מי מפחד משירה בנקי?

מאת: יבניה קפלון

כבר כמה חודשים שאני מנסה להבין למה הטקסט שאני כותב לכם עכשיו מטלטל אותי כל כך. נראה לי שיותר מכל סיבה, הניסיון למתוח חוט בין האימה ההיא ביום חמישי ההוא באמצע ירושלים, ללב שלכם ולבקשה שתכף אבקש מכם, הוא שקשה לי כל כך. זה מרגיש כמעט מסוכן מדי, ואולי אפילו קצת לא הוגן, לגשת אליכם ככה חשוף ופשוט לצפות, ואולי גם קצת לדרוש מכם, לקרוא בלב פתוח וגם להיענות, ובכל זאת…

לא מיד ידעתי שככה ארגיש בחלוף שנה. בימים הראשונים שאחרי אותו אוגוסט ארור נעטפנו אני והחברים שלי בחרדה ובכאב עצום ורק ניסינו להחזיק את הראש מעל למים, ואז הגיע אלול עם האנרגיות שלו והסיח את הדעת, ואז התחילה שנה חדשה ונדמה היה שמשהו בפנים נרגע קצת, נסבל יותר, מתקרר – עד שהתחילו הדיבורים על הקיץ. ומאותו רגע ועד עכשיו אני מוצא את עצמי בסערה פנימית עמוקה וגועשת בכל פעם שמישהו מזכיר את המצעד המתקרב. אני מדבר כמובן על מצעד הגאווה הירושלמי ועל שירה בנקי, זו שבכותרת, אישה צעירה שנרצחה בידי מחבל יהודי במרחק צעדים ספורים ממני ומהחברות והחברים שלי ובהם רבים מכם – לא מספיק רבים.

לכן אני כותב לכם. ביום חמישי הקרוב אתן יכולות ויכולים לעשות משהו בשבילי ובשביל כל הנשים והאנשים ומה שביניהם, שמשהו בהם נרצח לפני שנה; אתם יכולים לעשות בשביל צעירות וצעירים, ירושלמיות וירושלמים ומכל רחבי הארץ, שעדיין לא מעזים לצעוד במצעד שכולו חיים וכולו חגיגה של בריות שנבראו בצלם ומעזים לעמוד בגאווה מאחורי העובדה הזו למרות שכל כך הרבה אנשים מעדיפים שיימקו במחשכי הארון, באפלת המרתפים. אל תטעו – מדובר במאבק. רק שבמאבק הזה יש הרבה טובים ומעט רעים. כל היתר בורים שלא בטובתם או בעלי דעות קדומות שצריכים וצריכות לראות אתכן ואתכם צועדים בגאווה בערי יהודה ובחוצות ירושלים, כדי לסדוק את הבורות הזאת ולאפשר חיים ליקיריהם המסתתרים מהם באימה, ולעיתים אף לעצמם.

חברות וחברים, מצעד הגאווה הירושלמי הוא הזדמנות יוצאת מן הכלל של כל משתתפת ומשתתף לפגוש את הישראלי היפה שהוא; הצטרפות למצעד היא דרך רבת עוצמה של כל אחת ואחד מכם לעשות משהו בשביל האחיות והאחים שלכם, הדודות והאחיינים, הקולגות והשכנים, המוני בני אדם ובנות חווה שאיתרע מזלם להיוולד עם זהות שונה ושקופה בתקופה אלימה וחשוכה. נכון, היו אלימות וחשוכות ממנה והתקדמות רבה נעשתה, אבל למי שנושם אוויר דחוס של ארון חשוך, העובדה הזו לא משנה כלום. הוא זקוק עכשיו להצהרה שֶׁלְּךָ, היא זקוקה עכשיו להצהרה שֶׁלָּך.

אתן לא צריכות להיות לסביות או טרנסג'נדריות כדי לבוא ולצעוד איתי ועם הקהילה האמיצה שלי; אתם לא צריכים להיות הומואים או ביסקסואלים כדי לכבד בהשתתפותכם את זכרה המתוק של שירה בנקי ע"ה; אתן לא צריכות להזדהות עם כל אחת ממטרות הקהילה הגאה בישראל כדי להבהיר: "במאבק הצודק הזה, הלב שלי במקום הנכון"; אתם לא צריכים להרגיש בנוח עם כל שלט או פרפורמנס של כל אחת ואחד מהצועדים כדי לוודא שכל אוהביכם ידעו שאתם צועדים השנה במצעד הגאווה ושתמיד תמיד יקבלו מכם חיבוק ויהי מה.

כשתיכנסו לגן הפעמון ביום חמישי הקרוב בשעה חמש, תראו אותי ואת החברות והחברים שלי מהקהילה הגאה, אבל גם עוד הרבה מאד אזרחיות ואזרחים מתקני עולם, נשים ואנשים עם לב גדול ומודעות היסטורית, כאלה שזוכרים ששינויים גדולים התחילו תמיד בנשימה עמוקה וצעד קטן. מיציאת מצרים ועד למחאת הסופרז'יסטיות, ממאבק השחורות והשחורים בדרום אפריקה ועד למהומות סטונוול – בכל דרמה היסטורית כזו נטלו חלק נשים וגברים, כמוני וכמוכם, שקמו בוקר אחד, ניגשו למראה, הביטו עמוק בעיניים שלהם ולחשו לעצמם בשקט: "זה קשור אלי".

מאת

יבניה קפלון

יבניה קפלון

הכותב הנו בוגר תכנית מַבּוּעַ מחזור ד' במדרשה.

One thought on “מי מפחד משירה בנקי?”

  1. תודה על המילים החשובות והלא פשוטות. זה עוד יותר מתחזק סביב הסערות האחרונות בבאר שבע. האמירות שמתפרסמות מאישי ציבור ומובילי דעת קהל, המביעות במקרה הטוב ניתוק מהקהילה הלהט"בית ובמקרה הרע גם מכילות אמירות קשות כלפיה, מכאיבות ומעוררות שנאה. הדברים שאמרת כאן קריטיים, וחשוב שיושמעו בקול רם ויפורסמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.