התגלות הרצון מול הכרח הטבע

שירי כהן

מאת: שירי כהן

ב-2014, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית ספר 40,000 פניות למרכזי הסיוע השונים הנמצאים תחתיו, מתוכן כמעט 9000 פניות חדשות. אם ניקח בחשבון שלא כל הנפגעים והנפגעות פונים בכלל למרכז סיוע, נוכל לומר שיש קהילה במדינה הזו של בנות שנפגעו מינית בחייהן, וקהילה קטנה יותר, אך לא בלתי קיימת, של גברים כאלה. הסטטיסטיקה הלא רשמית של האיגוד אומרת שאם נפגעתם, זה הגיוני. היה לזה סיכוי של אחת לשלוש.
אבל נפגעי עבירות מין הם כמו אנשים שקיבלו פחות מ-400 בפסיכומטרי. אנחנו יודעים שהם קיימים, ובכל זאת, נדמה לנו שמעולם לא דיברנו עם אחד. למה?
אחת הדעות הרווחות בארץ, למרבה הצרימה, הוא ש"היום כל אחת יכולה להתלונן ולהרוס לבן-אדם את החיים". כי אנסים הם לא סטודנטים לתואר ראשון או אנשי צבא מעוטרים, אנסים הם נרקומנים משכונה ד' בבאר שבע וקבצנים מהתחנה המרכזית בתל אביב, ו"קחי איתך גז מדמיע" ו"תדאגי שילוו אותך הביתה". ואם מישהי טוענת שתקף אותה גבר שלא מסתדר עם הפרופיל של "בשידור חוקר" מערוץ 2, הגיהינום השני שלה מתחיל. בודקים אם היא העזה ללכת לים בבגד ים, ואם חלילה היא שכבה עם יותר מחמישה גברים בחייה זה אבוד לה, כי לפי ההיגיון של המחזיקים בדעה זו, במיניות שלה היא דחפה את היצור חסר המעצורים, הלוא הוא הגבר הישראלי, ללשכב איתה גם ללא הסכמתה (נכון. בעולם מקביל, נשים יכולות גם לרצות לשכב עם גברים. הן לא רק "מסכימות".). שלא במפורש, הם אומרים כי זה הכרח הטבע, ועולם כמנהגו נוהג.
נעבור לשאלה הבאה, מאיפה מגיע הביטחון הזה, שכל תלונה היא תלונת שווא?
אפשרות ראשונה – יש המון תלונות שווא. ובכן, התשובה היא לא. לפי נתונים של מרכזי הסיוע מדובר ב2% של תלונות שמתגלות כחסרות בסיס. כמו בכל עבירה אחרת.
האפשרות השניה מובילה אותנו אל השאלה שלא נשאלה עדיין. כמה בנות כן מתלוננות, ומה קורה איתן?
מתוך המקרים שהגיעו לידיעת מרכזי הסיוע (שהם, כמובן, לא כל המקרים), 13% הפכו לתלונות במשטרה. ומה קרה איתן? לשאלה הזו יש תשובה מביכה. 87% מתיקי עבירות המין שהגיעו לפרקליטות נסגרו ללא הגשת כתב אישום. לא כי הם לא אשמים. אלא, ב-70% מהמקרים, בגלל "חוסר ראיות". הבחורה שנאנסה נדרשת להתייצב מול מי שתקף איתה בעימות ראש בראש, לספק תיאורים גרפיים של מה שקרה לה שוב ושוב ושוב ולהוכיח שנעשה לה מה שנעשה לה, גם כשיש לכך עדויות מקיר לקיר. הבנות שנאנסו, באופן לא מפתיע, לא מצליחות לעמוד בדרישה הזו, והפרקליטות, במקום לשנות גישה או מדיניות, אומרת סבבי-בבי – אין מספיק ראיות – וסוגרת את התיק, אולי גם נותנת צ'פחה ידידותית לאנס ולימונדה קרה ליציאה.
התוצאה הישירה של זה היא פשוטה. למרות שכמעט כל מקרי האונס מבוצעים על-ידי גברים מן השורה, אנחנו כמעט לעולם לא נראה אותם בחדשות. לא נשמע עליהם נכלאים. רק נניח שזה כנראה לא היה באמת אונס, אחרת הם בטוח היו נכנסים לכלא. כי יש לנו איזה אמון בפרקליטות, שהיא עושה את העבודה שלה, שהיא אוספת ראיות ונלחמת על צדק בעבור האזרחים והאזרחיות שלה. אבל לא רק שהפרקליטות לא עוזרת, היא בעצמה אחד הגורמים העיקרים להרתעה של בנות מלנסות בכלל להתלונן.
