קול התור

השנה 1806. חורף. אי שם ברוסיה הלבנה, בעיירה קטנה על גדות הדנייפר, מתכנסת לה חבורת יהודים מלאי מרץ והשראה. בראשיהם מתרוצצים רעיונות מהפכניים על גאולת היהודים. הגאולה, הם טוענים בהשראת תורת רבם, לא תבוא על ידי נס, כי אם "בדרך הטבע" על ידי מעשיהם של היהודים עצמם. השבועות בטלו- העת הגיעה לדחוק את הקץ. בפיהם שגורה מימרה עתיקה מספר הזוהר: "באתערותא דלתתא תליא מילתא. לעורר התערותא דלעילא"[1.בהקשר זה: ההתעוררות מתחילה מלמטה, ההתעוררות האנושית לפעילות תעורר לפעילות את ההתעוררות מן השמים.] …

היהודים מכנסים אסיפה גדולה ומרשימה בעיר שקלוב, אליה מגיעים כל נכבדי ועשירי העדה של אותה התקופה ומכריזים על ההוצאה לפועל של תנועת "חזון ציון", שתכליתה: עליית יהודים לארץ ישראל ויישוב ארץ הקודש על פי תורתו של רבם, הגאון ר' אליהו שלמה זלמן מוילנא, הוא הגר"א. תלמידי הגר"א עולים לארץ החל מ-1808. בראש העלייה עומד ר' הלל ריבלין משקלוב, מתלמידי הגר"א הבכירים, לו מיוחס הספר 'קול התור' המציג את תפיסת הגר"א על הגאולה. תוך 4 שנים מגדילים העולים את אוכלוסיית היהודים בארץ בכ-%10. הם מתיישבים תחילה בצפת ובהמשך מחדשים את היישוב האשכנזי בירושלים. אחרי שנים של ניסיונות ומאמצים מצליח ר' אברהם שלמה זלמן צורף להשיג מהשלטונות את האישור הנדרש והתלמידים מקימים מחדש את בית הכנסת 'החורבה' (בשל כך הם משמיטים ממזמור 'לכה דודי' את הפסוק 'התנערי מעפר קומי'…). הם קונים בתים ומקימים שכונות חדשות ליהודים בעיר. צאצאיהם, הקרויים בפינו אנשי "היישוב הישן" קונים אדמות ומקימים ישובים חקלאיים, מפעלי תעשייה, בתי חולים, בתי ספר ובתי דפוס, המוציאים לאור את העיתונים העבריים 'לבנון' ו'חבצלת'. הם מקימים את השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר ומאיצים באנשי היישוב היהודי לקיים אורח חיים עצמאי ויצרני. מאז תלמידי הגר"א, מגיעים לארץ גלים של עולים מכל התפוצות. הם מביאים את מספר היהודים בארץ מ-5000 בתחילת המאה ה-19, ל-28,000 ב-1882. אז מגיעה לארץ העלייה "הראשונה" חקלאיים, מפעלי תעשייה, בתי חולים, בתי ספר ובתי דפוס, המוציאים לאור את העיתונים העבריים 'לבנון' ו'חבצלת'. הם מקימים את השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר ומאיצים באנשי היישוב היהודי לקיים אורח חיים עצמאי ויצרני.

הקול קול יעקב הידיים ידי עשיו

ב-1896, כשפרסם הרצל את 'מדינת היהודים' שלו, הציונות כבר חגגה כמעט 100 שנה של פעילות ענפה. במחצית השנייה של המאה ה-19 מצטרפים לחגיגה הזאת גם יהודים רבים במזרח אירופה המתחברים באגודות 'חובבי ציון', כותבים בעיתונים בעברית ופועלים להכשרת הלבבות לציונות, הידיים לעבודת האדמה והרגליים לעלייה לארץ. אף שרבים מהם היו חילונים, הייתה זו ציונות הקשורה בעבותות לערכים ולמורשת היהודית וחלק ממנהיגיה היו ראשי קהילות ורבנים. הייתה זו ציונות של תחייה לאומית ורוחנית, של עשייה, של התיישבות, של בנייה ועלייה.

