התייחסות למאמר התגובה – סדנא דארע חד הוא

מאת: רגב בן דוד

שמחתי על מאמר התגובה של אביתר בן-ארצי, לא רק משום שהציף חזרה למחשבותיי את המחשבות שכתבתי לפני שלוש שנים אודות הנושאים הללו, אלא משום שהוא מאפשר, כדרכם של תגובות ופולמוסים, לדייק ולחדד את המסר.

את המאמר המקורי, ב- 2013, פתחתי בביקורת על ההנגדה "רבני/ריבוני" שאותה עושה ארי אלון, כפי שאני מבין אותה. דחיתי את התמונה המשתמעת מהצמד "רבני/ריבוני",[1] שלפיה ישנם מחד גיסא אנשים אוטונומיים שכל תפיסותיהם מוכחות והחלטותיהם עצמאיות, ומאידך גיסא אנשים הטרונומיים שאמונותיהם אינן מוכחות ואת החלטותיהם מקבלים אחרים עבורם. במיוחד דחיתי את המחשבה שהחלוקה הזו חופפת לחלוקה הסוציולוגית בין דתיים וחילונים. דחיית התמונה הזו מתבססת על שני צעדים, שהיוו את גוף המאמר – ראשית, טענה שבכל תמונת עולם ישנן הנחות אקסיומטיות ודמויות סמכות, ושנית, טענה שבכל אורח חיים יש גם בחירה אישית. כך ניסחתי זאת אז גם בפתיחה:

"טענתי היא כפולה: ראשית, בבסיסן של שתי  תפיסות העולם הללו עומדות מצד אחד אקסיומות (הנחות יסוד) שעליהן אין מערערים ומצד שני סמכויות (אנשים וטקסטים) שאותן מקבלים; שנית, בשני אורחות החיים הנדונים ניתן למצוא מרכיב של בחירה אישית."

וגם בסיכום:

"בכל אחת מהשקפות העולם ישנו היבט משמעותי של "עשה לך רב" מחד גיסא, והיבט משמעותי של בחירה, של אוטונומיה ושל סמכות אנושית מאידך גיסא"

לצעד הראשון הקדשתי את מרבית המאמר, מכיוון שניסיוני כעד לפולמוסים בין "אתאיסטים" ל"מאמינים" לימד אותי שרבים מהנשענים על תמונת העולם המדעית אינם מודעים להנחות האקסיומטיות שבבסיס תמונה זו ולפיכך פער זה בולט יותר. עיקר טענתו של בן-ארצי מתייחס למקום השולי שנתתי לממד הריבונות, אך תהיה זו טעות להקיש מבחירתי להדגיש את הצעד הראשון שאיני מייחס חשיבות גם לצעד השני.[2]

בתגובתו מבקש בן-ארצי לבקר כמה היבטים במאמר, ואתייחס כאן לעיקרי טענתו. באופן מעניין, בעיניי רוב דבריו מחזקים את טענתי המרכזית – ואסביר מדוע.

בן-ארצי טוען בזכות "ריבונות עצמית אמיתית", שלדבריו מתקיימת גם בהיעדר ריבונות מוחלטת – ולכן אינו סותר את טענתי כנגד האופן שבו אני מבין את ארי אלון (דהיינו כריבונות מוחלטת). הוא מתאר דגם בריא של ספקנות פרגמטית, שעליו אני "חותם בשתי ידיים" – אדם שיודע שאין לו ברירה אלא להישען במידה מסוימת על אקסיומות ועל דמויות סמכות, ועם זאת מפעיל חוש ביקורתי ומודע למגבלותיו. כך הוא כותב:

"אדם יכול לבחור במערכת אקסיומטית, והחלטתו תהא ריבונית, ככל שכאמור, הוא נכון להטיל ספק מתמיד בה, להשתדל להימנע מהסקת מסקנות חד-משמעיות ממה שלא בחן במידה כלשהי, לשאוף להכיר בהטיותיו הקוגניטיביות כדי לנסות ולשכך את השפעתן על התמודדותו עם התורה האקסיומטית שבחר."

יתרה מכך, בן-ארצי מבהיר "שכל האמור לעיל נכון לחילונים כמו גם לדתיים. אדם דתי יכול להיות ריבוני-אמיתי כמו גם אדם חילוני" – וזו כאמור היתה אחת הנקודות העיקריות שאותן ביקשתי להעביר במאמר מלכתחילה.

