"סדנא דארעא חד הוא"?: על הקרקע המשותפת (באמת!) של חילונים ודתיים

תגובה למאמר "כשאמונה טפלה ועגלה ריקה נפגשות: על אקסיומות, סמכות ושיח בגובה עיניים" מאת רגב בן דוד

מאת: אבייתר בן ארצי

מבוא

במאמרו החשוב מבסס רגב בן דוד את ההשקפה לפיה הדיכוטומיה בין רבני וריבוני שגויה, והנטייה להשליך אותה על החלוקה הסוציולוגית של דתיים וחילונים היא פסולה. לגישתו, הדיכוטומיה והשלכתה על החלוקה הסוציולוגית מולידות שיח מעוות ומתנשא. לכן, הוא מציע לנטוש את אותן, ולפנות להכרה בכך ש"כל אדם, ולא משנה באיזו השקפת עולם הוא מחזיק, "עושה לעצמו רב"; אנחנו נבדלים רק בזהות הטקסטים שאליהם אנחנו פונים ובזהות הדמויות שבהן אנו מכירים כדמויות סמכות."

ברשימה זו אני מתכוון להראות כי הקרקע המשותפת לדתיים וחילונים לשיח היא האוטונומיה, או בעברית- הריבונות. כתפיסת עולם, הריבונות היא המאפשרת לדתיים, מסורתיים וחילונים למצוא נקודת מפגש, כדי לצאת מעולמותיהם אל תוך מרחב משותף חדש. בנוסף, בכוונתי לנסות ולהבהיר מדוע גישתו של בן דוד מחטיאה את התובנה הזו: ראשית, המאמר נשען על הנחות יסוד בעייתיות אשר מובילות את הכותב למסקנה שאין ריבונות-עצמית אמיתית; שנית, המאמר מתבסס על עמעום הגדרתו המקורית של ארי אלון לאדם ריבוני; שלישית, המאמר תוקף את ההשלכה של הגדרת הריבונות העצמית על שיח דתיות-חילונות מבלי להבחין שניתן לאכול את תוכה ולזרוק קליפתה.

ראשית לכל, אקדים ואומר שאין בכוונתי להשתמש בריבונות כמושג בינארי המנוגד לרבנות. לטעמי זו טעות מקורית של ארי אלון, שאף אני בימי חיי שגיתי בה (בהתלהבות ילדותית). אני רואה כעת את השגיאה החמורה שבכך, ומצטער בפני מי שהייתה צריכה לספוג זאת. הריבונות היא מידה טובה שאיננה כבולה למרחב דו-מימדי. כפי שאני מקווה להראות בהמשך, אנשים המכפיפים את חייהם להלכה, ואף לאמונה באלוהים, יכולים להיות ריבוניים לא פחות מאדם אחר (ולפעמים אף יותר).

ריבונות אמיתית היא אפשרית- לדתיים ולחילונים

בן דוד מציג טיעונים התומכים במסקנה לפיה הגישה החילונית/מדעית איננה ריבונית באופן מוחלט. טיעונים אלו, ככל שהם אמיתיים, גוזרים מסקנה "חזקה" בהרבה מזו שכיוון אליה הכותב: אין אדם ריבוני בעולם (ולא רק שלא כל חילוני/מדעי הוא ריבוני). על אף המסקנה הזו, נראה שקיימת "ריבונות אמיתית", שעל אף שאיננה מוחלטת- היא בהחלט ריבונות.

