מרכז הפיצה: היווצרותו של מגזר

מאת: רגב בן דוד

פורסם בגיליון 75 של 'דעות' (יוני-יולי 2016)*

הכותרות לא מסייעות
ערב אחד לפני כמה שנים, במהלך שנת מחקר שאותה ביליתי בניו-יורק, שקדתי  על ספרי אסכולת "היהדות החילונית". לפתע החלה להתגלגל שיחה נינוחה ביני לבין עמיתת-מחקר, אורתודוקסית מודרנית ממוצא אנגלוסקסי, בוגרת תוכנית "רביבים". היא תהתה באוזניי על המונח "קריאה חילונית בתנ"ך" שבו השתמשתי, ואני הסברתי שכוונתי להנחה שהתנ"ך חובר בזמן מסוים ובתנאים מסוימים, שהוא משקף תפיסת עולם מסוימת ושיש לעשות שימוש בכלים אקדמיים כדי לנתח אותו. "יפה מאוד," השיבה, "אבל כך גם אני קוראת ומלמדת תנ"ך". התשובה שלה חידדה אצלי את ההבנה  שהכותרות שבהן אנו משתמשים אינן מסייעות לנו. התחלתי לתהות מה יקרה אם אעקוף את הכותרות, ואתייחס רק לתוכן של הגישה. מהר מאוד התברר שקבוצת האנשים השותפה להשקפותיי גדולה משחשבתי; ושיותר מכך – היא כלל לא חופפת את החלוקות המגזריות המוכרות בחברה הישראלית.

היווצרות "מרכז הפיצה": קבוצה הטרוגנית-הומוגנית
זירת הזהויות היהודיות בישראל תוססת. לכל מגזר תהליכי ההתחדשות שלו, ותופעה מרתקת במיוחד היא נקודת החיבור בין "המתחדשים" מהמגזרים השונים, המולידה קבוצת השתייכות חדשה ומסקרנת.[1] אני מבקש להפנות כאן זרקור למקרה-בוחן אחד של התופעה הזו, המתקיים במעגלים הסובבים את "עין פרת" – המדרשה באלון, ארגון שעם שורותיו אני נמנה, שאותו אני גם חוקר כעת, ושבמסגרת מעגליו גם אני מוצא את עצמי חלק מהתופעה המתוארת כאן.
    כמשתמע מהרקעים המגוונים של חבריה, זו קבוצה הטרוגנית מבחינת יחסהּ להלכה, אך בניגוד לרבות מהמסגרות המעורבות לדתיים ולחילונים שהוקמו מאז שנות התשעים, החידוש בקבוצה זו הוא תפיסתהּ את עצמה כקבוצת השתייכות אחת "לכתחילה" – ולא כ"מסגרת מעורבת" שאליה באים על מנת "לפגוש את האחר". במילים אחרות, בעוד שרבות מהמסגרות המעורבות הוותיקות המשלבות דתיים וחילונים חותרות לקירוב מתוך אישוש הדיכוטומיה "דתי/חילוני", קבוצה זו חותרת תחת הדיכוטומיה הזו.
    ההבדלים בין בעלי הרקעים השונים בקבוצה זו אינם מיטשטשים לחלוטין, אך מתברר שהמכנה המשותף ביניהם גובר על ההבדלים, וגורם להם להזדהות חברתית דווקא עם קבוצה זו ולא עם "מגזרי האב" שלהם. תיאור זה ממחיש את דימוי "מרכז הפיצה" שטבעה במבי שלג, שלפיו אלה הנמצאים ב"שפיץ" של המגזר שלהם קרובים יותר לשפיצים של משולשים אחרים מאשר לשוליים של מגזרם-שלהם.[2] "מרכז הפיצה" מהווה אפוא קבוצה הומוגנית בפרמטרים מסוימים על אף ההטרוגניות בפרמטרים אחרים, ובין היתר ננסה להבין את ההומוגניות הזו. אזכיר כאן כי תופעה זו מתבטאת גם בחיי האישיים – כבוגר מערכת החינוך הממלכתית הנשוי לבוגרת תיכון "פלך" ומדרשת עין הנצי"ב, אשתי ואני סירבנו מספר פעמים להתראיין לתקשורת במסגרת כתבות על "זוגות מעורבים", משום שהרגשנו שאיננו עונים על ההגדרה הזו.
שקופית4
מתוני כל המגזרים – התאחדו
מרבית החברים באוכלוסיית 'עין פרת' מגיעים מהאזורים המתונים של "מגזרי האב" שלהם: הדתיים מזדהים לרוב כדתיים מודרנים או ליברלים (אף שיש בהם גם בוגרי מוסדות חרד"ליים ואף חרדיים), וחלקם עונים על הגדרות של "פוסט-אורתודוקסים" או "אורתודוקסים אוטונומיים"; חברי הקבוצה החילונים משתייכים לפלח המעוניין בעיסוק בזהות יהודית; הדתל"שים בקבוצה מחפשים דיאלוג עם המורשת, ואינם מזן "הדתל"שים הבועטים"; המסורתיים מגיעים מן החלק הפתוח והרפלקטיבי של ציבור זה; ויש גם משתתפים המגיעים מהזרמים היהודיים הפרוגרסיביים יותר.
    חלק מהם בוחרים להניח בצד את כותרות הזהות האלה ומבכרים את הכותרת הדינמית "על הרצף"; אחרים מחזיקים בכותרות שאתן גדלו, אף שהם אינם מזדהים עם הפרוטוטיפים שהוצגו להם במערכות החינוך. הם מגמישים ומרחיבים את כותרות הזהות.  אם ראינו בעבר קמפיינים בזכות "יותר מדרך אחת להיות יהודי", כאן מובעת תביעה ל"יותר מדרך אחת להיות דתי/חילוני/מסורתי/דתל"ש".
    המשותף לכולם קשור במאפיינים אישיותיים של פתיחות וחוסר-דוגמטיות, וכן לרוב בזהות היברידית, המשלבת יסודות מעולמות שונים. כך מעידה אחת המשתתפות:

