פרסום הנס – ישראל ומצוקות העולם הערבי

מאת אופק איש מעש

בשבוע שעבר הצליחו צבא אסד ובעלי בריתו להשתלט מחדש על העיר חלב. בתום שנים של לחימה ומאמצים צבאיים אדירים, שכללו הטלת פצצות מהאוויר וירי ארטילי ללא הבחנה על בתיה ושכונותיה, נפלה העיר שהייתה בעבר בירה כלכלית ועיר תרבות ומורשת. תמונות הזוועה שיצאו מחלב ובהן מבני מגורים שלמים שקרסו וקברו תחתם את יושביהם, נשים זבות דם מקוננות על ילדים שפניהם המתות מכוסות אבק ועשרות אלפי אנשים שנעקרו מבתיהם אל הרחובות המושלגים. לנוכח התמונות, ישראלים רבים חשו צורך לסייע ולהגיש עזרה ותרומות לאזרחים המדוכאים של סוריה.

ערב נר ראשון של חנוכה התכנסנו בוגרי אלול י' באלון כדי לדון בשאלה האם הצו המוסרי של האומה היהודית ושל מדינת ישראל מצווה עלינו "לפרסם את הנס" ולהתערב בנעשה בסוריה?

פרסום הנס
"מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד וצריך להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו… ומדליקים בהן הנרות על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס" (רמב"ם, הלכות חנוכה).

בחג החנוכה אנחנו מצווים על שתי מצוות, האחת הדלקת הנרות והשנייה פרסומי ניסא – פרסום הנס. הרב דוד חי הכהן, ראש ישיבת "נתיבות ישראל" ותלמידו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, טוען שיש להתייחס לשני סוגי ניסים. הסוג הראשון הוא נסים פרטיים הקורים לאדם ובאים לתקן את חסרונותיו. הסוג השני הוא נסים הבאים "להודיע את יד ה' הנטויה על כל הארץ ושומרת על הצדק והיושר העולמי". מסיבה זו, נסים מהסוג השני חשובים לא רק בעצם התקיימותם, אלא גם בפרסומם, שכן כל עניינים הוא בהפצה ובלימוד של הדרך הישרה והמוסרית.

יתרה מזאת, הרב הכהן מבחין בין שתי מטרות לפרסום הנס. המטרה האחת היא פרסומו "פנימה", כאשר ישראל נמצאים בעתות מצוקה וירידה רוחנית, כשעליהם לחזק את יסודות בניינם הפיזיים והמוסריים. המטרה השנייה היא פרסום הנס למרחקים, בזמן שישראל איתנים ובטוחים, למען "הודיע שם ה' לצריו ויכחשו לו". אין ספק שמבחינות רבות ישראל חזקה ואיתנה, בוודאי ביחס לשקיעה ולהתפוררות של העולם הערבי שסביבנו. לכן ישראל נמצאת במעמד שבו היא יכולה – ויש שיאמרו אף מחויבת – לפרסם את הנס למרחוק.

אור לגויים
"אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו, מב ו)

לפני מותו השאיר לנו האב המייסד של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, צוואה מדינית וחברתית להיות עם סגולה וחברת מופת. אז, בשלהי שנות ה-60' וראשית שנות ה-70', כשחֶרֶב האיום הקיומי מצד צבאות ערב עודנה מונפת על צווארה של ישראל הצעירה, טען בן גוריון כי מדינת היהודים טרם מימשה ייעודה זה "להיות עם סגולה ולבנות מדינה למופת". זאת, ברוח חזון הנביאים "שהאיר דרכנו אלפי שנים, חינך והכשיר אותנו להיות לאור גויים". לשיטתו של בן גוריון, "לא בשלטון איש המעלה יתגשם אידאל הטוב, הצדק והחסד – אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי סגולה יביאו את הגאולה, אלא צדקת העם".

אך מה הופך מדינה למדינת מופת? מה המשמעות של הציווי להיות אור לגויים – האם המשמעות היא לחזק את בנייננו התרבותי, הרוחני והחברתי ובכך להוות מודל לעולם; או לחילופין המשמעות היא להפיץ את ערכי המוסר והאנושיות ולהושיט את היד לעזרת עמים אחרים? מדבריו של בן גוריון קשה להסיק תשובה חד-משמעית.

הרב אברהם יהושע השל נמלט מאדמת אירופה ומזוועות השואה. ממקום מושבו בארצות-הברית נלחם את מלחמתם של השחורים לשיוויון זכויות ויצא נגד המלחמה בווייטנאם, כמי שלמד מנביאי ישראל להיות אכפתי ללא גבול לסבלם של בני האנוש באשר הם. הרב השל כתב בשנות ה-50' של המאה הקודמת כי "החטא היסודי שלנו הוא שאין אנו תופסים את השגב שבקיומנו [..] ומהו השגב שבקיום ישראל?", שאל השל והשיב כי "כל יהודי שנשתייר בחיים הוא זוטו של נר מהמאור האלוהי ואוד מוצל מאש הרשע". מתוך כך, קבע כי "תפקידנו העיקרי הוא להציל את לב האדם, את הלב המגיע ללב השמיים, את זיקת ישראל לאלוהים".

בהיותנו בני העם היהודי ואזרחי מדינת ישראל אנו מחויבים בציווי דתי, חברתי, מדיני והיסטורי להציל את לב האדם באשר הוא אדם. להיות מופת של אנושיות וחמלה, לב מזדהה ואוזן קשובה לחלש ולמדוכא. בימים בהם העם היהודי התנער מאפר ואבק השואה ובימי ראשית קוממיותה של מדינת ישראל, הציווי של ההוגים החשובים של העם אל העם היה צנוע גם אם רב עוצמה ולא מובן מאליו: לבנות חברת מופת ולהיבנות כחברת מופת.

בשונה מאז, מדינת היהודים של ימינו היא נס מדיני, כלכלי, חברתי ותרבותי בפני עצמה. לעומתה, הסביבה שהייתה כל כך עוינת ובעלת יכולת להסב נזקים כבדים לישראל, קורסת אל תוך עצמה במערבולת של חידלון שלטוני, פיצולים עדתיים ודתיים, אלימות והרס. בנסיבות היסטוריות אלו, חזון אור לגויים והציווי לפרסם את הנס כבר לא נושאים את אותה משמעות פאסיבית ותודעתית של עם קטן הנאבק מדי יום ביומו על קיומו ושמירת ייחודו. מדינת ישראל החזקה והאיתנה יכולה וצריכה לפרסם את הנס באופן אקטיבי: בהזדהות בריש גלי עם סבלם של הנרדפים והנטבחים בעולם הערבי ובהגשת סעד ועזרה.

מאת

אופק איש מעש

אופק איש מעש

אופק איש מעש (אלול י' אלון), קצין במילואים באמ"ן וחוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי. מחבר בלוג בנושאי מדיניות, ביטחון וחברה: www.ofek ish maas.wordpress.com.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.