לא לבחור בפחד

מאת: עדן ויזלמן, רכזת בית פרת ירושלים

המאמר של יוסי קליין בעיתון "הארץ", "אליטה חסודה שלנו", נכח בשבועות האחרונים בשיחות רבות וטעונות שהשתתפתי בהן, ושמעתי דברים שהיו לא פשוטים עבורי מאנשים קרובים לי, שאת דעתם אני מעריכה. כאשר קראתי את המאמר, נזכרתי במעגל שיח שזכיתי להשתתף בו בערב הפתיחה של בית פרת ירושלים, בהובלתה של ימי בן דוד, ובו דנו בהשלכותיו של הפחד על המציאות הישראלית ועל התפיסות הפוליטיות שלנו.

מאמרו של יוסי קליין, והתבטאויות רבות ודומות לו הנשמעות לא פעם בשיח הפוליטי שלנו, הן מהשמאל והן מהימין, זורע פחד באנשים מפני קבוצות שלמות בחברה הישראלית. מכיוון שכל קבוצה מורכבת ביסודה מהחברים המשתייכים אליה, יש באמירות מסוג זה קריאה של ממש לפחד מאנשים מסוימים ומהשפעתם הפוטנציאלית על החברה הישראלית, על בסיס השתייכותם לקבוצה כזו או אחרת בלבד, על רקע דתם, עדתם, מנהגיהם, צבע עורם, המפלגה לה הם מצביעים, מקום מגוריהם, נטייתם המינית ועוד.

כדי להמחיש את החסרונות שבנוכחות של הפחד בשיח הפוליטי שלנו, לזהות את השפעותיו ולהתמודד עם הפחד, אני רוצה לחשוב על הדבר ההפוך מלפחד ממישהו. לדעתי, ההפך מהפחד מהאחר הוא לחוש סולידריות כלפיו. בעוד שהפחד הוא רגש המופנה פנימה, כי אמנם אני מפחדת מאדם אחר, אבל אני בעצם מפחדת על עצמי, סולידריות מופנית בראש ובראשונה כלפי חוץ. בניגוד לרצון לברוח ממישהו, כשאני חשה סולידריות אני שואפת להבין את האדם שמולי, ובניגוד להנחת המוצא שתפיסת העולם שלו שונה מאוד משלי, אני שואפת ומאמינה שביכולתי לחוות את המציאות ממש כמוהו, לחוות משהו מכאבו ולשמוח בשמחתו.

אם כך, מהו המחיר שאנחנו משלמים על פחד? במישור האישי, אני מרגישה שפחד מהווה עבורי מכשול ליכולת שלי לחוש סולידריות כלפי אחרים, ומחסום ליכולת שלי לתפוס את המציאות בצורה אמתית ומדויקת יותר. במישור החברתי והפוליטי, הפחד משאיר אותנו עם אמירות חותכות וחד-משמעיות מדי, ושיח רדוד ומכליל, שמתעלם מהעומק ומהמגוון האנושי העצום בחברה שלנו. אני חושבת שאולי השאלה המרכזית כאן היא: מה ברירת המחדל שלנו? תחושת סולידריות כלפי כל אדם, עד שיוכח שיש לנו סיבה לחוש כלפיו אחרת, או תחושות של ריחוק ופחד? במקרים רבים ברירת המחדל שלנו לתפיסת האחר נוטה להשתמר לאורך זמן ולא להשתנות, לטוב או לרע. הרי אם נבחר בריחוק ופחד, הסיכוי שהמציאות היומיומית תזמן לנו סיטואציה שתוכיח לנו באופן מובהק שעלינו לנהוג בסולידריות במקום, הוא נמוך. אבל אני מאמינה שגם אם נבחר בסולידריות המקרים שבהם המציאות תוכיח לנו שטעינו, הם מעטים בלבד.

עבורי, קהילת המדרשה מהווה מסגרת המאפשרת לי לקיים שיח עמוק ומורכב, שמושתת ביסודו על סולידריות ולא על פחד. סביב עשרת ימי תודה, שמורגשים בימים אלה במלוא עוצמתם בבית פרת ירושלים, ברצוני לנצל את ההזדמנות ולהודות על כך.

** לקריאת והשארת תגובות גללו מטה **

מאת

עדן ויזלמן

עדן ויזלמן

בוגרת תכנית מבוע כ"ב ורכזת בית פרת ירושלים בהווה. סטודנטית למדע המדינה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.

2 thoughts on “לא לבחור בפחד”

  1. למה אי אפשר להודות בפחד, כדי לראות איך מתגברים עליו יחד. אני לא חושבת שאפשר לבחור/לא לבחור בפחד, אבל אפשר לבחור איך להתמודד עם הפחד. קליין פוחד מחברה מסויימת, אפשר לברר למה הוא כל כך פוחד; מה יצר את תחושת הפחד; איך זה משפיע על אותו זרם שיש אנשים ש"פוחדים ממנו" כל כך. אולי זה חסר השפעה לחלוטין.
    אני אתן דוגמה מובהקת יותר – הפחד של נשים שהולכות בדד מגברים. אני לא חושבת שנכון לומר לנשים – אל תבחרו בפחד. איך אפשר שלא? אבל אפשר לדבר על הפחד הזה, איך להתמודד איתו, איך הקבוצה ממנה מפחדים יכולה להשפיע על התחושה הזו וכו' וכו'

    1. היי שירה, ממש תודה על ההתייחסות 🙂 אני מסכימה שפחד הוא רגש לגיטימי, ולפעמים אף חשוב מאוד, שדורש מקום והתייחסות. ואני לא חושבת שאפשר לבחור שלא יעלו בנו פחדים, אבל אני כן מאמינה שאפשר לבחור שהפחד לא יהווה גורם מרכזי בעיצוב תודעתנו החברתית והפוליטית, ושלא יהווה גורם המרחיק אותנו ממי ששונה מאיתנו בעמדותיו או בהתנהגותו. השאלה שאת מעלה על השלכות הפחד על הקבוצה ממנה פוחדים, מעניינת מאוד. אני יותר חשבתי על האדם המפחד, ועל ההשלכות הרחבות על מרחב השיח שלנו בכללותו. אז תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.