אין פה קיצוניות, קיצוניות לשני הכיוונים. לא [באים] חילונים מובהקים במובן זה שלא מתעניינים בשום דבר שקשור ליהדות, ואין כאן אדם… חרדים לצורך העניין או אפילו דתיים-לאומים שהדרך שלהם מאוד חד-סטרית כזאת. מגיעים הרבה אנשים שהם איפשהו באמצע. במן מקום שמאפשר תזוזה קצת ימינה, קצת שמאלה, אבל מאוד חשוב להם לברר. ורוצים לשמוע דברים חדשים, רוצים להיפתח לדברים חדשים. נראה לי שבלי זה אין כל כך מה לבוא ל'אלול'. אם אתה לא בא בקטע של לשמוע ולהיחשף לדברים חדשים אז אין כל כך עניין בזה. מלכתחילה באים בראש מאוד פתוח.

    לא ניתן אפוא לתאר בקלות את גבולות הגזרה של מרחב זה באמצעות כותרות הזהות הוותיקות, ואולי מוטב להשתמש כאן בציר מונחים חלופי: המרחב מורכב מ"שומרים" ומ"זוכרים", כותרות המתייחסות לגישות חיוביות שונות כלפי המורשת היהודית, ושתי קבוצות-קצה שאינן נכללות בו הן "נוטרים", הנבדלים מה"שומרים" בקנאותם ובהקפדתם לא רק על עצמם אלא גם על אחרים, וה"שוכחים", שהם חסרי זיקה פעילה למורשת היהודית.
    כאשר מפנים אל חברי הקבוצה את הטענה שהמרחב שלהם אינו מכיל את כולם, ושהוא אינו פתוח בפני קיצונים, למשל,  הם מציינים שבכל תרחיש ישנה בחירה את מי להדיר, ובחירתם היא לייצר מרחב "מתחשב כלפי מתחשבים", כלשונם. תפילות השבת שלהם, לדוגמה, כוללות שלוש עזרות: עזרת גברים, עזרת נשים ועזרה מעורבת. מי שמעוניין להתפלל כדרכו, אך במרחב תפילה המכיל גם אחרים ממנו, ימצא זאת שם; מי שאינו מוכן לסבול בסביבתו חריגה ממנהגו, לא ימצא את עצמו שם.

