מנבואה לכהונה – ובחזרה: השמאל בישראל בין ממלכתיות למגזריות

בשנת 1893 הציע אחד-העם ניתוח מבריק שכאילו נכתב למחנה הליברלי של ישראל בשנת 2016. במאמר "כהן ונביא" הוא מזהה שני טיפוסי מנהיגים – אחד בלתי-מתפשר במאבקו למען האידיאולוגיה החד-משמעית הממלאת את כולו, והשני הפועל בתוך האיזון הנוצר מאליו מתוך הפשרות בין הבלתי-מתפשרים המושכים איש-איש לכיוונו. השני אינו מביא אידיאולוגיה מקורית משלו אלא פועל בגישה פרגמטית לשימור המציאות והסדר החברתי. אחד-העם מכנה את הראשון "נביא" ואת השני "כהן":

"הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושׂימת־לב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניא הכללית. […]

לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במדה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניא כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים. […] תחת להשאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'. כלומר, לא עצם הרעיון בכל פרטיותו ושלמותו, כי אם אותה 'ההרמוניא' המורכבת שיצאה אל הפועל מתערובתו עם כוחות אחרים – זהו דגלו של הכהן, אותו ישמור ובעדו ילחם, לא עוד נגד המציאוּת, כי אם אדרבא, בשם המציאות נגד כל הקמים עליה."

לעתים, מציין אחד-העם, קורה שמי שמתחיל כבעל אידיאולוגיה מובהקת ("נביא") מתמתן ומסתגל לאיזון, אולי אף מתמכר לו:

"אם – מה שיקרה פעמים רבות – לאחר שעשׂה הרעיון החדש רושם ידוע על מהלך החיים, נעשׂים בעליו עצמם 'רחבי־לב', המכירים ומודים, שאי־אפשר להטות הכל לצד אחד בלבד, והרי הם שׂמחים בחלקם ומסתפקים באותה ה'פשרה' המוכרחת שיצאה מאליה על ידי התנגשות הכוחות, – אז ימצאו אולי הם עצמם חן יתר הרבה בעיני המון בני החברה, נושׂאי ההרמוניא הכללית; אבל יחד עם זה יחדל רעיונם מהיות עוד כוח מקורי בפני עצמו, וגם הרושם שכבר נעשׂה על ידו הולך ומשתנה ומתמעט על ידי פעולתם של כוחות אחרים, ישנים וחדשים, העומדים על משמרתם ושואפים להתמלא איש מחורבנו של חברו, בעוד שהוא אין לו עוד נושׂא מיוחד, אשר ישמרהו ויתאמץ להגדיל חוג פעולתו על חשבון האחרים."

"בעל האידיאולוגיה" הזה מבין שהמציאות מורכבת ומשקיע את עצמו ב"אידיאולוגיית האיזונים/הפשרות", שמחליפה את האידיאולוגיה המובחנת בה החזיק. במצב הזה, בעלי אידיאולוגיות אחרים מתחילים לתפוס את מקומו בריק האידיאולוגי שנותר ("עומדים על משמרתם ושואפים להתמלא איש מחורבנו של חברו, בעוד שהוא אין לו עוד נושׂא מיוחד").

אז מה ניתן ללמוד מהניתוח הנבואי (תרתי-משמע) הזה של אחד-העם אל שאלת חילופי האליטות בישראל כיום?

המחנה הליברלי בישראל היה עסוק זמן רב ב"כהונה" – באידיאולוגיית הפשרות והאיזונים. גישת הממלכתיות שלו חייבה אותו לקחת אחריות גם על המיעוטים וקבוצות-האינטרס – "בעלי האידיאולוגיה" או "הנביאים" המתחרים עם "נבואתו" המקורית. מלאכת "הכהונה" השכיחה מליבו של המחנה הליברלי שפעם הוא היה "נביא" בעל אידיאולוגיה מובחנת. תחת השאלות "מהם ערכיי?", "מהו החזון שלי?", "מהם הקווים האדומים שלי?", "על מה אני לא מוכן להתפשר?", עסק בעיקר במאמץ לא להדיר את המיעוטים, "להתחשב ברגשותיהן" של הקבוצות הקיצוניות. הדאגה לצרכיו-שלו וההתחשבות ברגשותיו-שלו נשכחו וירדו למדרגה שנייה.

מערכת החינוך הממלכתית (הרגילה) משרתת בעיקר את הציבור החילוני והמסורתי, אך גם מעט מהציבור הדתי. בשם רעיון הממלכתיות ("הכהונה"), מערכת זו שומרת על נייטרליות במובנים רבים, והיא רחוקה מלהיות מותאמת לציבור החילוני – או לציבור המסורתי. זאת, בניגוד גמור למצב בחינוך הממלכתי-דתי, הזוכה לפריבילגיות מרחיקות-לכת בעיצוב תוכנית הלימודים ובבחירת המורים (חילונים אינם יכולים לשמש כמחנכי כיתה או כמדריכים למורי האזרחות, אם לתת רק שתי דוגמאות). אין צורך להרחיב על החינוך החרדי הפרטי, שכלל אינו מפוקח, אך מתוקצב באופן מלא בהתאם ל"חוק נהרי".