ראשית, הטיעון הראשון שמציג בן דוד גורס שאפילו אדם המגדיר את עצמו כחילוני כפוף לסמכותם של אחרים בתחומים שונים, ועל כן איננו ריבוני. טיעון זה שגוי, כיוון שהכפפה לסמכות חיצונית שאיננה אבסולוטית אינה מהווה ויתור על הריבונות באופן מוחלט. מובן לכולנו שכאשר אדם בוחר להקשיב לעצת הרופא שלו בדבר הפחתת הסוכר בתזונתו, הוא אינו מוותר על ריבונותו, אלא מחליט החלטה מושכלת ואוטונומית לשמוע למקור סמכות חיצוני. אדם כזה יכול גם להקשיב לעצת הרופא, ולהחליט החלטה ריבונית לפנות בכל זאת לחוות דעת שנייה. ושלישית. ניתן לדמיין מקרה קשה יותר שבו אדם שומע לעצת יועץ השקעות, אשר ממליץ על קרן הנאמנות של המוסד הפיננסי בו הוא מועסק. האם האדם הזה וויתר על ריבונותו והכפיפה לסמכות חיצונית? אמת, האדם הריבוני מקבל החלטות בסיועם של 'מקצוענים' שלעיתים מעוותים את מסקנותיהם מסיבות שונות ובכך יש חשש לקבלת החלטה שגויה. אולם, האדם הריבוני גם מטיל ספק בקביעותיהם, משתדל להימנע מלהסיק מסקנות חד-משמעיות ממה שלא בחן במידה כלשהי, ושואף להכיר בהטיותיו הקוגנטיביות כדי לנסות ולשכך את השפעתן על התמודדותו עם סמכות חיצונית.

אכן, קיים אדם ריבוני-אמיתי, אף אם ריבונותו מאוימת באופן מתמיד בעודו מעריך את סמכותם של 'מקצוענים' ובוחר אם לקבלה על עצמו. ראוי לציין, כי התורה אף היא מכירה בסוג כזה של ריבונות כ"אמיתית". רב הונא קבע כי אדם שכפו עליו למכור נכס, מכירתו מכירה (בבלי, בבא בתרא מז, ע"ב). הסיבה המקובלת לכך מובאת בהמשך הגמרא: "מאי טעמא [=מה טעמו]? כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני [=כל שאדם מוכר, אם לא היה 'אנוס' למכור לא היה מוכר, ובכל זאת מכירתו תקפה]. דילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני [=שמא שונה אונס עצמי מאונס אחרים?!]". הגמרא מכירה בכך שכל החלטה של אדם למכור נכס נעשית תחת לחץ כלשהו, אף אם הוא לחץ עצמי, ולכן אין מדובר בהחלטה מתוך רצון חופשי מוחלט. ובכל זאת, ככלל יש לתת תוקף להחלטות שכאלו. אם כך, מתי התורה גורסת שבחירתו של אדם איננה ריבונית כלל? העמקה מגלה שהתורה שוללת את תוקפה של החלטה כפויה להיכנס לעסקת מכירה ללא תמורה (בבחינת "תלוהו ויהיב"). כלומר, כאשר אדם מקבל החלטה ריבונית שפוגעת בו בבירור, הרי שהיא משוללת תוקף. בהשאלה לענייננו, ניתן להבין שהתורה מכירה בכוחו הריבוני של אדם, אף תחת הלחצים הרבים וההטיות השונות שהוא נתון להם. עם זאת, התורה שוללת את הריבונות במבחן מהותי- כאשר אדם מקבל החלטה תחת לחצים והטיות וההחלטה הזו גרועה במיוחד באופן אובייקטיבי, ראוי להתערב בשיקול דעתו (מדובר במקרים קיצוניים).