פירוק והרכבה: זהות היברידית
רבים מהשותפים במעגלים הללו מגלמים בעצמם זהות המשלבת בין יסודות שונים. ראש מדרשת עין פרת, ד"ר מיכה גודמן, מסמן כך את ההיסט מהמישור הבין-אישי למישור הפנים-אישי: "יש בין עמיתיי כאלה שתופסים את המדרשה כמפגש בין דתיים וחילונים, אבל אני תופס אותה קודם כול כמפגש בין הדתי והחילוני שבתוך כל אחד מאיתנו".[3]
    חוויה מרכזית אצל רבים מהמשתתפים היא הגילוי שניתן לשלב יסודות מן העולם שממנו הם באו עם יסודות מעולם אחר. רבים מהם באים מעולם שדוגל ב"הכול או לא-כלום", שלפיו אסור לוותר על דבר מתוך העולם שבו גדלו ושאסור לגעת בדבר מן העולם "האחר". במסגרת התהליך שהם עוברים, הם מגלים שניתן לאמץ דברים חדשים מבלי לוותר בהכרח על היסודות שעליהם התחנכו,  או לוותר על חלק מהם מבלי לוותר על הכול. המונח המבטא את הצעד הראשון בכך הוא "פירוק החבילות": אימוץ תפיסה שלפיה המכלול שאתו גדלו אינו קשיח ואינו אחיד, ולא חייבים לבחור בין קבלתו כמות שהוא לבין דחיית כולו, אלא ניתן לקחת ממדים מסוימים מתוכו. כפועל יוצא מכך, הגבולות בין הקטגוריות הזהותיות נראים יותר מטושטשים, ונראה כי מדובר ב"רצף" ופחות בקטגוריות נבדלות. הצעד הבא הוא שילוב בפועל בין יסודות מעולמות שונים – כאשר במקרים רבים מדובר במתן לגיטימציה לדברים שהיו קיימים בהם עוד קודם, ולכן רבים מהם מתארים את הסינתזה הזהותית כתחושה של איחוי, פיוס או שלמוּת. חברת צוות ב'עין פרת' מספקת הסבר בהיר לתפיסת זהות זו:

יש יותר מדרך אחת להיות דתי, יש יותר מדרך אחת להיות חילוני. זהות דתית באופן כללי זה דבר עשיר, מורכב, יש בו הרבה מאוד רבדים פרקטיים, רוחניים, קהילתיים, זהותיים, אישיים, זה מרובה-רבדים. היומרה להגיד 'אדם דתי הוא 1, 2, 3, 4, 5. כלומר, בהיבט הפרקטי אתה צריך להתנהג ככה וככה, בהיבט האמוני אתה צריך להאמין ש- 1, 2, 3, בהיבט החברתי אתה צריך להשתתף ב- 1, 2, 3' – זה… אתה יודע… זה כל כך הרבה יותר מורכב מזה. אנחנו בני אדם, לכל אחד מאתנו יש צרכים שונים, לכל אחד מאתנו יש נטיות לב שונות, לכל אחד מאתנו יש צורת חשיבה שונה. אז אם אני לא נופלת בּוּל על אותן קטגוריות של מה זה דתי או אם אני לא נופלת בּוּל על אותן קטגוריות של מה זה חילוני אז או שאני אבודה, או שאני לוקחת על עצמי קטגוריות שאני לא רוצה להיות בהן, וזה לא הכרחי. זה צורך חברתי לקטלג אותי, זה צורך שאני מבינה ויש לו הסבר פסיכולוגי מצוין, אבל אני חושבת שאסור להיכנע לו. ואפשר וראוי שנתמודד עם אפשרויות מורכבות יותר. גם הרבה מתוך הסתכלות הומניסטית של מה טוב לי כאדם. יש צורך חברתי לקטלג אותי אבל לי יש צורך להיות מי שאני ולא להתחפש ולא להתאים את עצמי לקטגוריות לא לי. אני יכולה לעשות את זה, אבל אני אשלם על זה מחיר. בדרך כלל אנשים שבוחרים ללכת ל'על הרצף' הזה, אני חושבת שעד העשור או שני העשורים האחרונים שילמו מחיר: שילמו מחיר חברתי, כי הם לא משויכים לאף קהילה, והמדרשה בעצם מציעה אפשרות לא ליפול לקטגוריה מסוימת ועם זאת להיות משויך לקהילה. ולא להרגיש אשמה או להרגיש חוסר שייכות.

