הפוך, גוטה. לימודי יהדות מחזקים את היהדות החילונית

מאת: רגב בן דוד

התוכנית החדשה ללימודי "תרבות יהודית ישראלית" מעוררת תגובות עזות מכל קצוות הקשת. מאמרו של רמי לבני ב"הארץ" (3.5) טוען שזו מתקפה מתוחכמת כנגד החילוניות, המבקשת לטשטש את מה שעשו האבות המייסדים של הציונות. כהרגלו, הוא יוצא נגד לימודי יהדות באשר הם. אך היכרות מעט יותר מעמיקה עם ההגות הציונית מובילה דווקא ליחס חיובי ללימודי יהדות למטרת זהות יהדות חילונית.

האבות המייסדים של הציונות היו נטועים לא רק בתנ"ך ובנופי הארץ אלא גם בארון הספרים היהודי הרחב. אחד-העם, ח"נ ביאליק, א"ד גורדון, ברל כצנלסון – כולם היו בקיאים במורשת היהודית וראו בה בסיס זהותם הציונית. אם היו נשאלים "אתה יותר יהודי או ישראלי?", סביר שהיו פוטרים את השואל במשיכת כתף, שהרי הישראליות מלכתחילה לא היתה זהות אזרחית ניטרלית, שם מאגד סתמי לכלל היושבים באותו חבל ארץ; היא שמו הקדום של העם שהמדינה הוקמה כבית לאומי שלו, המהווֶה רוב מקרב תושביה, ושחלקים ממנו חיים מחוץ לה.

זהותם היתה גם חילונית, אף שהם עצמם לא השתמשו במונח זה (הם היו יהודים 'לאומיים', 'חופשיים' או 'תרבותיים', להבדיל מ'האדוקים'). זהותם היתה 'יהודית חילונית' – לא 'חילונית-ישראלית' וגם לא 'חילונית' סתם. מה שהפך אותם לציונים חילוניים היה החיפוש אחר דרכי ביטוי לאומיות ותרבותיות לשייכותם היהודית. מתוך כך שבו לארץ האבות, נשאו נס לקיבוץ גלויותינו, הקימו מוסדות פוליטיים וחידשו בתרבות. בעקבות אחד-העם הם ראו את המסורת היהודית כולה, על המכלול הדתי, כפרי "הרוח הלאומי", וככזה – כמטען שבו ניתן למצוא תכנים רלוונטיים לעם. שאלותיו המהדהדות של כצנלסון רלוונטיות גם היום: "אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יש בזה ממידת המהפיכה להתנכר לו? השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?".

המסקנה ברורה: העצמת הזהות היהודית של היהודים החילונים לא מאיימת על זהותם היהודית-חילונית, במיוחד אם היא נעשית בגישת היהדות כתרבות, אלא להיפך. (כאן מגדירים את זה: The birth of a new breed of Israeli, one who is proudly secular but also well versed in Jewish texts and traditions, has led to revitalized sense of religious empowerment.) מהפכת החילון בגרסתם הציונית של אחד-העם וממשיכיו היתה שחרור המאפיינים היהודיים מהלבוש הדתי-הלכתי של תקופת הגלות, ולא התנערות ממאפיינים יהודיים פרטיקולריים בדרך לזהות אוניברסלית-כביכול. הגשמת החזון החילוני-ציוני שלהם מתבטאת בזהות יהודית מבוססת שאינה נשענת דווקא על יסודות דתיים או הלכתיים, ולכן התרחקות חילונים מהזהות היהודית מבטאת דווקא סטייה ממנו.

מי שמבקש להיות לא 'יהודי חילוני' אלא 'חילוני' סתם, אולי בצדק מרגיש מאוים מעיסוק בזהות היהודית – אך יהיה לו קשה יותר לראות את עצמו כממשיכם של האבות המייסדים של הציונות. אפילו לא בטוח שהוא ממשיכם של י"ח ברנר או מ"י ברדיצ'בסקי המרדנים: האחרונים גדלו עם המסורת ומרדו בה; הקולות שנשמעים כיום לא ירשו את המסורת, ואפילו לא את אש המרד. למעשה, טורו של לבני מאופיין דווקא בנוסטלגיה ובגעגוע לתמונה של עבר 'חילוני' שלכאורה התקיים לפני עשור, שניים או יותר.

אלא שזו תמונה שגויה ומטעה. ספציפית, היסטוריית התוכניות להעצמת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי מתחילה עוד לפני קום המדינה (ועדת משה תלמי, 44'), עוברת דרך שנות החמישים ("הועדה לענייני התודעה היהודית-ישראלית בתוכנית הלימודים" בראשות אברהם ארנון, ועדה נוספת בראשותו שעסקה ב"שילוב ההווי והחגים בחיי ביה"ס היסודי", וכן הועדה ל"הכנת תוכנית השלמה מסורתית לביה"ס הממלכתי" בראשות אליעזר שמאלי, מורהו המשפיע של יצחק רבין), דרך שנות הששים (השר זלמן שזר מטעם מפא"י שהקים את "המרכז לטיפוח התודעה היהודית", הועדה ל"תודעה היהודית בביה"ס העל-יסודי" בראשות ברוך בן-יהודה, מנהל הגימנסיה הרצליה) ועד לשנות התשעים ("ועדת שנהר"). היוזמה לתוכניות הללו והובלתן היתה מצד הציבור היהודי החילוני, והתוכניות ביקשו להוסיף על ההיכרות עם התנ"ך גם את ספרות חז"ל, סידור התפילה, מועדי השנה, מנהגים ומרכיבים נוספים. זו לא היתה כניעה, לא גזיזת מחלפות ולא ייבוש מעיינות, אלא אינטואיציה ברורה בדבר הדרך לבסס זהות יהודית חילונית גאה, בטוחה בעצמה ובמטעניה היהודיים.

לסיכום, יש בכוחן של תוכניות זהות יהודית לחזק את הזהות היהודית החילונית – אך התנאי לכך הוא שהתכנים יהיו בגישת יהדות כתרבות הפלורליסטית ולא בגישה שמטרתה להציג דמות אחת של יהדות נכונה, שהיא האורתודוקסית. השאלה אם התוכנית הנוכחית טובה או רעה ליהדות החילונית תיקבע לפי הפרטים הקטנים ולפי אופן מימושה בפועל – אילו ארגונים יקבלו רשות להציג תכנים, אילו ארגונים ייבחרו על ידי בתי הספר, ואילו תכנים יועברו בסוף לתלמידים. משר החינוך נדרש כעת להוכיח שהוא מבין את תפקידו הממלכתי ולא המגזרי, וממנהלי בתי הספר הממלכתיים – לבחור בארגוני תוכן התואמים בגישתם את זהותם של התלמידים. ארגוני התחדשות יהודית פלורליסטיים רבים ומצליחים פועלים מזה שנים רבות, וזו הזדמנות להכניס תכנים אלה למערכת החינוך הממלכתית.

למעוניינים בפרטים נוספים על תוכנית הלימודים עצמה, מאתר משרד החינוך: http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Mazkirut_Pedagogit/Tarbutisraelmoreshet/TarbutIsraelUmorashto/

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.