אפשר

אפשר. אפשר לרוץ שם.
לרוץ ללא נעליים, הקוצים היבשים לא ישרטו את כף הרגל החשופה.
לרוץ בשדה הירוק מעוטר האדמוניות שהתחלף זה מכבר לצהוב, הצהוב הזה שמכאיב לך בעיניים כשהשמש דועכת.

לרוץ כאילו אין מחר, כאילו אין אסור וחפשיה, מתהיות או מחשבות.
כן. אפשר להאט את הקצב, וכשבא הרגע, ליפול על האדמה בקהות חושים. וברחש של הטבע לתת לעשבים ללטף את הפנים, לתת לעפר להיכנס לעיניים, לאפשר לענפים לדגדג את האף.

כי הנה, הימים עוד מעט באים ואפשר להיות בשקט.
באמת. מבלי שאף אחד יגיד מה ואיך לעשות. בשקט רוגע, פרטי, מחמם.

אם רק תרצי אפשר גם להרים את הראש, לפתוח את העיניים ולחפש את קו האופק הרחוק.
אפשר לגעת בו באצבעות חלושות, האור כבר לא מסנוור כבעבר. אפשר. אפשר לנשום עמוק.

האוויר הדחוס לא חונק יותר, נשימות אִיטיות אִטיות שמאפשרות לנשמה לפרוח.
אפשר לפתוח את הידיים רחוק ולצפות למשהו הזה, הלא ידוע, המפתיע בהתחדשותו.
המשהו שיהפוך סדרי עולם, שישנה את האמת והשקר, שיצבע הכול בצבעים שונים וטריים.
עוד קצת, ואפשר לשוב. כציפור נודדת ששבה מארץ רחוקה, כשה תועה ששב לרועהו,
אפשר. בפשטות שכזו. אפשר לתת לסליחה לבוא סוף סוף, ולכאב לתת ללכת לאן שרק יבחר.

ועם רדת הערב, כשהשמש האדומה תיעלם, תיקח אִ תה את האור הבהיר, תותיר לנו רק את האור הקלוש שנשאר מהכוכבים, כמסמנת לנו את הדרך הברורה.
את תדעי. שמותר. מותר.

מאת

לימור ברוכי

לימור ברוכי

מורה ומחנכת, מנחת סדנאות כתיבה, יוצרת וכותבת. ספרית שיער בשעות הפנאי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.