עם עליית הרצל לבמת ההיסטוריה, התמונה הזאת כולה משתנה. הרצל מביא גישה חדשה אל תוך התנועה הציונית, הנבדלת בשני ממדים מרכזיים מהציונות שצמחה עד כה: הציונות שהביא הייתה פרי מחשבה של יהדות מערב אירופה, שהעולם היהודי כבר זר לה, והיא נמשכת אחר קסם הנאורות האירופאית. משהושמו לאל כל ניסיונותיה להתבולל, החלה לחפש מקום בטוח ליהודים להתבולל בו. בשל כך, העדיפה תפיסה ציונית זו את רעיונות המודרניות, הליברליזם והלאומיות האירופאים על פני המשמעות והתוכן של הזהות היהודית. הרצל עצמו לא ראה בארץ ישראל את האופציה הבלעדית, ואת העברית כשפת העם והמדינה- לא ראה כאופציה כלל. בממד השני, הרצל הפנה את מוקד העשייה אל התחום המדיני- הקמת מוסדות וניהול משא-ומתן דיפלומטי עם האומות. הוא ראה בעשייה ההתיישבותית גורם בעייתי שעלול לסכל את ניסיונותיו המדיניים, וברעיונות התחייה הרוחנית פטפוטי סרק שיש לדחותם לשלב בו יחיו היהודים במקום בטוח משלהם.

אפשר לומר, כי מאז קונגרס באזל, הכילה הציונות שני זרמים לאומיים בתנועה אחת. פרופ' אלעזר שבייד מבחין בין שני זרמים אלה,[2.שבייד, בין תחייה לאומית ל"נורמליזציה" של העם היהודי", תשס"ט] שרחשו תמיד מתחת לפני השטח של התנועה הציונית: זרם "הנורמליזציה" שאף להפוך את העם היהודי ל"עם ככל העמים", בעל טריטוריה מוגדרת ומדינת לאום. וציונות התחייה, שהמייצג המובהק שלה היה אחד-העם, ששאפה "להחזיר את העם היהודי אל עצמו": אל מולדתו, אל שפתו ואל ערכיו התרבותיים. הראשונה ביקשה לפתור את "בעיית היהודים" הפיזית, על ידי מציאת מקלט בטוח. השנייה ביקשה לפתור את "צרת היהדות", שרוחה הלאומית התנוונה במשך שנות הגלות.

על ברכי רעיונות התחייה צמחה רוח תנועת העבודה של גורדון, כצנלסון וחלוצי העלייה השנייה. גישה שהשפיעה גם על הגותו של הראי"ה קוק, על שירתו של ביאליק ועל מפעלו של אליעזר בן יהודה. ברוח זו הוקמו מוסדות התרבות, החינוך והרווחה של היישוב, ובהם האוניברסיטה העברית:

"רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהישמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבנה. מוכנים הם להערות את כל משא- נפשם ולבבם ולהריק את כל כוח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים סלעים ומיבשים בצוות וסוללים דרכים ברנה ובצהלה. הצעירים הללו יודעים להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת הגוף, למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו אלה באש את ירושלים של מטה ואלה את ירושלים של מעלה ומאה ואלה יבנה ויכונן בית חיינו – "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".

לפתיחת האוניברסיטה בירושלים / ח"נ ביאליק, 1925

במשך מספר שנים התקיימו שני הזרמים זה לצד זה, הזינו זה את זה ולעתים אף שיתפו פעולה. הצלחת הציונות הייתה פרי הדיאלקטיקה הבונה ביניהם. למרות שהזרם הראשון היה ותיק יותר, עמוק וממושך יותר, עם הזמן כבשה תנועתו המודרנית של הרצל את הבכורה וסחפה את העם כולו אל חיק התפיסה המדינית. השואה הייתה נקודת מפנה שטרפה את הקלפים והעמידה מעל הכול את הצורך במדינה עצמאית בעלת משק כלכלי המסוגל לקליטה המונית וצבא חזק. עם הקמת המדינה והצרכים החומריים השוטפים, נדחקה אט אט רוח העשייה והיצירה החלוצית הציונית לקרן פינה, לטובת אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודמוגרפיים. המדינה ניכסה לעצמה את הובלת הציונות, בדרך של צבא, חוקים וביורוקרטיה. העם שקע במאבק היום יומי להישרדות והצלחה על פי סטנדרטים מערביים. השיח הפוליטי והציבורי על הדרך, על המוסר, על תחיית העם ושיבתו לארצו ולמורשתו, התחלף בשיח על קווים, עקומות ומספרים. כיום מקיף השיח הזה את המערכת הפוליטית ואת הדיון הציבורי מימין ומשמאל.

