חירות על הלוחות

"ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים, והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת."

שמות לב טו-טז

אל תקרי 'חָרוּת' אלא 'חֵרוּת' דורשים חכמינו בשמות רבה. בכך הם רומזים לנו, כי המנהג המקובל במקומותינו לראות דווקא את חג הפסח כ"חג החירות", טעות ביסודו. ראוי היה יותר, לדעתם, לקרוא בשם זה את החג אותו אנו חוגגים כעת, הוא חג מתן תורה . אם כן, איזו חירות הייתם רוצים אתם לחגוג?

שני מושגים של חירות

במאמרו מ-1958, מבחין הפילוסוף היהודי ישעיהו ברלין, בין שני פנים של רעיון החירות: הפן השלילי של החירות, המבטא את מניעת אדם מלכפות את רצונו על אדם אחר, והפן החיובי של החירות, המדבר על מתן מסגרת לאדם לפעול על פי רצונו ולממש את שאיפותיו. את הראשונה מכנה ברלין "חירות מפני", ואת האחרונה "חירות למען". ההבחנה שמבצע ברלין מכוונת אותנו לתפוס את מושג החירות כנגזרת של השקפתנו בנוגע ליחסי היחיד והחברה. על פי הפירוש הראשון לרעיון החירות, החברה נתפסת באופן כללי כיסוד המגביל את חירותו של הפרט. את הדעה הזו ייצג באופן המובהק ביותר ג'ון סטיוארט מיל, פילוסוף בריטי בן המאה ה-19, מהחשובים שבהוגי הדעות הליברלים:

"מי שמרשה לחברה, או לסביבה, לבחור בשבילו בתכנית החיים שלו, אין לו שום צורך בשום כישרון אחר חוץ מן החיקוי הקופי; אך מי שבוחר בתכניתו לעצמו מביא לידי שימוש את כל כוחותיו."

מיל , 'על החירות', 1859.

במסה מפורסמת זו, מציב מיל אבן נוספת בדרכם של הוגי הליברליזם מאז המאה ה-16, ובהם סמית', הובס, לוק ודומיהם. ביסוד תפיסתם הועמדה הנחת היסוד העתיקה של ה"אטומיזם החברתי", הרואה בחברה לא יותר מאוסף של פרטים בודדים הנעים בחלל החברתי ומתנגשים זה בזה. פרטים אלה מונעים על ידי אינטרס אישי בלבד ונוהגים באופן רציונלי, כך שהחברה היא למעשה צורת החיים המשרתת באופן המיטבי את האינטרסים של כולם. מסקנות הוגים אלו מתוך תפיסת האדם שלהם הייתה כי תועלת הכלל מושגת במידה היעילה ביותר מתוך רדיפת האינטרס האישי של כל אחד מבני החברה.

תפיסת החירות של מיל אוסרת על החברה לכפות על האדם מסגרת מעבר לחוק המגן על ביטחונו ועצמאותו, שלו ושל זולתו. מדיניות זו מאפשרת, על פי הליברל, חופש מקסימלי לכל אחד מהפרטים בחברה, חופש מוחלט ממעורבות של אדם אחר, של ציבור, קהילה או מוסד חברתי, החופש המוחלט ממגבלה חיצונית. כוחו של הקולקטיב, הבא לידי ביטוי בחוקים, נורמות וסטנדרטים משותפים, מגביל את חירות האדם, מעוות את נפשו ומונע ממנו הגעה ליעדו ומיצוי יכולותיו. רק בהעדר מגבלות ומניעות חיצוניות, זהותו של הפרט תבוא למימוש מלא במעשיו, הוא יזכה להגשים את עצמיותו. זוהי תכליתו וסוד אושרו, הגאולה האינדיבידואליסטית, פסגת הפנטזיה הליברלית.

ואולם, נשאלת השאלה האם יכול הפרט לפתח את יכולותיו, ללא תמיכה והנחיה של מסגרת חברתית וערכית? כיצד ידע האדם להבחין בין טוב ורע ללא קנה מידה מוסרי וכיצד יבחר לו את הדרך בה ילך?

`Would you tell me, please, which way I ought to go from here?'
`That depends a good deal on where you want to get to,' said the Cat.
`I don't much care where–' said Alice.
`Then it doesn't matter which way you go,' said the Cat.
`–so long as I get somewhere,' Alice added as an explanation.
`Oh, you're sure to do that,' said the Cat, `if you only walk long enough.'