במאמר על אקטיביזם נגד גזענות ואפליה נגד השחורים בארה"ב, אברהם יהושע השל אמר על אדישות כי היא "מאפשרת את התפרצות הרוע; היוצא מן הכלל נהיה לכלל, ועקב כך מתקבל על הכלל". אם נהיה כנים, הפרקליטות היא לא האשם, הפרקליטות היא בבואה. האדישות של כולנו היא זו שאפשרה לאחת העבירות החמורות ביותר שיכול לעשות אדם לחברו, להפוך לנורמה.
אנחנו יכולים לכעוס על עצמנו שזה מה שקורה, ואנחנו יכולים להרגיש אשמים. אבל בעיני, שניהם מיותרים. ראשית כל, מכיוון שאשמה לא בהכרח מובילה לפעולה או לשינוי, אפילו ההיפך. ושנית, מפני שיכול להיות שיש לדברים הסבר.
בהקשר לגמרי אחר, ניטשה מדבר על האדם המודרני כמי שהגיע לעודף של ידיעה היסטורית: "צופה נהנתן ומשוטט […], נראה כמעט כנמנע[…] כך הופך האיש להיות חששני והססני ואינו יכול עוד לבטוח בעצמו: הוא שוקע בתוך עצמו, בפנימיותו, ופירושו של דבר כאן אינו אלא בתוך תילי תלים של ידענות שאין לה פועל יוצא ושל דעה שאינה נעשית חיים. וכשאתה מסתכל בחיצוניות, הנך מבחין כיצד גירושם של היצרים בעזרת ההיסטוריה הפך את בני האדם להיותם אבסטראקציות וצללים ותו לא: אין איש עוד שישים את נפשו בכפו…".
במילים אחרות, האדם המודרני, לפי ניטשה, יודע יותר מדי. מכיר יותר מדי, וכלום כבר לא נוגע בו. "באפס רגש מדוכדך הוא מניח לדעה אחר דעה לעבור עליו". האדם המודרני ידע, אבל לעולם לא יעשה (אם ניטשה היה פוגש את האדם הפוסט-מודרני כנראה שהוא באמת היה בוכה).
אך התופעה הזו שניטשה מדבר עליה לא תקרה רק למי שקרא מספיק היסטוריה, אלא גם למי שפשוט קורא חדשות, וגרוע מכך – גולש בפייסבוק. אני יודעת שבכל מעבר על ה-news feed שלי בפייסבוק אני מגלה על מלחמות שלא נלחמתי, על עוד סבל שלא מנעתי ועל לפחות שני כלבים שאני לא אאמץ. אז לפעמים אני עושה share למשהו, ומשתיקה את המצפון כאילו באמת עשיתי משהו (לא), אבל לרוב אני עושה מה שכולנו עושים, מרגישה רע לשניה ונאחזת חזק במסיכה של אדישות. אמרו את זה אינסוף פעמים לפני: הגלישה בפייסבוק מדכדכת. אבל זה לא רק כי כולם מתארסים, מטיילים בדרום אמריקה ואוכלים ארוחות בוקר היסטריות בו זמנית, אלא גם כי אנחנו נזכרים בכל יום מחדש שהעולם הזה מלא ברע, ואנחנו בכל יום מחדש בוחרים, בלית ברירה, שלא לעשות כלום. ומבינים שבבחירה הזאת, עשינו רע בעצמנו.
התחלנו מלדבר על הנזק שהאדישות הזו גורמת לחברה, אבל ההיכרות עם הרע שבעולם, והמיומנות שבראיה כוללת של כל נקודות המבט בכל סיטואציה, מזיקה גם לאדם עצמו.
שלא במפתיע, רבי נחמן מקדיש לנקודה הזו לא מעט תשומת לב. בספר "חכמה ותמימות" של אליעזר מלכיאל, הוא מסביר כי לפי רבי נחמן הסכנה העיקרית האורבת לאדם היא לא עצם הנפילה שלו, אלא העמדה הנפשית אליה הוא יכול להיכנס, בה אין הבחנה ניגודית בין גבוה לנמוך, או בין התעלות לנפילה. אדם שעבורו הכל אחד, וכל דבריו נעשים לו מישור, הוא האדם המסכן ביותר. רבי נחמן מוסיף ואומר כי מה שמעורר את הרצון, לפעולה או בכלל לחיים, הוא היום-טוב, בהיותו תזכורת לאותות ולמופתים שחורגים מדרך הטבע, ויוצאים אל מחוץ לסדר העולמיי. היום-טוב, בכך שהוא קוטע את מהלכם הטבעי של החיים, ומעורר את הלב והרצון לרגעים מכוננים בחיים, מאפשר לנו להבין את המאורעות הנקרים על דרכנו – את ההזדמנויות או את הפגעים – לא כצירוף מקרים סתמי, אלא כהארת פנים – או החשכת פנים – אישית.

