לחיות בכבוד בארץ ישראל

”עד כמה אפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך אתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה… כאשר יקרה תמיד ל“עבד כי ימלוך“, והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת…”[1.אמת מארץ ישראל, אחד-העם, תרנ“א.]

פעמים רבות מצטטים את דבריו של אחד העם מן המאמר שכתב על מסעו לארץ-ישראל בשנת 1891. כבר אז העלה ביקורת על מה שהגדיר כאלימות וכהתנשאות בה פעלו אנשי התנועה הציונית ביחס למה שקראו ”עם-הארץ“. הייתה זו תחילת הביקורת על האופן שבו צריכה הייתה הציונות בראשית דרכה להתייחס אל תושבי הארץ הערבים. מעניין לחשוב מה היה קורה אילו שמעו לו. האם משהו היה משתנה, האם היו נראים אחרת סיפורי הקרבות וההיסטוריה השטופה כל כך בדם במאה השנים האחרונות?[2.מרטין בובר, תעודה וייעוד. כרך ב‘, מרץ 1939.]

אומרים: ”יהא כך, טעינו [כשהתעלמנו מן הערבים], אנו מכירים בזה, אבל עתה בא הכול כמו שבא, עתה מאוחר הוא לפנות אל הדרך שהראית עליה. היום שורר החוק החמור של הפוליטיקה הבין-לאומית ותוצאותיו. היום אין עוד מקום שבו נוכל להכין חיי שלום.“ […] אך תמיד אמרתם: ”לגבי יום אתמול אפשר שישרה עצתך אבל עתה כבר עבר זמנה, היום לא ייתכן עוד הדבר, היום אין כוחו יפה עוד, היום הכול נשתנה!“ וכן נהפך היום לאתמול ושוב היום לאתמול, ומדי פעם בפעם לא נעשה מה שיכול היה על כל פנים להיעשות דווקא אז, וחוסר מעשה זה השפיע על העתיד.

דבריו של אחד-העם לא נעשו פחות רלוונטיים עם הזמן אלא יותר ויותר משמעותיים עם השנים. ככל שהלאום הערבי הרחב עיצב את זהותו הכלל-ערבית ולאט לאט גם נפרד ללאומים מובחנים בגבולות מדיניים, הלך ונעשה המיעוט הערבי בגבולות ארץ-ישראל גורם משמעותי שאי-אפשר להתעלם ממנו יותר. לא אכנס כאן לפירוט וניתוח תהליכי התהוותו של הלאום הפלסטיני. די אם אומר שלרוב הדעות, קיומו היום הוא עובדה מוגמרת. הפלסטינים היושבים בארץ ישראל רואים בה מולדת ובית, ולצורך העניין נראה לי מיותר לערער על כך משום שבשורה התחתונה זוהי העובדה שנגזר עלינו להתמודד איתה.

במקום הדיון ההיסטורי, הייתי רוצה להציע כאן התחלה של חשיבה מחודשת על אפשרות של חיים משותפים בארץ ישראל, ואגב אורחא להעיר את תשומת הלב למידת הרצינות שבה, לדעתי, מתייחסים רוב הישראלים לדרישותיו והגדרותיו של הלאום הזה. ב‘רוב הישראלים‘ אני מתכוון לכלול גם חלק מהמכונים ”ימין“ וגם מהמכונים ”שמאל“.

כבר בשנות ה-20 שאפו מרטין בובר ואנשיו בתנועת ”ברית שלום“ לקיים פתרון של מדינה אחת דו-לאומית. ייתכן ופתרון כזה הוא ריאלי וכדאי יותר משאר הרעיונות הקיימים היום, אבל המאמר הזה אינו קריאה למדינה לאומית או דו-לאומית, אלא הצעה לחשיבה מחדש. חשיבה מחדש על הדרך שבה אנחנו חושבים על תושבי הארץ הערבים, כמו גם על הסיבה לשהותנו בארץ. חשיבה מחדש על מהותה של הציונות ועל האופן שבו אפשר לממשה תוך מזעור הנזק שייגרם מתוך כך לאחר.