Lewis Carroll, Alice's Adventures in Wonderland, 1865

על פי הפירוש השני לרעיון החירות, החברה נתפסת באופן כללי כיסוד הכרחי להבטחת חירותו של הפרט. תפיסת החירות החיובית הייתה נחלתה של אסכולה פילוסופית אשר ראתה את החברה, מעבר לתפקידה האינסטרומנטלי של סיפוק תועלתם החומרית של הפרטים בתוכה, כבעלת תכלית פנימית משל עצמה. אסכולה זו התבססה על גישתו של אריסטו, שראה באדם יצור חברתי וחיה פוליטית מטבעו. 'זאן ז'אק רוסו, פילוסוף צרפתי בן המאה ה-18, ממיצגיה הבולטים של התפיסה בעת המודרנית, טען כי החירות האמתית של הפרט היא בהתנתקותו מרצונותיו האנוכיים ושאיפתו להשגת הטוב הכללי של החברה. רוסו ראה בחוק הדמוקרטי את הביטוי המעשי של הרצון הכללי של החברה, כך שבכל פעם שהיחיד מקיים את החוק הוא חותם מחדש על ברית של סולידריות עם החברה. היגל, שהושפע מרוסו, תיאר את החברה כממשות בעלת תכלית היסטורית. מעבר לכל הפרטים, לקולקטיב יש רצון, ורצון זה הוא מַשְׂאָתָם הגבוהה ביותר של כל הפרטים המוכלים בו. ללא חברה, לא רק שלא תיתכן חירות ליחיד, לא יתכן קיום אנושי כלל. תפיסה זו רואה בחברה ישות מהותית, שתפקידה רחב הרבה יותר מאשר סיפוק ביטחון פיזי וכלכלי. זוהי מסגרת המספקת לפרטים בתוכה זהות משותפת, ייעוד. עשייה משמעותית של האדם אפשרית רק בתוך מסגרת חברתית המספקת לו תשתית ערכית, שעל בסיסה מעשיו מקבלים משמעות, והוא מסוגל לזכות על כך בהערכה משאר חברי הקבוצה. מימוש חירותו של האדם בתפיסה זו היא בעשייה חברתית- בעבודה, בהשתתפות בחיים הציבוריים, בהתגייסות, בתרומה, בשותפות, בהקרבה.

גישה זו הופכת את הקערה על פיה: הרדיפה אחר התועלת האישית שלוק ומיל ראו בה כאידאל החירות, עתה נתפסת כאידאל העבדות. אריך פרום ראה בחירות השלילית את מקור מצוקותיו של האדם המודרני, אשר משתחרר מכבליו הקודמים, אך אינו מסוגל למלא את הפער שנוצר במשמעות. הצורך האמתי של אדם בחירות, הוא בחירות להגשים את עצמו דרך החברה, ולכן חברה שאינה מספקת לפרטים בתוכה תחושת זהות והשתייכות, "דרך", לבדידות, לניוון וניכור, וכמילות המשורר: "חופשי זה לגמרי לבד". בעולם שבו אין ערכים משותפים, אין מסגרת קהילתית וכל אדם "חופשי" לפעול על פי רצונותיו, ללא תשתית של הסכמה על הטוב והראוי, לפועלו של האדם לעולם לא יהיה ערך. האדם הוא חופשי, רק כאשר הוא מחויב לעיקרון נעלה, לרעיון גדול ממנו, לתכלית מוסרית.

על החירות ועל האחריות

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יהוה אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו … ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם, הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון … החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את יהוה אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך…"

דברים ל טו-כ

היהדות מצווה את האדם לבחור בעצמו, אך מציבה בפניו את מהותה של כל דרך ואת השלכותיה. על מנת להיות חופשי על האדם לעצב את חייו באופן אקטיבי ולעתים, באופן פרדוקסלי, תוך כפייה ממש של החופש על עצמו. כמו אצל רוסו, גם כאן חירות משמעותה חוק מוסרי שהוא למעלה מהאדם וקיום החוק מהווה אישור מחודש של הברית.

