מחשבות לפרשת ויחי

מאת: דני סגל

לקראת סוף הפרשה פוגש יעקב, אולי לראשונה, את נכדיו:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה? וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה. וַיֹּאמַר: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. […] וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ […] וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה…

מנהג נהוג בבתים רבים לברך את הילדים בערב שבת – את הבנים בברכת יעקב ואת הבנות בברכת שרה, רבקה, רחל ולאה. הקטע הספרותי שלפניכם לקוח מתוך ספר מקסים שאנחנו קוראים עכשיו בבית ושמו 'ברכות סבי' מאת רחל נעמי רמן.

"כשסבא היה מסיים לשוחח עם אלוהים הוא היה פונה אלי ואומר: "בואי נשומה'לה". נעמדתי לפניו והוא היה מניח את ידיו בעדינות; הוא היה מניח את ידיו מעל ראשי. הוא התחיל בהודיה לאל, עלי, ועל שעשה אותו סבא שלי. הוא תמיד הזכיר את התמודדויותיי במהלך השבוע וסיפר לאלהים משהו אמיתי על אודותי. כל השבוע חיכיתי לשמוע מה הוא יספר הפעם. אם טעיתי במשך השבוע, הוא היה מציין את היושר שלי; אם נכשלתי, הוא היה מעריך את מאמצי הקשים; אם נרדמתי, אפילו לזמן קצר, ללא כתונת הלילה שלי, הוא חגג את אומץ לבי על שינה בחושך; ואז בירך אותי וביקש מהאמהות שהכרתי מסיפוריו – שרה, רבקה, רחל ולאה – לשמור עלי.
היו אלה הרגעים היחידים בשבוע שבהם חשתי בטוחה ונינוחה. משפחתי, שכולם בה היו רופאים ואנשי מקצוע, תמיד נאבקו ללמוד יותר. תמיד היה עוד משהו ללמוד וזה אף פעם לא היה מספיק. כשקיבלתי ציון 98 במבחן, אבי היה שואל: "ומה קרה לשתי הנקודות הנותרות?". במשך כל ילדותי רדפתי בנחישות אחרי אותן שתי נקודות. אבל לסבא שלי לא היה אכפת מדברים כאלה. אני הספקתי לו. וכאשר הייתי איתו ידעתי בביטחון מלא שאכן זה כך.

"שנים רבות אחר כך, כשאמי היתה זקנה מאוד והחלה לפתע להדליק נרות ולדבר עם אלוהים, סיפרתי לה על הברכות האלה ועל משמעותן בשבילי. היא חייכה אלי בעצב: "אני בירכתי אותך כל יום מחיי, רייצ'ל", היא אמרה לי. "פשוט לא הייתי חכמה דיי כדי לעשות זאת בקול."

ספר בראשית מספר סיפור מורכב. נדמה שלא כל מה שאנחנו מוצאים בסיפורי אבותינו היינו מאמצים ללא היסוס אל תוך בתינו שלו. היחסים סבוכים והדמויות ומעשיהם לא תמיד פשוטים או מובנים לנו. מה שכן, התמונה בסוף הספר היא של משפחה; משפחה שלא תמיד הכול פשוט בה – אבל תמיד משפחה. זה חשוב, כי ממשפחה צמחנו לעם. בספר הבא שנתחיל, ספר שמות, ניקרא בני ישראל. בנות ובנים של אדם אחד, יעקב, או בשמו החדש – ישראל – שצמחו ונהיו לעם.

כאילו להזכיר לעצמנו שגם כשממש נגדל ונהיה ככוכבי השמים לרוב, נהיה עדיין משפחה. בני ישראל. יש בזה סיום אופטימי לספר קצת מורכב: אנחנו הולכים למצרים, לגלות, לתקופה לא פשוטה, אבל גם שם, במהלך כל מה שיקרה, אנחנו נהיה 'בני ישראל'. משפחה.

One thought on “מחשבות לפרשת ויחי”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.