    בדברים הללו עולה ההבחנה בממדים שונים בזהות הדתית/חילונית, וכן ההבנה שקיימות נטיות אישיות משתנות ורצון לאותנטיות. מולן עולה הצורך חברתי בקטלוג, וכתוצאה מכך – ציפיות חברתיות להתנהגות מסוימת, מה שמוביל למלכוד ("או שאני אבודה, או שאני לוקחת על עצמי קטגוריות שאני לא רוצה להיות בהן"). לדבריה, המדרשה מספקת מענה לקבוצת האנשים שמבקשת לא להתפשר על זהותם המורכבת, בכך שהיא "בעצם מציעה אפשרות לא ליפול לקטגוריה מסוימת ועם זאת להיות משויך לקהילה".

ליצור תשתית בת-קיימא
ציינתי בפתיחה כי תהליכי התחדשות מתרחשים כיום בכל אחד מהמגזרים, ויש לציין שגם זהויות היברידיות קיימות בתוך כל מגזר. מדוע בוחרים אותם אנשים דווקא לראות את עצמם חלק מקבוצה חדשה זו? נראה לי שיש להבין את הבחירה הזו על רקע המגבלות שיש בסביבה הומוגנית יחסית – הן מבחינת מרחב המחשבה המוגבל המתאפשר בסביבה כזו,[4] והן מבחינת ההשפעה החברתית הרחבה יותר המתאפשרת לקבוצה שלמעשה "דוברת כמה שפות" בהקשר הישראלי.
    במאמר זה התמקדתי בפרשנות "מרכז הפיצה", אך עולות גם פרשנויות חלופיות לשאלת הזהות הנוצרת בקבוצת-אמצע זו ויחסהּ לזהויות היהודיות המוכרות. אחד מבוגרי המדרשה ביטא כך את ההתלבטות באשר לבחירת הדרך: "בסופו של דבר אנחנו צריכים להכריע אם אנחנו יוצרים זרם חדש שמתאים לתפישת העולם שלנו ולאורח החיים שאנו מעוניינים לקיים, או שאנחנו נשארים כל אחד במגזרו וזרמו שלו ומאיימים משם על הדיכוטומיה שבין הזרמים". ארבע פרשנויות חלופיות שאותן ניתן לזהות הן: כנקודת מפגש בין בעלי זהויות דתיות וחילוניות ברורות ("המפגש"); כמרחב פוסט-מגזרי של זהות לא מוגדרת ("הרצף"); כהיווצרות של זהות חדשה, אחידה וברורה ("הזרם"); כקבוצת השתייכות על אף הגיוון בהיבטי אורחות החיים היהודיים ("המגזר").

א-מפגש ב-רצף שקופית3שקופית4
    את הראשונה, המתארת את הנעשה בחלק מהמסגרות המעורבות הוותיקות, דחיתי כאמור; השנייה מעניינת אף היא ומחדשת ביחס למוכר בנוגע לשדה הזהויות היהודיות בישראל, בעיקר בכך שהיא מגלמת מצב זהות היברידי לימינָלי יוצא דופן; השלישית עשויה להיות מעניינת, אך מרבית הראיות אינן תומכות בה; הרביעית היא כאמור זו שבה התמקדתי. להבנתי, ניתן לראות את היווצרות הקבוצה הזו כהיווצרות של מגזר בפני עצמו אף מבלי ליצור זהות אחידה.
    מציאות שבה קבוצה מורכבת מתתי-קבוצות שיש להן יחס שונה כלפי ההלכה, ועם זאת הן רואות את עצמן כשייכות לכתחילה לאותה קבוצה, מעידה על היפוך סדר החשיבות היחסי של הפרמטרים להשתייכות. אדם החופשי ממחויבות הלכתית המעוניין בחינוך יהודי ובצביון יהודי למדינה עשוי למצוא מכנה משותף רחב עם שומר מצוות המחזיק בערכים ליברליים, ואינו מעוניין שהמדינה תכפה את חוקי ההלכה. היפוך סדר החשיבות הזה מייצר מודל זהות חדש לחברה.