שנית, מראה בן דוד שגם למדע האמפירי ישנן אקסיומות, ולכן הוא איננו ריבוני באופן מוחלט. ה"אקסיומה" המובאת כדוגמה להטייה המקדמית של המדע היא ש"לכל תופעה בטבע יש הסבר טבעי שאינו תלוי בכוח-על או בישות תבונית על-אנושית". טענה זו, למיטב ידיעתי, איננה אקסיומה מדעית. עם זאת, אכן ישנן אקסיומות מדעיות אחרות. רוב המדענים כן מניחים, כתשתית פילוסופית, את ההנחה של קרל פופר לפיה תיאוריה היא מדעית ככל שהיא ניתנת להפרכה באמצעות ניסוי ו/או תצפיות על המציאות. ישנן גם את האקסיומות המניחות את קיומה של סיבתיות מסודרת, הניתנת לתיאור בשפה פורמלית (מתמטית-לוגית), וכן את האקסיומה בדבר ההסקה האינדוקטיבית. אולם כאמור, כל אלו אינן מחייבות אקסיומה מדעית השוללת את קיומה של אלוהות. לענייננו, חשוב לציין שעל אף שיש צורך באמונה כדי לקבל את האקסיומות המדעיות ולהשתמש בחוקיו, אין בכך כדי להפחית מהריבונות האמיתית של "המאמין". אדם יכול לבחור במערכת אקסיומטית, והחלטתו תהא ריבונית, ככל שכאמור, הוא נכון להטיל ספק מתמיד בה, להשתדל להימנע מהסקת מסקנות חד-משמעיות ממה שלא בחן במידה כלשהי, לשאוף להכיר בהטיותיו הקוגנטיביות כדי לנסות ולשכך את השפעתן על התמודדותו עם התורה האקסיומטית שבחר. למעלה מן העניין, על אף שאינני מומחה לפילוסופיה של המדע חשוב לי לציין שעל אף שהמדע מסתמך על אקסיומות כלשהן, הן מעטות יחסית לתורות אחרות, ועדיף להתחשב בחוקיו במידה כלשהי כדי להימנע ממצבים לא נעימים. למשל, מי שימרוד בחוקי הכבידה בכל נפשו עשוי להתאכזב מן התוצאה.

שלישית, בן דוד טוען שגם לאנשים ריבוניים יש אמונות שלא ניתן להוכיח אותן ולפיכך ריבונתם איננה אמיתית כשם שהם ייאלצו לפנות לטקסטים ולאנשים בעלי סמכות כדי להעמיד את אמונותיהם. כפי שראינו קודם לכן, אמונה איננה שוללת ריבונות אמיתית. אך בנוסף כדאי להתייחס לגוף הטענה. בן דוד טוען שישנם מי שמבקרים דתות, אך הם עושים זאת על בסיס שיפוט ערכי, שהוא תוצר של אמונה (ניתנת הדוגמה של ביקורת משוויון). מובן ששיפוט ערכי לא חייב להישען על "אמיתות" מדעיות. השאלה היא האם יש כרסום בריבונותו של אדם המבקש להאמין בערך ללא אישוש אמפירי? לטעמי לא, כל עוד אדם זה פתוח וריבוני לקבל ראיות אמפיריות המנוגדות לעמדתו ולהתמודד איתן בביקורתיות וספקנות. כך למשל, אדם הגורס כי גברים הם פזיזים מטבעם ועל כן אינם זכאים לזכות הצבעה בבחירות יצטרך להתמודד עם ראיות אמפיריות אשר יסתרו את עמדתו. כך למשל, ראיות אשר יראו כי גברים ונשים מקבלים החלטות פזיזות בשיעור שווה, או ראיות שיראו שדווקא מתן זכות הצבעה בבחירות לגברים ולנשים כאחת מובילה לשגשוג כלכלי במדינה ומגדילה את רווחת כלל האזרחים. לפיכך, לא רק שראיות אמפיריות בהחלט עשויות לשמש בדיון על שיפוט ערכי, אלא שריבונות אמיתית איננה נשללת מאלו אשר אמונותיהם מסייעות להם בעיצוב עמדותיהם הערכיות.

לסיכום הנקודה הזו, ראוי לציין שכל האמור לעיל נכון לחילונים כמו גם לדתיים. אדם דתי יכול להיות ריבוני-אמיתי כמו גם אדם חילוני, מכל הסיבות שעמדנו עליהן לעיל: ריבונות היא היכולת לקבל החלטות במידה רבה ככל האפשר של ביקורתיות, הטלת ספק, ניסיון לבחינה אישית ובלתי-אמצעית של ראיות, והכרה בלחצים ובהטיות שאנו נתונים להם על מנת לשכך את השפעתם. אדם ריבוני יכול להתחשב בעמדות ובחוקים של מערכות אקסיומטיות, ואף יכול לקיים שיפוט ערכי באשר למסקנותיהן השונות- וכל זאת מבלי לפגוע בריבונותו.