ראשית הבעיה נעוצה, לדעתי, ביחסה של הציונות, או של ההנהגה הציונית בארץ כלפי התושבים הערביים, ובהתעלמותה מן הבעיה האזרחית הממשית שקיומם בארץ הציב בפניה. זהו היחס שעליו התריע אחד-העם והמדיניות שאותה ביקרואנשי ’ברית-שלום‘. הדברים עולים גם מעדויות של מתיישבים המקוננים על כך שבין העולים לא היה ולו דובר ערבית אחד שיוכל לסייע להם ברכישת הקרקעות, עובדה שהפריעה להם במישור הטכני, אך במבט לאחור נראה שהיא משקפת גם משהו מיחסם של מייסדי היישוב היהודי החדש. יחס זה כלפי הערבי כ‘אחר‘ השוכן בארץ אך איננו שותף, השתמר ומשתקף בבעיות המדיניות והאזרחיות שאנו מתמודדים איתן היום. הכוונה היא גם לבעיית שוויון הזכויות האזרחי החיצוני, אך באופן עמוק העובדה שבין שני העמים החיים בארץ שורר נתק תרבותי כמעט מוחלט – זו היא בעיית העומק המובילה לשאר בעיות אי-השוויון והזלזול.

מקובל לספר שתנועת ברית-שלום קמה בתגובה לפופולריות שצברה מדיניותו של זאב ז‘בוטינסקי בקרב ציוני גרמניה. ז‘בוטינסקי טען, בעיקר במאמריו על ’קיר הברזל‘ כי עובדת קיומם של שני העמים בארץ היא עובדה מוגמרת שאין לערער עליה וגם אין לשנותה. גירוש המוני נראה אז בלתי אפשרי, ולדידו של ז‘בוטינסקי גם בלתי מוסרי. לכן, ביקש ז‘בוטינסקי ליצור כוח מגן צבאי יהודי שיבטיח בכוח את הקיום היהודי בארץ לצד הערבים. רעיון זה עורר את אנשי ברית שלום לחשוב על חלופה ציונית אחרת שתבוא בדרכי פשרה והידברות עם הערבים. לדעתי, דווקא בין שני הרעיונות הללו יש הרבה מן המשותף, כפי שגם היום אפשר למצוא קווי דמיון בין קבוצות המוגדרות ימין ושמאל קיצוני. המשותף הוא ההערכה לדבריו ולרצינותו של הערבי או הפלסטיני.

שתי התנועות ההיסטוריות ביקרו קשות את בן-גוריון ואת ההנהגה הציונית בכלל על התעלמותם מהערבים בארץ ומדרישותיהם לזכויות בה.[3.כיום, יש המאשימים את בן-גוריון עצמו בכך שיישם את מדיניות קיר-הברזל, אך ההבדל המהותי בין הגישות הוא בהכרה בקיום הערבי בארץ ובלגיטימיות שלו.] מכאן ומכאן עמדו אנשים שתפסו את דבריהם של הדוברים הערבים במלוא הרצינות, בעוד שעיקר התנועה הציונית ביטלה אותם והתייחסה לערבים כאל פרימיטיבים שיישמעו לנו משעה שנשלוט בהם.

במידה רבה, אני חושב שגם אם עמדה זו התעדנה ואף-אחד לא יעז להשתמש ביחס לערבים באותם ביטויים שנהגו אז, עמדתו הפנימית של רוב הציבור היהודי לא השתנתה. ימנים רבים מאמינים שעלינו לשלוט בכל הארץ כולל בשטחי יהודה ושומרון, ולאו-דווקא בגלל צדקת דרכנו אלא בעיקר כי ”אין עם מי לדבר“. מנגד, רבים המוגדרים ”שמאל“ מאמינים בפתרונות שונים של הפרדה מוסכמת או כפויה מהפלסטינים. בדרך-כלל מתורצת הפרדה זו באיום הדמוגרפי ובאי רצון לשלוט על עם-אחר. ואני אומר כי שלוש עמדות אלה אומרות רק – אי-רצון לחיות עם עם אחר. גם אם נקבל את רעיון ההפרדה, רעיון המדינה הדו- לאומית, הפתרון הירדני (דוגמת ”היוזמה הישראלית“) או אפילו את קיבוע המצב הקיים בדרך כלשהי – השינוי שאנחנו נדרשים לעשות הוא מהותי יסודי ופנימי יותר. עלינו להפנים ולחזק שני יסודות במקביל:

ראשית, העם הפלסטיני מאמין בזכותו על הארץ, המשתרעת מהים עד הירדן (אם לא מעבר לו) ומעכו בצפון ועד באר שבע לפחות. כמו-כן נראה שזיקה זו אל הארץ היא לכל הפחות לא-מופרכת. שנית, העם היהודי מאמין, או על כל פנים הגיע ארצה בשל אמונתו זו, בזכותו על הארץ, המשתרעת בגבולות דומים.