בהשאלה מהביקורת הימנית על פתרון שתי המדינות ["שתי מדינות לשני עמים בממוצע": מדינה אחת שהיא רק לפלסטינים, ועוד מדינה אחת שהיא "מדינת כלל אזרחיה". כלומר, אחת וחצי להם, וחצי לנו], ניתן לומר שנוצרו כאן שתי מערכות חינוך לשני מגזרים – בממוצע. מסקנות ועדת שנהר משנת 1994, כגון היות המורים ליהדות "בעלי השקפת עולם ואורח חיים המקובלים על הציבור החילוני לגווניו, בהתאם לאופי השונה של הקהילות שאותן משרתים בתי הספר", רחוקות ממימוש לנוכח כניסה של גופים בעלי אג'נדה אורתודוקסית-מיסיונרית לתוך מערכת החינוך.

על כן צודק רם פרומן, ממובילי הדרישה ל"חינוך ממלכתי-חילוני", באומרו:

"מרגע שאושרו פטורים בממלכתיות לציבורים שונים (דתי, חרדי), אי אפשר לדבר על ממלכתיות. וחמור מכך, היום הממלכתיות נהפכה לתפישה מסוכנת. ראשית, היא מיושמת רק על מגזרים שלא קיבלו פטור ממנה, ומשמשת כלי בידי השחקנים החזקים בזירה הפוליטית לכפיית האג'נדה שלהם. בשם הממלכתיות, שר החינוך, נפתלי בנט, שילדיו פטורים מהממלכתיות, יכול לכפות את ערכיו על ילדי. שנית, תחושת הממלכתיות מסממת את החילונים ומונעת מהם לייצר תודעה מגזרית שתאפשר להם לגבש אסטרטגיות של מיעוט ולגונן על ערכיהם."

והמסקנה המתבקשת: המחנה הליברלי חייב לעבור דרך ההתכנסות המגזרית אם ברצונו אי פעם לשוב להנהגה. הציבור הרי כבר מזמן מסרב לקבל את "הכהונה" של המחנה הליברלי, כפי שמשתקף במערכות הבחירות האחרונות; "הנבואה" שלו נשכחה ממנו זה מכבר בשל ההתמסרות ל"כהונה" הממלכתית. על כן, הוא חייב כצעד ראשון לחדש את קולו האידיאולוגי הייחודי, לחדד את מסריו, לעצב את חינוכו ואת החזון שלו עבור עצמו ועבור החברה כולה. רק לאחר מכן ניתן יהיה לשוב ולהסתער על עמדות הכח.

אין זה ויתור על החזון הרחב – זוהי מסקנה לגבי מה שדרוש בטווח הקרוב מתוך המבט ארוך-הטווח. אמנם, רם פרומן מודה: "נכון, אינני ממלכתי"; ואמנם, קרלו שטרנגר דורש "אוטונומיה לשמאל", ואינו עושה סימנים שזה לצורך אינטגרציה מחודשת עתידית במדינת ישראל הרחבה; אך יורם יובל וארי שביט (רק במאמרו השני בנושא) יוצאים בקריאות עידוד לנוכח תחושות הייאוש שהם מזהים סביבם, וגם קרולינה לנדסמן ואבירמה גולן מבקרות בנימוקים שונים את ההתקפלות וההתקפדות. אך לא ניתן להתעלם מהמשבר הנוכחי ומקריאת המציאות נכוחה, ועל כן יש לאמץ את הצעתם האופרטיבית והמגזרית של פרומן ושטרנגר על מנת לממש את התוצאה הסופית הממלכתית שמתארים יובל ושביט.

**

ובשולי הדברים, מתברר שקיים תקדים חשוב לתהליך הזה כולו, שניתן לקחת ממנו דוגמה – מה שמתרחש בירושלים בעשורים האחרונים. לפני 15 שנים כתב שחר אילן על חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם מרצ, ארנן יקותיאלי, כי "יקותיאלי היה למעשה הפוליטיקאי הראשון שהבין שגם החילונים הם מגזר, מקופח ולא מיוצג." [שחר אילן, "האיש שחי על הגבול", הארץ, 27.4.2001]

ההבנה הזו אכן תורגמה לתוכנית פעולה שהביאה לתוצאות בשטח, כפי שמדווחת נרי לבנה:

"מריק שטרן, פעיל ב'ירושלמים' […] אומר שהמרחב הציבורי משתנה לטובת החילונים. 'החילונים גם מתחילים להתנהג כמו מיעוט נרדף וזה עובד לטובתם. וגם, האנשים שנשארו פה זה המורעלים. אלה פועלים מאוד חזק.'" [נרי ליבנה, "קרב הבלימה על פניה של ירושלים", הארץ, 29.2.2012]

כך מתברר שוב ש"מה שקורה בירושלים יקרה בישראל כולה", כפי שאומרים אקטיביסטים ירושלמים כבר כמה שנים. ברוח דומה ניתן לומר שאת "נאום השבטים" של הנשיא ריבלין הטרימו דבריה של חברת מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת "התעוררות", מירב כהן, שכתבה כי "אחד הדברים המיוחדים בירושלים הוא שאין בה 'רוב'. אין בה רוב חרדי, דתי או חילוני. כולם קבוצות מיעוט." [מירב כהן, "לפתוח קולנוע בשבת בי-ם? שהבעלים יקבעו", Ynet, 23.4.2013]

התוצאות מעוררות ההתפעלות של העצמת הציבור הפלורליסטי והיצרני בירושלים בעשור האחרון מעידות שניתן להגיע לתוצאות בהגנה על האינטרסים של הציבור החילוני, הציבור המסורתי והציבור הדתי-לאומי המתון מבלי להרים ידיים על הנהגת העיר.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.