שישה מודלים "אגדיים" של שבת: מחשבות לקראת הלכה חדשה

מאת: רגב בן דוד
פורסם ב"דעת פרת", גיליון 16: שבת (תמוז, תשע"ז), עמ' 10-12.

"לבני-ישראל יש יצירה נהדרה שלו – יום קדוש ונעלה, "שבת המלכה". בדמיון העם היתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות הגוף, כלילת זוהר ויופי. […] מי יאמר, מי יכריע, יציר כפיה של מי היא, על ידי מי היתה למה שהיתה: על ידי ההלכה, או על ידי האגדה? […]
כשאני עובר בין אותם הדפים ורואה שם חבורות חבורות של תנאים ואמוראים בעבודתם, אני אומר: אכן, אמני חיים אני רואה לפני! אמני חיים בבית היוצר ועל האבניים!"
(ח"נ ביאליק, "הלכה ואגדה", 1917)

הקדמה

על האדם המבקש ללמוד את קדושת היום מוטלת המשימה לצלול אל עושר הכתבים היהודיים הקיימים העוסקים בשבת. הכתבים הללו כוללים דקדוקי הלכות וציוויי "עשה" ו"לא תעשה" כמו גם הגות מלאת שאר-רוח ורגש. בלימוד בנושא השבת (במסגרת תוכניות "מבוע" בשנת התשע"ו), נקודת המוצא שלנו היתה שהמרכיבים השונים הללו נולדים זה מתוך זה בתהליך ספירָלי: שפסיקת ההלכה אינה רק טכנית או פורמליסטית אלא גם נובעת משיקולים של "רוח השבת"; שרוח זו מתעצבת מתוך פרטי ההלכות; וחוזר חלילה. זו התנועה שאותה מתאר ביאליק בין הלכה ואגדה, ובמילים אחרות בין פרקטיקה ופילוסופיה ("הלכה" אצלו אינה בהכרח מה שמוכר לנו כ"שולחן ערוך", אלא "צורה מוחשית ומסוימת לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים").

מתוך הלימוד שעשינו בהלכות ובהגות אני מבקש להציע כאן זיקוק של שש אפשרויות שונות ל"אגדות", או לטעמים רעיוניים של השבת, הנובעים כולם מהכתובים. הרעיונות הללו יכולים להוות אבן-פינה ביצירה של שבת מחודשת, הממשיכה את הרצף הקודם לנו. בהתאם לתנועה הטבעית, אחרי זיקוק של "אגדה" תידרש הגדרה של "הלכה" המיישמת אותה הלכה למעשה בחיינו.

מובן שההלכה לא התפתחה כפילוסופיה, והשולחן-ערוך אינו מבקש ליישם את הרעיונות הללו במלואם (בין היתר כי חלקם סותרים אלה את אלה); איני עושה כאן סנגוריה על הלכות שבת כביכול בטענה שהן מיישמות רעיון פילוסופי זה או אחר, ומצד שני גם איני בא אליהן בטענות על כך שאינן מיישמות רעיון כזה. אני טוען שהרעיונות הללו מקופלים בתוך ההלכות בערבוביה, ושזיקוק הרעיונות יכול לאפשר למעוניינים בכך בחירה מחודשת בטעם (או טעמים) של שבת, שמתוכם ינבעו פרקטיקות.

אל האגדה

  1. היפוך הבריאה ("שבת של מנוחה לעולם")

הרעיון: בשבת אנחנו נמנעים מכל מלאכה לציון סיום מלאכת הבורא. בניסוחו של השל, "להבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם".
דוגמה מהכתובים:
ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַה' אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  [שמות כ, ז-י]
משמעויות אפשריות:

  • לא ליצור דברים חדשים ביום הזה.
  • לתת מנוחה לבריאה ביום הזה (לא לשנות את העולם). פרשנות אפשרית של טעם זה תהיה מרחיקת-לכת יותר מאשר ההלכה הקיימת – ולמשל תאסור הכנת סלט בשבת, כי חיתוך ירקות אולי לא מהווה מלאכה לפי הפרשנות ההלכתית הקיימת, אבל הוא משנה (וניתן לומר שגם יוצר) משהו בעולם.
  1. היפוך העבדות ("שבת של בני חורין")

הרעיון: בשבת אנחנו נמנעים מכל מלאכה לציון זה ששוחררנו מעבדות. "מלאכה" כאן מתפרשת אפוא במובן של עבדות, פרשנות של טעם זה תצריך הגדרה של מהי עבדות.
דוגמה מהכתובים:
יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַה' אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  [דברים ה, יא-יד]
משמעויות אפשריות:

  • לא להיות משועבדים ביום הזה.
    1. פרשנות אפשרית אחת תהיה להיות במנוחה שלמה ולא לעשות דבר.
    2. פרשנות אפשרית אחרת תהיה להיות בני חורין ולא להטיל על עצמנו מגבלות.
    3. באחד הדיונים ב'מבוע' עלתה האפשרות לעסוק בשחרור תודעתי בשבת – בין אם זה פרקטיקות מדיטטיביות או קריאה של טקסטים של תיאוריה ביקורתית.
  • לא לשעבד ביום הזה.
  1. היפוך השגרה ("שבת של יציאה מגדרנו")

הרעיון: "תשיב רגלך" מלשון "הרגל": בשבת אנחנו נמנעים מלעשות את מה שאנחנו רגילים לעשות, נוהגים שלא "כדרכנו", משנים את השגרה שלנו. ידוע שאחת המשמעויות המרכזיות של "קדוש" היא "נבדל, אחר, מיוחד" – ומשמעות "שבת קודש" בטעם הזה תהיה שמעשינו בה נבדלים ממעשינו ביתר ימות השבוע.
דוגמה מהכתובים:
יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.  יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ–כִּי פִּי ה', דִּבֵּר. [ישעיה נח, יג-יד]
משמעויות אפשריות:

  • עיסוק בדברים שחשובים לנו ושאליהם אנחנו מתקשים להגיע במהלך השבוע. זה יכול להיות תחביבים, פעילויות מסוימות עם המשפחה הקרובה, לראות את המשפחה המורחבת, חברים, וכדומה.
  • חוויית זמן שונה מהרגיל אצלנו: מי שמנהל את זמנו בקפדנות במהלך השבוע, עשוי להחליט בשבת דווקא לא "להספיק" לעשות הרבה דברים של פנאי (שזה שונה בתוכן העיסוקים מיתר השבוע שלו, אבל זהה ב"צורה"), אלא דווקא לקחת את הזמן בנחת.
  • בשפת המדרשה, אפשר לראות בכך הזמנה "לצאת מגדרנו" בשבת ולעשות דברים חדשים.
  1. "עונג": ("זה עונג שלי")

הרעיון: הרעיון של עונג שבת, המושרש עמוק במסורת, מזמין אותנו לחוויה של הגברת הטוב. טעם זה מצריך כמובן הגדרה של "עונג".
דוגמה מהכתובים:
רַ' עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לִמַּדְתָּנוּ "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג"! (ישעיה נח, יג). אָמַר לָהֶם: זֶה עֹנֶג שֶׁלִּי. [מדרש המצוטט בשיבולי הלקט, שבת, צג]
"'הבוכה בשבת להקל צערו – זהו עונג שבת שלו' (רבי עקיבא בברייתא("  [ח"נ ביאליק, "הלכה ואגדה"]
משמעויות אפשריות:

  • עונג גשמי, עונג רוחני וכיו"ב.
  • הערתו של ר' עקיבא בברייתא חושפת פן מיוחד של טעם זה – ההגדרה הסובייקטיבית. "זה עונג שלי!" הוא מכריז לנוכח ביקורתם של תלמידי על מה שנראה להם כמנוגד לעונג (בכי). ביאליק מציע פרשנות משלו לבכי זה בתור עונג ("הקלת הצער") ואפשר לשער הסברים נוספים, אך בעיקר בולט ממד האוטונומיה כאן.
  1. "לשמהּ": שבת כהזמנה ליחסי "אני-אתה"

הרעיון: את המונח "שבת קודש" ננסה לברר דרך פרשנות אחת של המושג "קודש", כפי שמסתמנת מתוך דברי חז"ל המצוטטים למטה: משמעות האמירה "הנרות הללו קודש הם" היא ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". "קדוש" הוא אפוא דבר שאינו נתון לשימושנו בצורה מנצלת. טענה דומה, בהקשר לאנשים ולא לחפצים, הושמעה ע"י הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, שטען שלבני אדם יש dignity, כבוד/ערך סגולי, שתמציתו היא הציווי לראות באדם תכלית לשם עצמו ולא אמצעי לדבר אחר. הדברים הללו מובילים אותנו להבחנתו המפורסמת של מרטין בובר בדבר שני סוגי יחסים – "אני-אתה" ו"אני-לז". בגישת "אני-לז" אני מתייחס רק לצדדים מסוימים באדם שעומד מולי, ועושה בו שימוש לצרכיי; בגישת "אני-אתה" אני פוגש את האדם בכל מלאוּתו, על כל צדדיו, ואין לי רשות לראות בו אמצעי אלא רק מטרה בפני עצמו. שבת היא הזמנה לפגוש את כל סביבתנו בצורה לא תועלתנית; לעשות דברים לשם עצמם ולא לשם מטרות אחרות.
דוגמה מהכתובים:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד. [מן התפילה]
"כשאני ניצב מול אדם כאתה שלי ואומר לו את מילת-היסוד אני-אתה, שוב אין הוא חפץ בין חפצים ואינו מורכב מחפצים." [מרדכי מרטין בובר, "אני ואתה"]
משמעויות אפשריות:

  • חוויה מסוימת של מפגש בין-אישי.
  • לא להכין בשבת דברים המיועדים לזמן מאוחר יותר, כמו בעקרון ההלכתי של איסור "הכנה מקודש לחול". זה יכול לבוא לידי ביטוי אף בקריאה של "ספר של שבת" – ולא ספר או מאמרים שאותם אנחנו צריכים לקרוא לשם עבודה כלשהי. מה שנעשה בשבת נעשה "לשמו".
  1. שבת כמרחב של אינטראקציה בין-אישית ("שבת של ביחד")

הרעיון: הערך המשפחתי והחברתי של שבת – הימצאות ביחד, "co-being". הקריאה הזו נובעת מהציווי לא לנדוד ולא להתרחק ביום השבת אלא להישאר בחיק המעגלים הקרובים לנו. לעתים אלה דווקא המעגלים שרוב השבוע לא יוצא לנו לבלות איתם הרבה.
דוגמה מהכתובים:
שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ–בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. [שמות טז, כט]
משמעויות אפשריות:

  • למעט בפעילויות שנעשות לבד, ולעודד פעילויות משותפות ואינטראקציה.
  • אחת הטענות הרווחות שנשמעות בהקשר לסמארטפונים/מחשבים בשבת היא שהמכשירים הללו מונעים מאיתנו להיות ביחד. אם הולכים עם הטעם הנוכחי, של להיות ביחד, אז צריך לחדול מפעילויות שמונעות 'יחד', כגון סמארטפונים או קריאה אינטנסיבית בעיתוני השבת על שלל מוספיהם, ולהרבות בפעילויות שנעשות ביחד – בין אם זה משחקי קופסה או לראות סרטים ביחד.