בחלק השני טוען הכותב בזכות המשך השימוש במונח "ריבוני". הוא מודה שכתיבתו של אלון אינה תואמת את השקפתו-שלו, אך רואה ערך רב במונח "ריבוני". הצעתי לבן-ארצי: המשך להשתמש במונח זה – ובשביל זה אתה כלל לא צריך את אלון. המונח היה קיים לפניו, ואם אתה דוחה את ההנגדה ל"רבני" ואת הקונוטציות החילוניות/אתיאיסטיות, אז אין לנו כל מחלוקת.

בחלק האחרון של מאמרו מצטרף בן-ארצי לשיח פירוק הקטגוריות הותיקות, וכותב דברים המהדהדים היטב את השיח במעגלי המדרשה:

"הלשון העברית כוללת כיום יחסים בינאריים, חד ערכיים בין הקבוצות השונות בחברה. […] יש לשיח הבינארי הקיים השלכות שליליות רבות: אנשים מוגדרים בהגדרה שלא בחרו לעצמם (למשל חילונים הם אנשי חול); רבים נמנעים מהתקרבות לאחר ואימוץ חלק מגישתו כיוון שייאלצו 'להגר' לקטגוריה אחרת; הסיווג הנוכחי מרחיק קרובים (כמה מחבריי הטובים והקרובים אליי שייכים לסיווג אחר משלי- ובכל זאת אני מרגיש קרוב אליהם יותר מאשר לרבים המוגדרים בתוך הסיווג אליו אני לכאורה משתייך)."

לנוכח ביקורתו זו על השיח הקיים מציע הכותב לאמץ את מושג הריבונות "כדי לאפשר שם כולל לזהות המשותפת המתגבשת בין בנות ובני זרמים שונים בישראל, המרגישים קרבה גדולה אחת לשני, יותר מאשר לגרסאות הקיצוניות של הזהויות איתן נולדו."

אישית, אני אכן מתייחס לממד האוטונומיה/הטרונומיה כאחד הממדים המסמנים את זהותו של אדם, לצד ממדים נוספים כגון: הפרקטיקה היהודית; האמונות; הרליגיוזיוּת; ההשתייכות הסוציולוגית; ושאלת ההשלכה של העמדה האישית על המרחב הציבורי. כלומר, איני מאמץ את המונח הזה כמדד יחיד, אבל אני בהחלט משלב אותו בראייה רב-ממדית שמחליפה את השיח הבינארי הקיים. אני מעודד את המשך החשיבה מחוץ לקופסה ואת החשיבה על קטגוריות התואמות יותר את התמונה החברתית, או צורת שיח שמצליחה לעקוף קטגוריות ככלל.

[1] "אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון עולם בעולמו, ואין הוא ריבון עולם בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוהים." [ארי אלון, "מה למעלה, מה למטה? רק אני, אני ואתה: מדרש ריבוני", בתוך כזה ראה וחדש: היהודי החופשי ומורשתו, יהושע רש (עורך), תל-אביב: ספריית פועלים (תשמ"ז), עמ' 225.]

[2] בגיליון מס' 9 של דעת פרת התנהל פולמוס דומה ביני לבין עמיחי וסרטיל, בתגובה למאמר שכתבתי בגיליון מס' 8. עמיחי ביקר את בחירתי להשתמש במונחים של "צרכים" שעליהם באה התפילה לענות, וביכר שימוש בשפת "תכלית". אני חשבתי אז, וחושב עדיין, שאמנם תיאורי תכלית (לגבי פעולותינו) נעימים יותר לאזנינו מאשר תיאורי סיבה, אך הם לא בהכרח נכונים יותר. כך גם בסוגיה הנוכחית: יש בכל פעולותינו ממד של אוטונומיה וממד של קבלת סמכות, והבנת הטבע האנושי מחייבת ראיה של שניהם. אני מקבל את ההמלצה המובלעת להדגיש את הצד האוטונומי יותר מכפי שעשיתי – אך אציין שחוסר-הרצון להכיר במוגבלותנו הוא מלכתחילה מה שגרם לי לכתוב את הדברים, ולכן בעקיפין מאשרר אותם…

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.