    סממניו של מגזר כוללים לרוב בין היתר מוסדות חינוך, במה רעיונית, לעתים גם ייצוג פוליטי; הקבוצה שעליה אני מצביע כאן עוד צעירה מכדי להעמיד את כל אלה. מדובר לעת עתה בניצנים שחשיבותם רבה, אך עליהם לעמוד במבחן הזמן. חשיבותה הפוטנציאלית של קבוצה זו עצומה: בכוחה לאתגר עוד את שיח הקטגוריות הזהותיות הדיכוטומי בישראל, באופן שלוקח צעד הלאה את התהליכים הקיימים בכל מגזר בפני עצמו. ביכולתה ליצור קבוצת הנהגה חברתית המכילה בתוכה את קולותיהם של רוב היהודים הישראלים (ואף קולות של יהדות התפוצות, הודות לעולים השותפים באוכלוסיה זו). קבוצה זו אמנם אינה כוללת קולות לא-יהודיים בחברה הישראלית, אך כצעד ראשון, גם יצירת שפה פנים-יהודית חדשה היא הישג ראוי.
    בעיניי, האתגר המיידי של האוכלוסייה הזו הוא מציאת החיבור הנכון עם השיח המזרחי-מסורתי. החיבור בין הדתיים הליברלים לבין "החילונים הלומדים" כבר מתקיים, ובשני המקרים מדובר בריכוך הדיכוטומיה שכפתה החשיבה האירופית; הציבור המסורתי, המורכב ברובו מיהודי ארצות האסלאם, מחזיק זה מכבר בזהות היברידית, אך שפת המסורתיות ושפת ההתחדשות היהודית טרם חוברו בצורה ראויה. יצירה של שפה שבה אלה גם אלה חשים בנוח תאפשר למגמה זו לפרוץ למעגלים רחבים אף יותר. האתגר הבא אחריו הוא יצירת תשתית בת-קיימא להנחלת התפיסות הללו – בעיקר בדמות מערכת חינוך ובמות רעיוניות, וכן ביצירת שפה המובנת גם במערכת הפוליטית, שהיא מטבעה פחות פתוחה למורכבויות. כמו כן, מבחן חשוב ליכולתה של קבוצה זו לבשר שינוי אמיתי לחברה הישראלית טמון ביכולתה להרחיב את התהליכים החשובים הללו גם מעבר למעגל היהודי-ישראלי, ולייצר שיח חדש גם עם הציבורים הישראליים הלא-יהודיים. לבסוף, אם יגלה בסופו של דבר את הסממנים האינטרסנטיים המוּכּרים של מגזריוּת, אזי שמגזר זה לא חידש דבר משמעותי בציבוריות הישראלית; הוא ייבּחן ביכולתו להתעלות מעל לדאגה לאינטרסים הבלעדיים שלו. זו אמנם ציפייה שאפתנית, אך כך ראוי לדרוש מקבוצה זו.

 

* מאמר זה נשען על ממצאי מחקר שדה שנערך בין השנים 2013‑2016 בקרב בוגרי 'עין פרת' – המדרשה באלון, לצורך עבודת תזה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. מקומי בשדה המחקר היה של "תצפית משתתפת", הואיל ואני גם עובד בארגון זה.

[1] הדברים המתוארים כאן צומחים על רקע תהליכי התחדשות נפרדים המתרחשים בכל אחד מהמגזרים, שלעתים אף מתפצלים לתתי-קבוצות כתוצאה מתהליכים אלה: "החזרה לארון הספרים היהודי" בציבור החילוני מחלקת אותו ל"יהודים פוסט-חילונים" מחד ו"חילונים פוסט-יהודיים" מאידך; תהליכי ההתחדשות בציבור הדתי מבחינים בין האגף השמרני-חרד"לי לבין האגף הליברלי, על ה"פוסט-אורתודוקסים" ו"האורתודוקסים האוטונומיים", עם מרכז בורגני ביניהם; הדתל"שים מתהווים כקבוצת-ביניים זהותית בפני עצמם; והמסורתיות המזרחית זוכה לעדנה בדמות אהדה ציבורית וניסוחים שיטתיים המציבים אותה כאלטרנטיבה רלוונטית לישראל של היום. לאלה יש להוסיף גם את הזרמים הדתיים הפרוגרסיביים, המצויים בתהליך מתמשך של יצירת זהות יהודית מתחדשת. אף בציבור החרדי ניתן לראות היפתחות בקרב צעירים רבים, אך אלה עדיין אינם חלק מהתופעה שאותה אני מתאר במאמר זה.