*

השל וטעמי השבת

כאשר בוחנים כמה פסקאות מרכזיות של אברהם יהושע השל לאור הטעמים הללו, רואים אותם משתלבים בדבריו:

"על האדם המבקש לבוא בשערי קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה, מהמעילה העצמית בה הוא שרוי. עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו מייחדים תשומת לב לזרע הנצחי הנטוע בנשמתנו. ידינו שייכות לָעולם, נשמתנו שייכת להוא טמיר ונעלם. שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמי. {=טעם א', מנוחה לעולם} […]
היחס הראוי כלפי כל הנכסים החיצוניים הוא, שנכסים אלה אכן יהיו בבעלות האדם. אולם האדם אינו משועבד בהכרח לנכסיו, והוא מסוגל לחיות גם בלעדיהם. ביום השבת מתממש השחרור מהציוויליזציה הטכנולוגית {=טעם ב', השתחררות מעבדות} – אנו נמנעים מלבצע כל פעולה, היוצרת או מקנה צורה מחודשת לדברים הנמצאים במימד המרחב. הזכות המלכותית אשר ניתנה לאדם "לכבוש" את הארץ, מושעית ביום השביעי {=טעם א'}. […]
השבת היא יום של שביתת-נשק במלחמת הקיום האכזרית המתנהלת בעולם הזה. יום של הפוגה בכל החזיתות: האישיוֹת והחברתיות, בין אדם לחברו, בין אדם לטבע ובין אדם לעצמו. החזקת כספים בשבת נתפשת כחילול הקודש, כי פעולה מסוג זה משקפת את אובדן עצמאות האדם בפני האליל המרכזי של העולם {=טעם ב'}. היום השביעי הוא כיציאת מצריםכי ביום זה יוצא האדם מתחת לעול המתחים של חיי היומיום; כי ביום זה משתחרר האדם מכבלי החומרנות; כי ביום זה האדם הוא ריבון בממלכת הזמן.
במים הסוערים של הזמן והעמל, יש איים שקטים אליהם יכול לגשת האדם ולתבוע את כבודו {=טעם ה'?}. האי הוא היום השביעי, השבת, היום בו נחלץ האדם מן הדברים, מן הכלים ומן עולם המעשה, וזוכה לדבוק ברוח."
[אברהם יהושע השל, "השבת"]

*

טכנולוגיה וטעמי השבת

בספרו החדש מצביע מיכה גודמן על שבת ללא טכנולוגיה, ומציע מספר נימוקים משכנעים לכך. אם נבחן את ההנמקות האפשריות לשבת לא-טכנולוגית לאור הטעמים שהובאו כאן, נראה שההנמקה יכולה להיות כפולה: ראשית, כמתן מנוחה לעולם מהפעולה שלנו; שנית, כמתן מנוחה לנו מהפעולה של העולם. בהקשר של ההנמקה האחרונה אפשר להציע גם מודל-ביניים, שלא מצריך התנזרות מטכנולוגיה, אבל הופך אותנו מלהיות סבילים (כפי שאנחנו בד"כ, מופגזים בהודעות, "push notifications" וחדשות) ללהיות פעילים. במודל כזה, השימוש בטכנולוגיה בשבת מוגבל ל"הפעלה אקטיבית" – ביזימה שלנו בלבד. כך למשל נצפה בתוכניות ובסרטים, אך לא נראה חדשות או רשתות חברתיות, שבהן המידע מגיע אלינו ביוזמת אחרים.

והלאה: אל ההלכה

החלק הקודם הציע זיקוק של רעיונות, מהויות או תכליות של שבת, השאובים מתוך שלל ההלכות והכתבים אודות השבת. שש ה"אגדות" הללו יכולות להוות בסיס לעיצוב (או לדיוק) של שבת, אך אימוצן מצריך גם לפרוט אותן להשלכות מעשיות ("הלכה"). את הצעד הזה אני משאיר פתוח לעת עתה, ומזמין את מי שמצאה או מצא "אגדות" רלוונטיות להתחיל לעשות גם את הצעד הבא, ולשתף אותנו במחשבות ובהחלטות.

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.