צפירה שופר זיכרון

מאת: מיה טושינסקי

בזמנים האלו אנו פוגשים את ימי הזיכרון – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מדי שנה הימים האלו מעוררים בי איזו אי נוחות, רגעי מבוכה וציניות שעולה בי ומחפשת את דרכה החוצה. בזמני הצפירות אני טרודה ומוצפת מחשבות שונות ומשונות. מה צריך למלא את ראשי כרגע? מחשבות של חיים? של מוות? להזכר במה שקרה או לחשוב על מה שעוד יהיה? לא מוצאת באיזו כוונה להיות. מחשבות בעניין זה עלו לי לאחר קריאה בספרו של הרב שג"ר, "ביום ההוא", העוסק במועדי אייר.

"יש בה בצפירה זו בחינת 'הקול הפשוט' של השופר, שהוא הקול היוצא מרעותא דליבא הגבוה מהתחנונים של התפילה הסדורה…".
הצפירה דומה לקולו של השופר, זעקה עמוקה היוצאת מנקודה פנימית של הלב. ישנם זמנים בהם הקול, ההברה, היללה, הבכי, מספרים את הסיפור ומבטאים יותר מכל את התחושה הפנימית. באין מילים לתאר חוויה מסוימת, אירוע שקרה, נותרת הזעקה. הצפירה מפנה מקום לקול ומשחררת מהצורך בשימוש במילים. בעזרת הכלים הלא-מילוליים ייתכן ואפשר לבטא את רצון הלב.

הצפירה והשופר שניהם מעוררים בנו את הזיכרון. זיכרון לאומי וציבורי, השם אותנו כפרטים בתוך יחידה אחת גדולה. ברגע הצפירה נוכחת לפתע תחושת אחווה, המבט אל האחר פחות מנוכר ונגלה קשר בין היחידים. האיש או האישה שנפגוש ברחוב שייכים אף הם לזיכרון והמחיצה שתמיד עומדת בינינו נסדקת. הצפירה מעוררת סולידאריות ושותפות. הסיפור שייך לכולנו, הוא משותף לנו באופן עמוק ביותר. הרב שג"ר מנסח זאת כך: "מתעוררות שותפות ורעות שאינן 'עמידה לצד', או לחלופין 'עמידה מול' אלא 'עמידה עם'". נחשפת לפנינו הצצה לעתיד שעוד עשוי להתרחש. עתיד בו נחוש אחווה זה כלפי זו, נאמין אחד בשנייה ונסמוך זו על זה. זוהי סולידאריות אמתית שצצה לרגע בימי הזיכרון ויש לנסות לחוש בה, אף אם מדובר ברגע קצר וחולף.

** לקריאת והשארת תגובות גללו מטה **

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.