"הלכתי כי קרא הקול" – על חשיבות הקול הפנימי בחיינו

משפט זה נכתב באחד משיריה היפים של חנה סנש, ואני חושב שהוא מתאר בצורה יפה ופשוטה את חשיבותו של הקול בחיינו. הקול קורא. תפקידו הוא להעיר, לעורר, להוציא אנשים משלוותם, מתרדמתם הרוחנית, להכווין, להראות את הדרך. לקרוא משמעו לקרב. הקול קורא לנו כי הוא חפץ בקרבתנו, מתוך הרצון לעורר אותנו לעשייה, לפעולה, למודעות גדולה יותר. לכל אחד מאיתנו ישנו קול פנימי החבוי בעמקי נפשו. קול זה, חלוש ככל שיהיה, הוא סוג של מצפן, מורה דרך פנימי, שיכול לנווט אותנו במהלך חיינו הפתלתל והעקלקל ולא תלוי בגורם חיצוני ככוכבים, מורים, ספרים או מאורעות 'ל'קול' זה כל מיני כינויים: 'אינטואיציה', 'שכל ישר', 'אינטליגנציה רגשית' או 'עין שלישית.' מה שבטוח הוא, שזה שם, וזה קיים אצל כולנו. משהו בתוכנו מתעורר מתרדמתו, ונפתח לעולם.

כיצד ניתן להתחקות אחר קול זה? כיצד ניתן לדעת שהוא אכן שם? התשובה היא פשוטה: להאזין. סיפורי התנ"ך מלאים בקריאות לאנשים, ששינו את מהלך חייהם מן הקצה אל הקצה. למשל, כאשר אלוהים קורא אל אברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך",[1.בראשית יב א] אברהם נענה מיד. הוא הולך בלי היסוס, עוזב את כל מהלך חייו, והולך אחר הקול. פשוט משום שהוא שם. כך גם בסיפור עקדת יצחק, בו אברהם נענה לקריאתו של אלוהים פעם נוספת, גם הפעם ללא היסוס: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך."[2.בראשית כב א]  ואברהם, פשוט קם ועושה. נשמע לציווי, לקול אלוהים, והולך להקריב את בנו מבלי להשמיע קול . האם ניתן גם לא להקשיב לקול? להתחמק ממנו, להתעלם ממנו, להדחיק או להשקיט אותו בכוונה? התשובה היא כן.

ניתן להתעלם מקולות אותם אנחנו שומעים, אשר אינם מסתדרים לנו עם קולות אחרים, מוכרים יותר, שאולי נוח לנו יותר לשמוע.

ההתעלמות מקולות מסוימים אינה מבטלת את עצם קיומם, אלא את עצם ההקשבה שלנו אליהם. למשל, כאשר אנחנו שומעים קול בכי, אנחנו יכולים בקלות, אם אנחנו בוחרים בכך, להתעלם ממנו כלא היה. סיפור מפורסם מתאר כיצד האדמו"ר הזקן מחב"ד[3.ר' שניאור זלמן בורוכוביץ מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, תק"ה-תקע"ג (1812-1745).] ישב ולמד תורה, כאשר בנו 'הצמח צדק',[4.מנחם מנדל שניאורסון, תקמ"ט – תרכ"ו (1866-1789).] יושב ולומד תורה אף הוא, בחדר השני, ואינו שומע את בכי בנו. האדמו"ר הזקן מעיר את תשומת לב בנו לכך שהתינוק בוכה, והבן אומר כי היה כל כך עסוק בלימוד תורה, עד כי לא שמע את קול בנו. אם כך, אמר האדמו ר" , לימוד התורה שלך אינו שווה שום דבר. כל הרעיון של לימוד התורה, כיוון השלמות הנפשית והשכלית של האדם, הוא לצורך הקשבה לקולות, אף הדקים ביותר, הקוראים לנו לבוא לקראתם ולהישמע להם.

