ברית עם היהדות

מאת: מירית די-נור.

צהריי יום קרירים, שלהי אוגוסט, אדינבורו, סקוטלנד. אוחזת בידי כוס קפה מהביל ומביטה מבעד לחלון דירת ה-AIRBNB הקטנה – ארכיטקטורה זועקת היסטוריה ושורשים בכל רמ"ח לבניה ושס"ה רעפיה. הרחובות שזורים בפוסטרים ומודעות של פסטיבל הפרינג' המקומי שנערך לאורך כל חודש אוגוסט אבל אותי מה שמעניין הוא בעיקר לנוח.

רק לפני יומיים הסתיים לו סמינר בוגרים +. הסמינר חתם עבורי תקופה של כמעט עשור שבה המדרשה נוכחת בחיי. תקופה שהחלה בגיל 23 עם תוכנית ההמשך ששינתה את שמה, עוד בימים בהם בית המדרש היה מבנה של גן, המטבח היה בחוץ והדק היה ארגז חול אחד גדול. כמו רבים אחרים, המדרשה על שלל משמעויותיה חדרה עמוק לליבי ולחיי ובמעגליה פגשתי את עמרי. יחד בחרנו, לפני שלוש שנים, להתגורר בירוחם (אחרי שאני הכרתי את היישוב במהלך שנות התואר הראשון בכפר הסטודנטים) תוך כדי שאנו חוברים למעגלים קהילתיים חדשים-ישנים המשיקים וחופפים במידה רבה עם המעגלים המוכרים מהמדרשה. 

מטבע הדברים, המגורים בירוחם הרחיקו אותנו מפעילות הבוגרים. בינתיים נולדו לנו זוג תאומים מתוקים ואנחנו הלכנו, השתרשנו והתברגנו במקום. יום אחד, לפני כחצי שנה, הגיעה אלינו הבשורה ששוב שיש לנו מקום על ספסלי בית המדרש גם בשלב הזה בחיינו, נפתח תחום פעילות חדש לבוגרים בעלי משפחות! זה התחיל בטיול בפסח שהיה מאתגר במיוחד עם זוג תאומים בני שמונה חודשים והמשיך לסמינר של שבוע בקמפוס האהוב באלון.

התכנסנו באלון כעשרה זוגות/אימהות להעמיק במושג 'ברית' בזמן שהילדים טופלו במעון במסירות אין קץ והסמינר עצמו היה מורכב מאין כמותו ברמת התכנון והביצוע היה מדהים הודות לכל הצוות התומך.

במהלך הסמינר, הרהרתי רבות בנושא הברית. כשאני מביטה סביבי במעגלי המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים, אני נוכחת לדעת כמה המושג 'ברית' הטומן בחובו מחוייבות, אמון והתמדה, הוא מושג שיוקרתו הולכת ואובדת אל תהום הנשייה עד אשר הפך להיות נדיר בחייהם של רבים הסובבים אותי. הנאמנות כמו איבדה את מגע הקסם; זוגות נפרדים, משפחות מתפרקות, קהילות תרות ללא הרף אחר מכנה משותף רחב דיו שיאגד אותן יחד. ובתוך המציאות הזו, הנמצאת במשבר תמידי, רעועה וסוערת, מציאות שלא פעם מעצימה את ערכו ומקומו של האינדיבידואל על חשבון יכולתו להתחייב למשהו הגדול ממנו, התכנסנו אנו בכדי לדון ולהעמיק במקומה של הברית בחיינו.

"וכשאני רואה את המלומדים מתאבקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים, בשביל להעלות מקברם את 'גיבורי ההיסטוריא' בצורתם האמיתית, ומאמינים הם עם זה, שמאבדים מאור עיניהם לשם 'האמת ההיסטורית' – אומר אני לעצמי: כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חידושיהם, ואינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית. האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שתגלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית […]
("משה"/ אחד העם).