הגדרת הריבונות המקורית של ארי אלון לא מדירה דתיות

לדעתו של בן דוד ההגדרה של ארי אלון מדירה דתיים מעולם הריבונות ויוצרת שיח מתנשא. אך לא כך הדבר. הגדרתו של ארי אלון לריבונות דורשת מהאדם לחקור את היסודות של קיומו ואת יסודות העולם, "להכיר את ההוויה" כמאמרו של י"ח ברנר. אדם דתי, אפילו ירא שמיים, בהחלט יכול לעשות כן. העמדה לפיה "מקצה השמים עד קצה שמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור" (בבלי, חגיגה יא, ע"ב) איננה הכרחית לכל שומרי המצוות. להיפך, שומרי מצוות אשר מגיעים לעין-פרת בעצם מחזיקים בעמדה הפוכה- הם שואלים מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. הם חוקרים את עולמם ובוחנים את תפיסותיהם. כמוהם גם האדם החילוני המבקש לבקר את האדם הדתי המצוי בתוך נפשו, לשאול שאלות קשות על התפיסות היסודיות שעל ברכיהן גדל, ולהגדיל את הבנתו את העולם שמסביבו.

אמת, אלון גורס כי מי שיש לו האומץ הנפשי להיישיר עיניים אל מול פני ההוויה ימצא לבסוף "שאין זולת האדם ריבון מחייב בעולמו". אולם עמדתו האישית של אלון לגבי האמת שמגלה האדם, איננה שוללת את הכוח של ההגדרה המקורית שנתן לנו, אשר מאפשרת להכיר את הדרך של הריבוני- ביקורתיות, הטלת ספק ושאיפה להדרכה עצמית בנתיבות עולם. ניתן אפילו להחזיק בעמדה תיאולוגית מורכבת, לפיה האדם הוא הריבון המחייב היחידי בעולמו, ועדיין קיימת אלוהות. מבלי להכריע בכך, מה שמובן לדעתי הוא שהגדרת הריבונות המקורית של אלון לא מדירה דתיים. היא מבקשת סטנדרט אחיד של ריבונות מכל אדם.

לראיה, ניתן להבחין שאלון מביא כדוגמה לריבונות שניים מאבותיה הרוחניים של הציונות: ח"ן ביאליק וי"ח ברנר. אפילו אם השניים הללו לא האמינו בקיומה של אלוהות (הנחה שאני נוטה להטיל בה ספק רב) הם גם לא היו חילונים. לכל היותר מדובר בדתל"שים. ובכך בדיוק כוחה של הגדרת הריבונות- היא לא כפופה לתשובה הסופית שהאדם הריבוני יגיע אליה, אלא דורשת ממנו דרישות תהליכיות (ביקורתיות, הטלת ספק, הדרכה עצמית ככל שניתן). הדרישה המרכזית של אלון מהאדם הריבוני היא שיביט נכוחה בעולם, אופקית (בארץ) ואנכית (בשמיים) כך שיפעל להבנת עולמו תוך מתן בכורה לצו מצפונו.

הגדרת הריבונות ממשיגה מחדש את השיח- ולא מתכתבת עם ההגדרות הישנות

במאמר תוקף בן דוד את ההשלכה של הגדרת הריבונות על שיח דתיים-חילוניים. אכן, זוהי השלכה שמעוררת אנטגוניזם בקרב דתיים והתנשאות בקרב חילוניים. היא מרחיקה בין קרובים במקום לקרב אותם. אולם, לא חייבים לקבל את ההשלכה במלואה. ניתן לקבל אותה כהמשגה מחדש את המציאות הישראלית והשיח הפנים-יהודי.

