוך: מדינה בדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר (2001), עמ' 256]

וכך תיאר במאמר משנת 2005 מיכה גודמן, שמוביל במדרשת עין פרת חלק משמעותי מהמהלך הזה, שניים מהצדדים המרכיבים את המיינסטרים החדש הזה:

"אחד-העם ביקש לשמר את מעמדן הרם של יצירות המופת במסורת היהודית. בחלומו של אחד-העם, הלמדנות אינה קורבן החילוניות; גם לאחר נטישת האמונה ימשיכו בני האומה להעמיק בלימודה של תורה. כלשון המדרש, 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו'. אולם הבורות שהשתלטה על החברה הישראלית מבטאת את כשלון חזונו של אחד-העם. הבורות והרדידות הביסו את החילוניות העמוקה. […]
על-פי בית הלל, ההיגיון הבריא יכול לאזן פסוק מהתורה. ההנחה הסמויה כאן היא, שלמצפון האנושי יש משקל הזהה למשקלו של הפסוק המקראי. הרעיון, שהמצפון האנושי אינו צריך בהכרח להיכנע אל מול ההתגלות אלא להתייצב כנגדה, ראשיתו אצל אברהם אבינו בפרשת סדום; אך הוא לובש משמעות מיוחדת בספרות התלמודית. […] הגיבור התלמודי שונה מן הגיבור שהצמיחה התרבות הישיבתית בעת החדשה. כפי שטען ההיסטוריון יעקב כץ, החידוש הגדול ביותר של האורתודוקסיה המודרנית הוא העדר לגיטימציה לחדשנות. הרעיון שחדש אסור מהתורה הוא כשלעצמו רעיון, שאין חדש ממנו. הרוח התלמודית נעלמה ודרכם של בית שמאי, שנדחקה לשוליים בתלמוד, שבה וכבשה את המרכז בעת החדשה.
החילוניות העכשווית נטשה את דרכם של אחד-העם וביאליק; הדתיות העכשווית נטשה את דרכם של אביי ורבא. השיבה אל החילוניות המסורתית ואל הדתיות המסורתית עשויה לכונן תשתית לבית-מדרש משותף, ששני הצדדים יבנו בו את עולמם לאורם של כתבי הקודש ומתוך דיאלוג עמוק עמם. […]
ייתכן שהקרבה בין השניים רבה יותר מאשר בינם ובין החברות שהם גדלו בתוכן: החברה הדתית שנטשה את התלמוד, והחברה החילונית שנטשה את החילוניות העמוקה. למעשה, תלמידים אלה כבר אינם דתיים ואינם חילונים מבחינה סוציולוגית. הם מייצגים תופעה ישראלית חדשה, שמבשרת התעוררות רוחנית חשובה. אולם במבט נוסף, אין כל חדש בכך: אנו עדים לשיבת הדגם הישן ביותר. הדגם החילוני המסורתי, כפי שהגדירו אחד-העם, חזר לעצב את סדר-היום החילוני. תקוותנו היא ששיבה זו תהיה בה בחירה מחודשת בדרכם של בית הלל, שתשוב ותעצב מחדש את סדר-היום הדתי."
[מיכה גודמן, "כשהלל הזקן פוגש את אחד העם", ארץ אחרת 31 (2005)]

גודמן תוהה-משער כי "ייתכן שהקרבה בין השניים רבה יותר מאשר בינם ובין החברות שהם גדלו בתוכן: החברה הדתית שנטשה את התלמוד, והחברה החילונית שנטשה את החילוניות העמוקה. למעשה, תלמידים אלה כבר אינם דתיים ואינם חילונים מבחינה סוציולוגית." אמירה זו מבטאת היטב את תחושתם של רבים במרחב הזה, שמרגישים אי-נוחות עם החלקים הקיצוניים ב"מגזר-האב" שלהם, ומזהים מכנה משותף רב יותר עם בני-ברית מ"מגזרי-אב" אחרים.

אם כן, הקולות הללו נשמעים כבר עשור וחצי לפחות. כיום, עם התגברות השיחה על חילופי האליטות, ראוי להיזכר בהם, להפנים את משמעותם, ולזהות את הבריתות החדשות והנחוצות הללו.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

One thought on “חילופי אליטות בישראל? כן, אבל לא כמו שחשבתם”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.