כן היה זה לא טוב

[פינה בנושא חרטה, מתוך מגזין מיוחד שיצא לאור בחנוכה]

מאת: אנונימית

הייתי חלק משלישית בנות בלתי נפרדות: תמיד ביחד בסניף, ישנות אחת אצל השניה, מרכלות על אותם בנים…

בערב אחד סתמי למדי יצאנו לשוק כדי קצת לשתות ולהשתחרר מהשבוע. אני כבר לא ממש זוכרת איך הערב הזה התגלגל, לכן אני גם לא יודעת להגיד מה תקף אותי פתאום לשאת איזה נאום נטול הקשר או התחשבות, נאום קצרצר שסיפר – אין לי מושג למה חשבתי שזה רעיון טוב להגיד את זה – שהקשר שלנו לא מספיק עמוק וחשוב לי. אני לא יודעת איך בדיוק אמרתי את זה וקשה לי להיזכר במה שעבר לי בראש. כן ברור לי שלא התכוונתי להגיד להן שאני לא אוהבת אותן או שהן לא מעניינות אותי, אבל מהרגע שאמרתי את מה שאמרתי היה ברור שזה מה שהן הבינו ממני. הבנה שהיה לי קשה מאוד לסגת ממנה, גם, אולי, בתוך עצמי.

אני חושבת היום שהיה בי משהו יהיר באותה תקופה בכלל וספציפית באופן שבו הסתכלתי עליהן, החברות האלה מהבית, החברות שהלכו איתי את כל הדרך מהיסודי, דרך התיכון וגם אחריו. כי פתאום התחלתי להיפתח לעולם אחר, גדול, דומה יותר למה שרואים בטלוויזיה וקוראים עליו בספרים מאשר לבועה שבה צמחתי. פגשתי אנשים אחרים, מלהיבים יותר, מבינים יותר, שחושבים גם כמוני וגם אחרת. החברות מהבית נצבעה צבעים אפורים יותר. בנאליים יותר. רגילים.

אני מניחה שמה שהרגשתי אז זה שהן שתיהן חברות ילדות, וככאלה – אולי יש לחברות שלנו תאריך תפוגה. הרגשתי שאני כבר באמצע תהליך עמוק של שינוי שאין סיכוי שהן יקחו בו חלק וקרוב לוודאי שגם לא יבינו. המורכבות שלי, כך היה נראה לי, תהיה קשה מדי לתפיסה שלהן. מאיזושהי סיבה חלקתי איתן את המחשבות האלה, לפחות באופן חלקי וכנראה באופן די גס. האמת שקשה לבטא מחשבות כאלה ולצפות שהצד השני יוכל להקשיב, להבין, ולהיות בסדר עם זה.

לא התכוונתי להגיד שאני כבר לא אוהבת או שאני לא רוצה לדבר או לקשקש או סתם לבלות ביחד. רציתי לשים את זה על השולחן – שהדרכים שלנו נפרדו והחיים שלנו אחרים. זה אומר שהקשר שלנו ישתנה בהתאם. אבל לא חשבתי על כמה האמירה שלי קשה, כמה גאווה הייתה בי ואיזו פגיעה גרמתי להן ולקשר שלנו.

הקשר נותק לחלוטין וברגעים הנדירים שאנחנו נמצאות באותן סיטואציות חברתיות אנחנו מסתפקות בשאלות התעניינות יבשות ומייבשות.
רגע אחד של טפשות, או תקופה אחת של התבגרות טפשית, וחברות של עומק רגשי של שנים פשוט נעלמה לה מעל פני השטח. והלוואי שלא הייתי אומרת את מה שאני כבר לא זוכרת איך בדיוק נאמר. והן חסרות לי, במקומות שאני מחפשת לעשות דברים של סתם, של שטות, להתייעץ על ההוא או סתם ללכת ביחד לקנות מגפיים. באיזשהו שלב כן ניסיתי לגשש וליצור שוב קשר, אבל הבנתי שאין שום עניין בצד השני. אני לא מאשימה אותן. אבל סתם, הלוואי שאיכשהו הייתי פחות גאוותנית, פחות חשובה בעיניי עצמי… עדיין לא מצאתי דרך להגיד סליחה ככה שהיא תישמע, ואני לא מאמינה שעכשיו, כבר כמה שנים אחרי, היא בכלל יכולה לשנות משהו. אבל הייתי שמחה ללכת לקנות איתן מגפיים עכשיו. חורף וקר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.