הלשון העברית כוללת כיום יחסים בינאריים, חד ערכיים בין הקבוצות השונות בחברה. כך למשל, אדם חילוני מנוגד, לשונית, לאדם דתי. בדומה לכך, המאמינה איננה כופרת, ובוודאי שמי שאיננו שומר מצוות לא יכול גם לשמור אותן. יש לשיח הבינארי הקיים השלכות שליליות רבות: אנשים מוגדרים בהגדרה שלא בחרו לעצמם (למשל חילונים הם אנשי חול); רבים נמנעים מהתקרבות לאחר ואימוץ חלק מגישתו כיוון שייאלצו "להגר" לקטגוריה אחרת; הסיווג הנוכחי מרחיק קרובים (כמה מחבריי הטובים והקרובים אליי שייכים לסיווג אחר משלי- ובכל זאת אני מרגיש קרוב אליהם יותר מאשר לרבים המוגדרים בתוך הסיווג אליו אני לכאורה משתייך).

עם זאת, התנסויות שונות, וביניהן היוזמה המבורכת של מדרשת עין-פרת, מביאות לטשטוש השיח החד-ערכי הקיים כיום, תוך יצירתן של קטגוריות חדשות. הריבונות היא קטגוריה עוצמתית הניתנת לאימוץ בהקשר זה. כמובן, שכאמור לעיל, אינני מבקש לאמץ את הריבונות כשלילת הרבנות. זו טעות חמורה. להיפך, כוונתי לומר שהריבונות יכולה להיות הגדרה שתקרב בין חילונים, דתיים ומסורתיים, ותיצור סינתזה בריאה של הטוב מכולם. רק אדם ריבוני יכול לצאת מאזור הנוחות שלו, ולבחור בחיים של חתירה אל האמת, בחינת הקיים, זעזוע היסודות שעליהם נשענים הרגליו, בחינה ביקורתית וספקנית של הסמכויות בחייו, שאיבת השראה ממקומות חדשים, וחיפוש אמיץ, בלתי מתפשר, אחרי המהות שמאחורי ההוויה.

סיכום

ניסיתי להראות כי הריבונות האמיתית אכן קיימת, ואיננה נשללת מאדם רק משום שהוא מכיר בסמכויות חיצוניות, במערכות אקסיומטיות או באמונה כיסוד לקביעת שיפוט ערכי. כיוונתי גם להצגת התובנה לפיה האישה הריבונית איננה צריכה בהכרח לנטוש את אמונתה באל. בנוסף, נוכחנו כי הגדרת הריבונות, ככל שאיננה חלק מן השיח הבינארי הקיים, היא הגדרה שימושית, במיוחד למי שעוסקים בפרויקט החשוב של מדרשת עין-פרת. בנייתה של חברת מופת בישראל היא משימה אדירה, ולפי דעתי בדרך להגשמתה יש לריבונות מקום של כבוד. לפיכך, אני מציע אימוץ של הריבונות, תחת המגבלות שהותוו ברשימה זו, כדי לאפשר שם כולל לזהות המשותפת המתגבשת בין בנות ובני זרמים שונים בישראל, המרגישים קרבה גדולה אחת לשני, יותר מאשר לגרסאות הקיצוניות של הזהויות איתן נולדו. תקוותי היא שהצעה זו תהיה עוד אבן בבניין המוסיף אחדות למחננו, מגדיל תורה באוהלנו, ומשכין שלום בינינו.

מאת

אבייתר בן ארצי

אבייתר בן ארצי

גדל בהרצליה והתחנך בקיבוצי דרום השרון, ובתיכון "הראשונים" בהרצליה. בצה"ל שירת כלוחם, מפקד וקצין ביחידות מובחרות בין השנים 2014-2009. אבייתר הוא בוגר תכנית תקו"ם הירושלמית, וקורס "פוליתקווה" מבית קרן ברל כצנלסון. אבייתר לומד כיום בפקולטה למשפטים ובחוג למדעי הקוגניציה באוניברסיטה העברית בירושלים, תוך כדי עבודה במשרד המשפטים ופעילות חברתית מגוונת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.