דָבָּׂ‎שות תודה

מאור הורנשטיין

מאת: מאור הורנשטיין

יצא לי להרהר בזמן האחרון על איזה זן חדש של תודה (בטח יש איזה ספרון, מין "מגדיר תודות" איפשהו בעולם) שתפס אותי בזמן האחרון. בגלל שלא מצאתי את מגדיר התודות המדובר בשום חנות ספרים – עד שיימצא שם יותר מוצלח, בואו נקרא לזן הזה בינתיים דָבּשת תודה. זו מין תודה כזו שנמצאת על הגב, לא מודעים לה כלל ואפשר לסחוב אותה שנים. אבל אם מישהו פתאום יסובב לנו את הראש (בעדינות, כן?) או ישים רגע מראה מול העיניים – נוכל לראות – בואנה, יש לי פה איזו תודה שצריך לטפל בה.

לי אישית הופיעה דבשת לפני כמה ימים. בחנתי את התלמידים שלי בבחינה האחרונה השנה בשליש ג' (כן סטודנטים, פעם העולם שלנו היה מחולק לשלישים). על טופס הבחינה עמלתי באמת רבות – שלא יהיה קשה מדי כדי לא לשבור את החלשים אבל שלא יהיה קל מדי כדי לא לגרום לחזקים להיות שאננים. שיכסה את החומר כדי שתהיה לתלמידים האופציה לשקף את מכלול ידיעותיהם ויכולותיכם אבל שלא יהיה מתיש ויתקטנן על כל צעד ושעל בחומר הנלמד. בזמן שהסתכלתי על התלמידים שלי פותרים בשעתיים טופס שהורכב בסך שעות גבוה פי כמה וכמה (וכמה) נזכרתי במזל.

אז כמה מילים על מזל: בין ההחלטות התמוהות שקיבלתי בחיי, הייתה גם ההחלטה להצטרף למגמת ערבית אי שם בימי התיכון. קיוויתי שמי שתלמד אותנו תהיה מורה שבעוונותיי אני כבר לא זוכר את שמה אבל דמותה זכורה לי היטב. היא לימדה אותנו בכיתה ט' והייתה מהאנשים שבורכו בחוש הומור שנון ובגישה קלילה ואוורירית לחיים. כל שיעור ערבית היה חגיגה אחת גדולה והוקצו בו לפחות עשר דקות במצטבר לצחוק מתגלגל. אבל בתחילת כיתה י"א התבשרנו שמי שתלמד את המגמה תהיה דווקא המורה השנייה לערבית – מזל.

ומזל – היא לא הייתה העיפרון הכי כריזמטי בקלמר. היא הייתה נעימה ומאירת פנים אבל אף פעם לא יצאתי מהשיעור שלה כדי לשטוף פנים אחרי שצחקתי מדי. היא דאגה תמיד להרבה דפי עבודה ולקצת יותר מדי הכתבות (מעולם עד אז ו-מאז לא עלו בי הרהורי העתקה בשום סיטואציה, אבל אני זוכר שיותר מפעם אחת אמרתי שיש גבול לכמות המילים שאדם ממוצע יכול ללמוד בשבוע).

לקראת הבגרות היא הכינה לכל אחד ואחת מאתנו קסטה (כן – קסטה, סורו לגוגל כל מרימי-הגבה) בה הקליטה קטעים שהיינו צריכים להיבחן עליהם בבחינה בע"פ (ממש כמו בבגרות באנגלית). היא גם הזמינה אותנו בסוף השנה לעוד תגבור-נעים-וביתי-ואחרון-בהחלט לפני הבגרות אצלה בבית. בקיצור – מין מורה גנרית כזו שאוהבת שהתלמידים שלה עובדים קצת.