שני יסודות אלה, אף שהם נעדרים כמעט מהשיח הפוליטי הגלוי, עומדים לדעתי בבסיס רוב האמונות הרווחות על המצב המדיני. אולם כיוון שאיננו מודעים אליהם מספיק, ואיננו מפנימים את משמעותם – איננו פועלים בהתאם. ביחס ליסוד הראשון, אילולא ידענו שלפלסטינים ישנה זיקה אל הארץ והסכמנו לקבלה כעובדה מוגמרת, לא היינו פותחים מלכתחילה בשיחות ובמו“מ כלשהו. ערעור על זיקה זו היה בלתי אפשרי בעיניו של ז‘בוטינסקי ואנשי דורו ונראה שגם היום לא ניתן לחלום ואף בלתי מוסרי לחלום על ’היעלמות‘ העם השוכן לצדנו.

הגדרת המטרה הציונית היא כמובן משימה מורכבת יותר מבחינת הניסיון לכלול את ריבוי הדעות בתוך העם היהודי והתנועה הציונית. אולם נדמה לי שבאופן כללי מוסכם יהיה על כולם שהתנועה הציונית שאפה מאז ומעולם להחזיר את היהודים לארץ ישראל דווקא, ולא למדינות אחרות. הסיבה שנבחרה ארץ-ישראל הייתה בלי ספק הזיקה שחשו כלפיה היהודים בכל הדורות, ומתוך כך ביססו את אמונתם שזכותו של העם היהודי לבית לאומי תתממש כאן.

איני מפריד בין שטחי יהודה ושומרון ובין הגליל והנגב, כיוון שלדעתי אין הבדל רעיוני, גם אם יש הבדל מעשי, ביחס לחלקי הארץ השונים הן מבחינתם של הפלסטינים, והן מבחינת הרעיון הציוני בראשיתו או על כל פנים יחסה של המסורת היהודית לחלקים אלו. בהקשר זה אפשר לציין נאום שנשא ראש הממשלה לפני מספר חודשים ובו חזר לדבר באופן נדיר על ”זכותנו“ לשבת במקומות בעלי חשיבות היסטורית לעם היהודי כמו: בית-אל, חברון וכדומה. ’באופן נדיר‘, כיוון שבעשורים האחרונים גם אם התבטא אחד המנהיגים (החילוניים) בארץ בעד ההתיישבות ביו“ש היה זה בעיקר מטעמים בטחוניים. שינוי היחס אל העם הערבי דרוש אמנם גם ללא קשר ליחסנו אל ארץ-ישראל, אולם נדמה לי שהם כרוכים זה בזה.

כיום מקובל לטעון שברגע שניסוג מהשטחים – ייפתרו הבעיות. אך כאמור, חלק ניכר מהעם הפלסטיני יושב בתוך תחומי הקו הירוק ויחסנו אליו אינו שונה מהותית מיחסנו אל הפלסטינים האחרים. לדעתי דווקא מתוך הישיבה בתוך יהודה ושומרון יש לנו הזדמנות לפגוש את העם הפלסטיני באופן בלתי אמצעי ושונה. עלינו להכיר בעובדה הפשוטה שבנפרד (כביכול) או ביחד – שני העמים יחיו זה לצד זה במאות הקרובות.