חג הפסח, מבחינה זו, מסמל את החירות רק במובנה הצר יותר, של התחמקות מהמצב השלילי, אך לא במובנה הרחב של יצירת המצב החיובי ה. חירות העברית לא מסתכמת ביציאת מצרים ואף לא בהטבעת חיל פרעה בים. לשם זכייה בחירות אמתית לא מספיק להימלט מהשעבוד, שכן ההיסטוריה מוכיחה (ושלנו עושה זאת על אחת כמה וכמה) כי השעבוד טבוע באדם ומקנן בו גם לאחר שנפטר ממשעבדו החיצוני. אם לא יקים לו חוק של חירות, מיד הוא מוצא לו משעבד חדש, עגל של זהב. לכן החירות האמתית נקנית לראשונה במעמד הר סיני- לא במקום שנפסחנו אלא במקום שנבחרנו, וחשוב מכך- בחרנו. החופש, בסופו של דבר, תלוי באדם. החירות שמביא אִתו משה מן ההר נקנית באחריות, במחויבות, בעבודה קשה ובמאמצים ואין היא נוחתת מהשמיים בנִסים ומעשי להטים. על מנת שיהיה חופשי חייב אדם להיות מחויב לחוק המוסרי של החיים החברתיים. כשלעצמו אין הוא חופשי כלל, שכן למעשיו אין משמעות אלא בקונטקסט חברתי, מוסרי.

"בכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות, אשר שׂמה לפנינו תורת משה, רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד: הצלחת כלל האומה בארץ נחלתה, ואל אושר האיש הפרטי לא תשׂים לב. כל איש ישׂראל הוא בעיניה רק אבר אחד מעם ישׂראל, והטוב אשר ישׂיג את הכלל הוא השׂכר למעשׂי הפרט. שלשלת אחת ארוכה מחברת יחד כל הדורות, מימי אברהם יצחק ויעקב עד לקץ הימים; הברית אשר כרת ה' את האבות שומר הוא לבניהם אחריהם, ואם אבות יאכלו בוסר תקהינה שני הבנים. כי אחד הוא העם בכל דורותיו…"

אחד העם, 'לא זה הדרך!', תרמ"ט

על הגלות ועל הגאולה

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, אמרו חכמינו. ואכן, בדורנו לא כל כך קשה עדיין לזכור את רעות הגלות: יציאת מצריים של דורנו עדיין מהדהדת בעברנו הלא רחוק. אחד העם היה בין הוגי הציונות אשר השכילו לראות כי הדרך לגאולת העם היהודי מכליה טמונה בעירור ההכרה הלאומית ותחושת שיתוף הגורל והאחריות ההדדית של העם. הגאולה, לגישתו, היא לא רק עניין של ביטול השעבוד למלכויות, אלא עניין הקשור בתפיסתו של היחיד את עצמו כחלק מהכלל, מהעם ומהאומה. הציונות, מהבחינה הזו, אינה ומעולם לא הייתה רק עניין של הקמת מדינה ובניין הכוח הצבאי:

"…חושב אני, כי הציונות לא תחדל מהיות אידאל, גם לאחר שנשיג את ארצנו, ארץ- ישראל. כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, יש לא רק השאיפה לרכוש כברת- ארץ בטוחה במשפט בעד אמנו האמלל, כי אם גם השאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית."

ז.ב. הרצל, 'תקוותנו'.

והנה גם היום אנו עוברים את אותו התהליך, ממש כמו דור המדבר. משנוכחנו כי אנו עומדים במרכזו של מהלך היסטורי, שאת עצמתו אין ביכולתנו לתפוס ולהכיל, שוב אנו לוקים בהלם הגאולה, נרתעים מהאחריות שבאה עם החירות. ככל שהמנהיגות הרוחנית מתעכבת על ההר, מחלחלת הספקנות ומתרופפת האמונה. רק דור או שניים חלפו וכבר נדמה לנו כי שגינו באשליה, כי החזון הגדול לא היה יותר מפנטזיה ילדותית מסוכנת, ואנחנו תרים אחר משהו ממשי להיאחז בו- עגל הזהב.