קול התור

"…הרס אִטי, אך מתמיד, של התאים הבריאים פוקד את החברה הישראלית בעקבות ההגמוניה של ההישגיות, המחנכת לתחרות שלוחת רסן, לניכור, לדורסנות, לפולחן האלימות והכוח, לניצחון האנוכיות והנוחות הרגעית – על חשבון רמתה של הסולידריות והעזרה ההדדית… ההישג בחברה כזאת אינו האמצעי כי אם המטרה, אב המעשים ותכליתם גם יחד, שסופו לתסכל אף את בעל ההישג עצמו, שהרי תמיד ימצא משהו שהישגו מרשים יותר. בולמוס ההתעשרות, הרעבתנות והראוותנות והרדיפה אחרי חיים הנראים קלים, סופם לעתים קרובות חיים קלוקלים, המותירים אחריהם לוחות שבורים וסולמות ערכים משובשים עד לאין הכר, לגבי ערכים לאומיים ואנושיים גם יחד."

כלים שלובים/ יגאל אלון, 1979

לאחר מספר עשורים שבהם נראה היה כי תנופת העשייה הציונית דועכת ומתאבנת, ואף עולה וצוברת תאוצה ביקורת חריפה על עצם מוסריותה של התנועה ופעליה, עולה וצץ זרם חדש המחדש את המעשה הציוני הראשיתי. זעיר פה זעיר שם, קמות קבוצות של צעירים שמואסים בדרך החיים החומרנית והתחרותית שמציעה להם החברה ובוחרים בדרך של קהילה, של עשייה ואידאל. הם מחפשים לחזור אל חיים מוסריים יותר, נכונים ומשמעותיים יותר.

בנייר עמדה שאת כתיבתו סיימתי זה מכבר,[3." תמיכה ממשלתית בגרעיני משימה לאומיים". הנייר נכתב במסגרת תכנית המנהיגות הצעירה של 'המכון לאסטרטגיה ציונית': www.izs.org.il] ניסיתי לעמוד על טיבה של תופעה חדשה זו. אותם צעירים, כמו אבותיהם האידאולוגיים – הצעירים מנאומו של ביאליק, שואפים לעסוק בבניין האדם והעם, לכונן חברה צודקת, לחזור אל מורשתם ואל שורשיהם התרבותיים ולקיים חיים יהודיים של עשייה ויצירה בכל התחומים. אין הם מאמינים שהדבר יעשה בדרך נס מן השמיים ולא על ידי מדינות וממשלות, אלא כאז כן עכשיו, "בדרך הטבע" וב-"אתערותא דלתתא", על ידי עבודה של אנשים "המעמידים הכול על עצמם". הם יוצאים מתנועות הנוער, מהמכינות הקדם צבאיות מבתי המדרש החדשים, הם עולים ליישובים בנגב ובגליל שנמקים מייאוש ומזקנה, הם מתיישבים בערי פיתוח ובשכונות מצוקה. הם רואים עצמם "טורייה לייבוש הביצות החברתיות".

הקבוצות השיתופיות, גרעיני בוגרים של תנועות הנוער, גרעיני נח"ל, גרעינים תורניים, כפרי סטודנטים וקבוצות אחרות מקימים ומשקמים ישובים ושכונות, מייסדים בתי חינוך, מדרשות ומתנ"סים – קול השופר הולך וחזק מאוד. המדרשה שלנו באלון מספקת גם היא חידוש מהבחינה הזאת, שכן היא מהווה מודל ראשון של "מכינה אחר-צבאית", שבה נפגשים אנשים לשם היכרות, לימוד וחשיבה על דרך חדשה לחברה הישראלית. זוהי תקופה של תפנית, שרק בנו תלוי לאן היא תוביל. ניצנים נראים בארץ, קול הדור שוב נשמע. אל לנו להיבטל מן המלאכה, כי בפינו ובלבבנו לעשותה.

מאת

אלירן זרד

אלירן זרד

נשוי למיכל ואב לתמרה, להראל וליונתן, יליד 81. בוגר אלול ג' ושותף להקמת 'בית פרת' ירושלים. מתגורר כיום בנופי פרת כחלק מגרעין 'עינבר', המקים קהילה חדשה בגוש אדומים לדתיים חילוניים ומה שביניהם. עוסק בשנים האחרונות בלימוד הגות ציונית וכותב עבודת דוקטור בתחום באוניברסיטת בר אילן. מקבל השראה במיוחד ממשנותיהם של אחד העם וא"ד גורדון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.