[2] היווצרותה של קבוצה כזו אכן נובאה או שוערה על ידי מספר כותבים בשנים האחרונות, ומימושהּ מקבל כעת תיאור חי. מעבר ל"משל מרכז הפיצה" של במבי שלג כתבו על כך גם ישעיהו (צ'ארלס) ליבמן באמצעות המונחים "המרכז הנשכח" ו"תרבות החילוניות היהודית" (ישעיהו ליבמן, "מלחמת התרבות בישראל – מיפוי מחדש", בתוך: מדינה בדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, 2001, עמ' 249‑264; Charles Liebman and Bernard Susser, "The Forgotten Center: Traditional Jewishness in Israel", Modern Judaism, Vol. 17, No. 3, 1997, pp. 211-220); איתן שיקלי שמנה ארבע קבוצות המהוות "מרכז נשכח" זה: הציבור הפוסט-אורתודוקסי, הציבור הדתי-ליברלי, הציבור המסורתי-ספרדי, וקבוצת "מבקשי הדרך" הישראלית-שורשית הפוקדת את בתי המדרש החילוניים (איתן שיקלי, "לימודי יהדות במרחב החילוני", הד החינוך פ"ב [3], 2007, עמ' 76‑77); אלדד וייל שטען שהחינוך המשלב אינו "זירת מפגש של המגזר הדתי והמגזר החילוני" אלא מגזר חדש "המכיל את כל אלה החוששים להזדהות כבני-מגזר. בתוך מגזר זה נמצא אנשים מרקעים שונים: מסורתיים, דתל"שים, זוגות מעורבים, דתיים ליברלים, וחילונים בוגרי בתי המדרש הפלורליסטים והמכינות הקדם צבאיות" (אלדד וייל, "גם כן מגזר" (בתגובה ל"להתגבר על הקיטוב החברתי" מאת נתנאל ליבוביץ, גליון פרשת "כי תשא"), מקור ראשון, מוסף "שבת", ה' באדר ב' תשע"ד, עמ' 18); מנכ"ל בית אבי חי לשעבר דני דניאלי שציין שזהו "מגזר 'חדש' שעוד לא יודע שהוא קיים" (מצוטט אצל נעמה אזולאי, "'אנו היהודים החילונים'? הגדרת זהות בתנועת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני", בתוך יוכי פישר (עורכת), חילון וחילוניות: עיונים בין-תחומיים, תל-אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ו, עמ' 328; יואב שורק שדיבר על "מגזר התפר" הכולל "חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד," וציין שהבעיה היא "שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שיכולה להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות." (צור ארליך, "הפוסט-אורתודוקס הראשון", מוסף "דיוקן", "מקור ראשון", ז' בשבט תש"ע, 21.1.2010.)

[3] רחלי מלק-בודה וצור ארליך, "אלוהים כן מרשה: עם מיכה גודמן על הכוזרי שבתוכנו", מגזין "מוצש", "מקור ראשון", א' בטבת תשע"ג, 14.12.2012, עמ' 18‑26.

[4] אחד המרואיינים טען כי מצא "מקום שגם לא מפחד לשאול שאלות קשות או לערער דברים, תפיסות עולם, שאני מרגיש שבמסגרות אחרות מאוד פוחדים. מסגרות מאוד חילוניות או מאוד דתיות פוחדות לערער את המקום. אני מסתכל על המשפחה שלי, שהיא משפחה חילונית, כל דיבור שהוא אחרת מהמקום החילוני מאוד מערער או נראה תמוה. אותו דבר מסגרות דתיות. […] זה ירגיש לא בנוח במסגרות האלה."

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.