אבל זה בדיוק העניין – מזל לא הייתה מורה גנרית. על בשרי חוויתי כמה זמן לוקח לבנות כל דף עבודה וכל מבחן. והיא בנתה מלא. ויש מין קטע כזה שאחר-כך המורה גם צריך/ה לשבת ולבדוק את העבודות האלו, מלאכה מתישה לא פחות. ופתאום ראיתי אותה בעיני רוחי יושבת בביתה עם ערימת קסטות ריקות וטייפ (המכשיר הזה שממנו באות קסטות מוקלטות לעולם, בבקשה חדלו עם המבטים המשתוממים האלה) ומדברת לחלל האוויר בערבית כדי להקליט לתלמידים שלה את החומר הרלוונטי לקראת הבחינה בע"פ. ורגע – אין בכלל מצב שאני מכניס תלמידים שלי הביתה (למרות שאני בטוח שהם ממש יאהבו את השותפה שלי אור אליאסיאן…).

אני בטוח שמזל לא עשתה את כל זה עבור עצמה ולו רק בגלל המשפט האלמותי הזה שאת הבגרות היא כבר עברה. וגם לא כ"כ בשביל לזכות באיזה קרדיט, מקומה היה קבוע ויציב בבית-הספר כבר שנים ונראה שטוב לה בו. היא גם אף פעם לא חששה שלא נספיק את החומר או שלא למדנו מספיק או שאנחנו לא מוכנים לבגרות. היא פשוט עשתה את זה בשבילנו – התלמידים. כדי שנצליח. ובאמת כל אחת ואחד מאתנו קיבל ציון מרשים (ואני מורה שכבר יודע דבר או שניים על ציונים). ומסתבר שבעצם מזל הייתה מן מורה שבאמת ובתמים היה לה אכפת. ואז ניסיתי להיזכר איך השנה נגמרה. האם הודינו לה? האם הייתה שם מתנה/ברכה/מכתב/פתק? אולי רק נפנוף קל לשלום? האם זה בכלל היה מספיק? ניחוש נכון – הרי לכם דבשת. הקטע הוא שאחרי שרואים את הדבשת – צריך להחליט מה לעשות איתה.

אני יכול למצוא את פרטי הקשר של מזל ולהתקשר אליה. אבל מה אז? "היי מזל, רציתי להודות לך. רוב הסיכויים שאת לא זוכרת אותי, הייתי תלמיד שלך לפני 12 שנה – זוכרת את הקסטות?". אני גם יכול להשלים עם קיומה של הדבשת שאפגוש מדי פעם בפעם כשהראש שלי יפנה לכיוון הנכון. ואני יכול גם לכתוב קצת על הדבשת ולבחון אותה עוד טיפה עד שאחליט בדיוק מה דעתי עליה ולאיפה נמשיך יחד הלאה.

***

שיעורי בית (רשות בלבד –לי אישית הם הסבו עניין והנאה וגם- הוסיפו 10 נקודות לציון הסופי):
חישבו על שם יותר מוצלח מאשר "דבשת תודה" עבור מגדיר התודות.
בחנו דבשות כאלה אצלכם. הן לרוב צצות כאשר אנו נכנסים פתאום לנעליים חדשות (הורים טריים נוטים להצמיח כאלה בקצב) או כשהזמן שעבר מאפשר להסתכל על הדברים בעיניים חדשות. תתפלאו אילו א/נשים יקפצו לכם לראש.
חפשו בגוגל תמונות של קסטה (לא כזו שאוכלים אם כי נראה לי שהיא עתיקה לא פחות). מעלה חיוך על השפתיים לחשוב שעיפרון צהוב וגלגל שיניים היו פעם הטכנולוגיה בשיאה.

מאת

מאור הורנשטיין

מאור הורנשטיין

מאור בוגר תכנית אלול ט' חנתון, מורה מגמת מדעי המחשב – תיכון מקיף ו' ב"ש ורכז מקצוע בתכנית המצויינות "מגשימים" להוראת מקצועות הסייבר.

תגובה אחת בנושא “דָבָּׂ‎שות תודה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.