בין שאר הנושאים הקשורים לברית, עסקנו במהלך הסמינר גם בברית מילה. הדיון בשאלה האם ולמה להמשיך לקיים את הטקס האכזרי הזה שבו מבצעים הליך כירורגי לעולל בן שמונה ימים החזיר אותי למאמר המופת של אחד העם הרואה את הלאום כאורגניזם חי שאינו תלוי באמיתותן המלאה של עובדות היסטוריות. אחד העם לועג למלומדים הנאבקים לבסס תיאוריות בממצאים ארכיאולוגיים ודנים בשאלות כמו האם סיפור יציאת מצרים ודמותו של משה התקיימו במציאות ההיסטורית או לא. לשיטתו, המיתוסים שלהם מושרשים כבר כל-כך עמוק באתוס הלאומי כך שלשאלות האלה אין באמת כל משמעות, וודאי לא מעבר לכותלי הקתדרות למדעי הרוח. לכאורה, ההישענות על אחד העם מעניקה ביסוס רחב לעובדה שהרוב המוחץ של היהודים במדינת ישראל כלל אינם מטריחים את עצמם בשאלה למה למול את בנם. לפי אחד העם התשובה לשאלה הזו היא לכאורה פשוטה וחסרת עומק – כי ככה, זו המסורת ומי אנו שנבגוד בה? אבל, באותה מידה שניתן לראות תגובה זו כפשטנית ולא מבוססת אפשר גם לראות אותה כבחירה מאוד מודעת, מעמיקה ואמיצה. קרי, אני יודעת שעכשיו אני מאפשרת לחתוך את איבר מינו של התינוק שלי ומסבה לו הרבה כאב, אבל אני עושה זאת כי כך נהגו אבות אבותיי במשך 3,000 שנה וזאת סיבה מספיק טובה עבורי בכדי שאעשה זאת גם אני.

במובן הזה ברית המילה מסמלת מהלך אחד העמי מובהק, שכן יותר מאשר היא מבטאת את הברית בין אברהם לקב"ה, היא מסמלת את הברית של כל אחד מאיתנו כפרטים עם האומה יהודית והיא מבטאת את הנאמנות שלנו ל"רוח האומה". וזו למעשה התשובה שלי לשאלה מדוע לא הרהרתי בשאלה האם כן או לא למול את בניי.

עוד עסקנו במקומו של המשבר בחיי הברית. כמה המשבר הוא חיוני עבור צמיחה, התחדשות והתפתחות. לא פעם אני נוכחת לראות איך אנשים שנמנעים מלהתמודד עם משברים נשארים לעמוד באותו מקום, מכלים אנרגיות בכדי להדחיק ולהכחיש את המקום בו הם נמצאים וממילא מפתחים עיוורון לאופן בו המציאות משתנה סביבם.

לסיום אתייחס לסוגיית ברית הגורל וברית הייעוד. מספר מחשבות מלוות אותי בנושא זה. ברית גורל כזהות קורבנית, זהות של שואה, של מסעות לפולין. באחת משיחותיי הרבות עם אמי, שגדלה בברית המועצות נטולת כל בסיס עליו יכולה הייתה להתגבש זהות יהודית, היא טענה בפניי שלא ספגה זהות יהודית בגלל שלא נחשפה לתקריות אנטישמיות. זה הלם בי. זוהי בעיניי ברית גורל, מיקוד שליטה חיצוני, אין בחירה, אין חירות. לעומתה, ברית ייעוד טומנת בחובה נאמנות ומחוייבות מודעת, מתוך בחירה ומתוך חירות. רק דרכה, במאה ה-21 הפוסט-פוסט-מודרנית, ניתן לקיים זהות לאומית, קהילתית, משפחתית וזוגית משותפת.

לפני 9 שנים, מיד לאחר סיום התוכנית במדרשה ובעקבות הקריאה באחד העם וברב זקס, החלטתי לשנות את שם משפחתי ל"בת-חורין". הנישואים לעמרי, חמש שנים מאוחר יותר, הביאו אותי לוותר על השם שמבטא בחירה וחירות אך גם אינדיבידואליזם רב (תארו לעצמכם איך זה להסתובב בעולם עם שם יחידאי) ולבחור בשמו של עמרי לטובת הברית הזוגית והמשפחתית. בכך נשלם עבורי מעגל של עיסוק בשאלות של ברית, זהות וחירות ונפתח מעגל חדש, לפעמים חופף, לפעמים משיק, לפעמים מקביל…

*להשארת תגובות גללו למטה*

מאת

מירית די-נור

מירית די-נור

בת 32, תושבת ירוחם בשמונה שנים האחרונות. עוסקת בהנחיית קבוצות וחינוך בלתי פורמלי. אמא לעמית ורעי בני שנה. בוגרת תוכנית המשך ד' ואלול ז' שדה-בוקר.

3 thoughts on “ברית עם היהדות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.