אני מאמין שאנו יכולים לבחור שלא לשמוע, אך כמובן שיש לכך מחיר. התוצאה תהיה התנכרות לעצמנו, לעולם הסובב אותנו, לאמת, למה שקורה וקורא לנו. הקול מכוון אותנו אל הייעוד הפנימי הייחודי לנו, אשר התעלמות ממנו משמעה פספוס של ייעודנו, ובהכרח גם של עצמנו. גילוי הייעוד הפנימי כרוך בהקשבה לקול, ביכולת לסנן אותו מבעד לרעשי הרקע היומיומיים והסחות הדעת. בספר מלכים א', כאשר אליהו מבקש מאלוהים שיתגלה אליו, הוא זוכה להתגלות רבת עצמה: "והנה יהוה עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה", אך אלוהים לא נמצא בתוך ההתגלות הזו, אלא ב"קול דממה דקה": "לא ברוח יהוה ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה ואחר הרעש אש, לא באש יהוה ואחר האש קול דממה דקה".[5.מלכים א' יט יא-יב]

 

ההתגלות האמתית, הפנימית, לא מגיעה מתוך מופעים גרנדיוזיים ועוצרי נשימה של תופעות על טבעיות, אלא מתוך הקשבה לקול הדממה הדקה, שמרחפת אי שם ומחכה להתגלות. כל עוד נחפש את התשובה, את הקולות המנחים אותנו, בתוך המופעים הגרנדיוזיים ורבי העָצמה של הרוח האנושית והטבע, לא נוכל למצוא את הקול הקורא, את התשובה לשאלות שחיפשנו. התשובה תגיע מתוך השתקת רעשי הרקע והסחות הדעת הרגילות, שבדרך כלל אנחנו נוטים להקדיש להן את מרב תשומת לבנו. לשם כך, נחוצה לנו שלוות נפש וצלילות מחשבה.

"קול קורא במדבר פנו דרך יהוה ישרו בערבה מסלה לאלהינו".[6.ישעיה מ' ג] הקריאה יוצאת דווקא מן המדבר, מן המקום בו הרעש אינו מכסה על קול הדממה הדקה. האיכות של המדבר, כריק המכיל את הקול, היא בכך שאולי רק שם יכולים קולות מסוימים להישמע, בעוד בהמולת הכרך הסואן הם נבלעים ואינם מורגשים. לא בכדי היווה המדבר את המקום לצמיחתם של מנהיגים, נביאים ואנשי רוח רבים, שוויתרו לזמן מה על שאון חיי היומיום בשביל הקשבה לקול הדק העולה משם.

"עתה ידעתי- פה הכול", כותבת רחל בשירה 'שבת'. החוויה היא חוויה של חיבור להוויה בכללותה, במהותה, לאלוהים. כשם שהדמיון בצלילי המילים 'הוויה 'ו'חוויה' אינו סתמי, גם המלים 'קול 'ו'כול' מייצגות בעיני משהו דומה, את הרעיון של החיבור לפנימיות, לשלמות הנצחית של העולם, דרך ההקשבה. ההקשבה לקול היא בעצם החיבור להוויה. אי הקשבה משמעה ניתוק מההוויה, וחיים במציאות גסה, מצומצמת וחלקית ביותר.

בגליון הראשון של "דעת פרת",[7.יצא לאור בחנוכה תש"ע, דצמבר 2009.] כתבתי על משמעות האור בחיינו. גם האור מסמל משהו נצחי, שלם, טהור, חזק מדי במובנים מסוימים מכדי להיות נוכח בחיינו, שיש לצמצמו לצורך יכולת להתבונן בו. הקול, לעומת זאת, איננו כך. בניגוד לפעולת הראייה שמבוססת על צמצום, פעולת ההקשבה מבוססת על הרחבה – הרחבת היכולת להקשיב לקולות הדקים, ולהפרידם מהרעשים הגסים. זו מלאכה לא פשוטה, הדורשת מאיתנו הרבה הקשבה ותשומת לב, קודם כל לעצמנו, ואחר כך כמובן גם לסביבה, לאחר, לאלוהים.

החיים הם סימפוניה, וכל אחד מאיתנו הוא גם נגן בתזמורת, גם המנצח וגם הקהל. כל שנותר לי הוא לאחל לכולנו האזנה ערבה ומדויקת.

מאת

עמרי דינור

עמרי דינור

"בן 32, פילוסוף ומורה בנשמתו ובהכשרתו, תושב ירוחם, נשוי למירית ואב טרי מאוד לתאומים. בוגר המדרשה מזה מספר שנים, עוסק בחינוך, התחדשות יהודית ויזמות חינוכית וחברתית במספר מסגרות. כותב כמעט קבוע ב-'דעת פרת' מיומו הראשון. מאמין שאפשר לתקן".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.