הזדמנות זו משמעותית עבור הציבור הישראלי בכלל אך עשויה להיות רלוונטית עבור המדרשה ובוגריה בפרט. בדרך-כלל כאשר מתייחסים למיקומה של המדרשה ביישוב אלון, הדבר נעשה באופן שלילי או מתנצל. הייתי רוצה לנצל את השהות בתוך הנוף המדהים הזה של הרי בנימין לקידום שתי מטרות הנובעות מן האמור: האחת, הפנמת הרעיון שארץ ישראל שבה התעצבה התרבות היהודית הקדומה שאנחנו לומדים (בעיקר התנ“ך כמובן) היא בעיקר הארץ הזאת שבין חברון ושכם. בינתיים העובדה הזו מוזכרת רק מדי פעם כשמדברים על ירמיהו שצעד כאן בין הגבעות; המטרה השניה, היא היכרות עם מי שיושב בארץ הזו לצדנו, ודווקא בגלל שאנחנו קשורים כל-כך, אולי בעל-כרחנו, למקום הזה. כך, גם אם נחליט לעזוב את המקום, כלומר ’לצאת מהשטחים‘, נוכל לעשות זאת מתוך יחסים של שכנות טובה וכבוד אל מי שישבו בו במקומנו.

היכרות כזו עשויה להתממש במספר דרכים מעשיות, אך עיקרה בהעלאת המודעות למישור זה של הפוליטיקה והתרבות הישראלית. דרך אחת היא הכנסת מקורות איסלאמיים למאגר המקורות שאנחנו לומדים. דרך נוספת היא לימוד השפה. רובנו המוחלט איננו מסוגל לתקשר תקשורת בסיסית בשפה הרשמית השנייה של ישראל. השלב הבא הוא כמובן המפגש הבין אישי. שלוש הדרכים הללו ובמיוחד השתיים האחרונות, נתפסות כמעשים פוליטיים של שמאל. אולם לדעתי ניתן לוותר על התווית הזו. המדרשה מבקשת לעצב זהות ישראלית חדשה. אינני חולק על הצורך להתגבש ולגבש לעצמנו זהות יהודית פנימית שתתגבר במידה מסוימת על החלוקה הפנימית בתוך המגזר היהודי, אך לדעתי חלק מעיצוב יחסנו אל הארץ ואל זהותנו בה חייב להתייחס גם אל האחר, אל הערבי החי בה אתנו.

בתוך רצף הדברים התייחסתי למספר פתרונות אפשריים המצויים בשולי הדיון הציבורי ונגעתי במספר עמדות. אולם עיקר דבריי מכוון לאפשרות של שינוי הגישה שלנו לסכסוך והגישה לאדמה עצמה. אולי ייתכן ומתוך שינוי פנימי בגישתנו נוכל להתעלות על עמדותינו הידועות ונאפשר לעצמנו לחלום שוב על האפשרות לחיות כאן, בארץ ישראל, מתוך אמונה בזיקה אליה ולא מתוך ייאוש, אשמה, או זלזול. מתוך כבוד הדדי והערכה לעם האחר השוכן בה עמנו. היפתחות כזו עשויה להוביל בסופו של דבר גם לשינוי ביחסנו הבסיסי אל האדמה –אדמה שאינה שייכת לנו – אלא אדמה שאנו שייכים אליה.

אסיים בציטוט נוסף מדבריו של בובר הרעיון הכללי שביקשתי לבטא כאן:

רצוננו הלאומי הזה אינו מופנה נגד אומה אחרת. העם היהודי, שזה אלפיים שנה הוא מיעוט נרדף בכל הארצות […] פונה עורף בשאט נפש לשיטת הלאומיות העריצה, אשר הוא עצמו היה קורבנה במשך זמן כה רב. הננו שואפים לחזור לארץ ישראל, אליה אנו קשורים בקשר היסטורי, לא על מנת לדחוק את רגליו של עם אחר או להשתלט עליו […הציונות] איננה מתכוונת לקפח את זכותו של מישהו […] אין מטרתה ניצול קפיטליסטי של שטח ואין היא משמשת לשום תכלית אימפריאליסטית.”[4.ספטמבר 1921, הקונגרס הציוני ה-12.]

מאת

גלעד שור

גלעד שור

למדתי באלול תל אביב, כן היה פעם אלול בת"א, כנראה התכנית הכי מוצלחת עד כה. זה קרה ב-2010. מאז למדתי תואר שני באיסלאם והתמקדתי בסופים בישראל, והצטרפתי לגרעין עינבר מיסודה של המדרשה, ויחד אנחנו מתכוונים להקים קהילה יהודית ישראלית באזור גוש אדומים. חוצמזה אני פעיל במזרח ירושלים מטעם תנועת התעוררות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.