תרבות הצריכה הפוסט-מודרנית מסיטה את תשומת ליבנו מהנצחי אל הרגעי, מהפנימי אל החיצוני, מהדעת אל החוש, מהרוחני אל הממשי, מהקיבוצי אל הפרטי, מעבודת ה' לעבודה זרה. אנחנו מייחסים יותר ויותר ערך לממשי, לגלוי, לניתן לכימות ולמדידה. יותר ויותר אנו מאמצים ערכים לא לנו, והופכים לחברה סמי-אמריקאית, אינדבידואליסטית, שאינה מובילה רעיון ואף נבהלת מהזיהוי האתני, הלאומי, של עצמה. חברה שלאט לאט מפריטה עצמה לדעת, מאבדת את ערכיה ודרכה ואיתם את בסיס הלגיטימיות שלה. אנחנו רוצים להיות נאורים, משוחררים, קוסמופוליטיים, יוצאים לחפש את עצמנו בהודו, בסדנאות של התחברות עצמית, עם תרמיל עמוס בקלישאות על פנטזיות של אושר צרכני:

"קודם כול מספיק עם האנחנו הזה. אין אנחנו, יש רק אני בעולם חמישה מיליארד אני, שחוברים לקבוצות ומתפצלים כל הזמן לפי אינטרסים או מניפולציות חיצוניות… הדור שגדל עכשיו בכל העולם הוא דור מאוד יוצא דופן… יושבים עם השלט רחוק או העכבר ליד המחשב. דור שלם, מלונדון עד בומבי וביירות, יושב מול הטלוויזיה עם עשרות ערוצים מכל העולם. אין יותר מקור אינפורמציה מרכזי, כל אחד חייב לבחור לעצמו באופן פעיל איזו מציאות הוא רוצה ליצור, איה מינון: כדורגל? חדשות? MTV? תוכנית על לווייתנים? משהו מצחיק, משהו מפחיד? אין יותר תרבות מרכזית… השליטה חזרה לידי היחיד. אני יושב עם השלט הרחוק ביד, או עם העכבר באינטרנט. כל יחיד הוא מלך, אין יותר צריכה פסיבית קולקטיבית."

גבי ניצן, "באדולינה", 1999.

באין חזון יפרע עם. נדמה לנו כיום כי אנו חיים בארצנו אליה שבנו והנה פטרנו עצמנו מעול הגלות. אבל עזיבת הגלות היא מאבק מתמיד וכך השאיפה לסיני. יציאת מצרים אינה מספקת כשלעצמה. היא מצריכה מהפך מנטלי של שחרור מהכבלים, נטישת האלילות, שחרור מההרגלים הישנים, שחרור מקיפאון מחשבתי, מייחוס ערך לעכשווי, לגלוי ולחיצוני. החירות היהודית היא חזון אינסופי, מתמיד, שתחילתו בחירות שלילית – "יציאת מצרים" ושיאו בחירות חיובית של מתן תורה ועבודת ה'.

הציונות נחלה הצלחה כבירה, היסטורית, במשימתה להשגת ריבונות של העם היהודי במולדתו. היא מרדה בהצלחה בפסיביות הגלותית שקראה לה לא לעלות בחומה. אך משהושגו מטרות אלה עם קום המדינה, שקעה בתרדמה. כעת, עליה לשוב אל שורשה ולחדש את חזון התחייה הרוחנית של העם היהודי בארצו. כפי שלא חיכתה לגואל שיבוא לתקוע בשופר לשאת את נס קיבוץ הגלויות, כך אין היא צריכה לשבת ולהמתין לנביא שירד מן הענן עם לוחות חדשים. כפי שעלתה בחומה, עליה לעלות בהר. הדבר לא יעלה בידינו אלא אם ייקחו בו חלק חוגים רחבים בעם היהודי, על זרמיו, פלגיו ויובליו. לעניין זה יש להתחיל להכין את הלבבות. לא עלינו המלאכה לגמור, אך לא אנחנו בני חורין להיבטל ממנה.

מאת

אלירן זרד

אלירן זרד

נשוי למיכל ואב לתמרה, להראל וליונתן, יליד 81. בוגר אלול ג' ושותף להקמת 'בית פרת' ירושלים. מתגורר כיום בנופי פרת כחלק מגרעין 'עינבר', המקים קהילה חדשה בגוש אדומים לדתיים חילוניים ומה שביניהם. עוסק בשנים האחרונות בלימוד הגות ציונית וכותב עבודת דוקטור בתחום באוניברסיטת בר אילן. מקבל השראה במיוחד ממשנותיהם של אחד העם וא"ד גורדון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.