במילים אחרות, רבי נחמן מציע לנו לצאת מהוויית החיים ההיסטוריונית, ובמקום לראות את אירועי העולם בו אנו חיים מנקודת מבט אובייקטיבית, כמי שהדברים אינם נוגעים לו, לראות עצמנו כמי שאירועי העולם קורים להם באופן אישי. לפי רבי נחמן, האמרה כי "עולם כמנהגו נוהג" וכי דברים קורים לפי הכרח הטבע היא עמדה נפשית מסוכנת. היום-טוב, כמציין את האותות והמופתים, מהווה הזמנה עבורנו לראות כי דברים אינם מתרחשים לפי הכרח הטבע, ומציע לנו להתיחס אל אירועי העולם כדברים הקורים לנו באופן אישי. ואת אותם הדברים הקורים לנו באופן אישי – בראיה קוטבית, כמה שיכולים לגרום להתעלות רמה או לנפילה כואבת, ולא לכבות באמצעות השכל את הרגש שמתעורר בנו כשאנחנו נקראים על-ידי אירועי העולם לפעולה.

בשבוע האחרון קרה לי נס. ביום רביעי לפני שבועיים התפרסמה ידיעה על שחרורם למעצר בית של שלושה חשודים באונס, שדווח כי היה אכזרי באופן יוצא דופן. כאב לי לשמוע את זה בגלל החיים האישיים שלי, אבל כאב לי גם כי לרגע אחד, הצלחתי לראות את האירוע הזה כמשהו שקורה לי אישית – במובן הרבי-נחמני. הכיבוי החד פעמי של השכל הציני וההתגלות הקטנה הזו של רצון, אפשרו לי לצאת באמצע הלילה ולפזר מאה תחתוני חוטיני בכניסה לבניין הפרקליטות, מהמון סיבות שאת כולן, שזה נס בפני עצמו, אפשר למצוא בכמעט כל אתר חדשות מהאתרים הנפוצים.
מאז שזה שקרה אני מקבלת המון קרדיט שלא מגיע לי. על אומץ שלא נדרש הרבה ממנו ומאמץ שכמעט ולא היה. ואני חושבת שהמקור האמיתי של תשומת הלב שאני מקבלת הוא ברכה על זה שקרה לי הנס הזה, שהתגברתי על השכל ועשיתי מעשה שמנוגד לאדישות.
כחלק מגל ההשפעה של אותו מעשה, מאוחר לפנות בוקר יום ראשון האחרון, תליתי שלט בכניסה לטכניון. אימרה פשוטה על אונס, שבעבר זכתה לתגובות ביקורתיות ממי שראה אותה ברחוב. דקה אחרי שתליתי אותה, אחד מאנשי האבטחה התקדם אל השלט בצעדים אטיים. כבר ניחמתי את עצמי על כך שהוא יוריד את השלט, וספרתי כמה מכוניות עברו בכל זאת וראו אותו. אבל מה שקרה לא היה מה שציפיתי. המאבטח לא הוריד אותו. ולא רק שהוא לא הוריד אותו, הוא עצר, הסתכל, וצילם. וברגע הזה הבנתי שקרה משהו. הבנתי שאין דבר כזה הכרח הטבע, והרשיתי לעצמי להאמין שאם לא עכשיו, אז כנראה בעתיד, יבוא יום והכלל יוציא מעצמו את מה שמקומו מחוץ לכלל, ושהשיח הציבורי מתקדם אל מקומות של טוב.

  השלט המדובר

 

אחת הכתבות על המחאה

 

*להשארת תגובות גללו למטה*

מאת

שירי כהן

שירי כהן

בוגרת אלול ו' עין צורים, גרה בתל אביב, לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה נוירו-קלינית באוניברסיטת חיפה, בוגרת של האוניברסיטה בבאר שבע על כל המשתמע מכך, ונתקפת געגועים עזים לעיר בכל סופ"ש שני.

תגובה אחת בנושא “התגלות הרצון מול הכרח הטבע”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.