שני חגי השבועות

מאת: עדן ויזלמן

חג השבועות הוא ללא ספק החג בו אני חווה את הפער הגדול ביותר בין הדרך בה מציינים את החג בבית הורי ובקהילה בה גדלתי, לבין הדרך בה אני מציינת את החג כיום.

גדלתי בקיבוץ, ותמיד חוויתי את שבועות כחג חקלאי, המציין בטקס הבאת הביכורים המסורתי את התוצרים של העבודה החקלאית של ענפי הקיבוץ. זוהי חגיגה של חיי המעשה והיומיום ושל ההתחדשות הקהילתית (למשל, כחלק מהטקס עולים לבמה ההורים עם כל התינוקות שנולדו בשנה האחרונה). יותר מכל, תמיד היה לי ברור שזהו חג שנחגג תחת כיפת השמיים, בין בלות חציר, ריקודי עם, דוכני יצירה וטרקטורים.

לרעיון של תיקון ליל שבועות נחשפתי לראשונה כשלמדתי במכינה קדם-צבאית, רעיון שהיה שונה כמעט בכל מובן מחג השבועות שהכרתי. לב התיקון הוא למדני ובהיבטים רבים מנותק מחיי המעשה והיומיום. הוא מתקיים בלילה, לרוב בחללים סגורים, ומדגישים את מתן תורה ואת הקריאה במגילת רות.

עבורי החגיגות בקיבוץ מסמלות את היהדות התנ"כית הארצישראלית, ואילו תיקון ליל שבועות מסמל את היהדות התלמודית הגלותית, חגיגה של חיי מעשה – לעומת חגיגה של לימוד. העובדה שהקהילה בה גדלתי בחרה למקד את הנרטיב של חג השבועות (ושל אירועים רבים נוספים) בחיי העבודה הארצישראליים והתנ"כיים, ובריבונות העם היהודי בארצו, גרמה לי לתהות האם נשאר בה מקום לביטוי הלך הרוח וצורת השיח התלמודית-גלותית, במיוחד לאור הטענה הנפוצה בדבר מיסוד הנרטיב הציוני-חילוני של 'מהתנ"ך לפלמ"ח', תוך דילוג על כל מה שהיה בין שתי התקופות.

אני מאמינה שיש בטענה זו מן האמת, והעובדה שבכל שנות ילדותי בקיבוץ ובמערכת החינוך הממלכתי-חילוני כמעט לא נחשפתי לטקסטים מכוננים מתוך ארון הספרים היהודי, ממחישה זאת היטב. עם זאת, אני מרגישה שבין השורות בקיבוץ עבר מסר אחר. בצורת השיח הקהילתית שלנו נכח הלך הרוח התלמודי ללא ספק. כשאני קוראת סוגיה בגמרא היום, צורת ההתדיינות מזכירה לי בראש ובראשונה דיונים קהילתיים ואספות חברים. הדמיון הזה איננו מקרי. ריבוי הדעות, דיונים מעמיקים סביב ערכים ורעיונות המכתיבים את אורחות החיים, מתן במה למגוון רחב של קולות, הכרעות מעשיות מתוך תחושת שותפות גורל – כל אלה הם מכנים משותפים.

החיסרון בהלך-הרוח הקיבוצי שאני מתארת הוא שטקסים ממוסדים ופרקטיקה ניתן להעביר מדור לדור באופן יחסית ברור וחד, ואילו הלכי רוח ומסרים שעוברים בין השורות ואינם ממוסדים, מורכב יותר להעביר הלאה. אני חוששת מהאפשרות שעם הזמן נשמר 'הלכה' תנ"כית ארצישראלית, ונאבד את 'האגדה' התלמודית-גלותית. נשמר את הדרך המעשית שבה הולכת החילוניות הארצישראלית, בלי לשמר את רוחה.

בדרך כלל אני עוסקת לא מעט בשאלה כיצד חיי הרוח והלימוד מביאים לידי מעשה בחיים שלי, אבל דווקא בהקשר של חג השבועות, מתבקשת בעיני השאלה ההפוכה – האם אורח החיים שאנו בוחרים לעצמנו וממסדים בקהילותינו מהווה תשתית טובה להעמקה ברעיונות הלמדניים והרוחניים שאנו רוצים לשמר? האם המעשה מביא לידי העצמה של הלימוד והרוח?

הייתי רוצה לראות נוסחה שמשלבת את שתי צורות החג יותר. משהו מאוזן ואותנטי יותר עבורי, במקום לחגוג לסירוגין את שני סוגי חג השבועות.
אני מאחלת לכולנו חג משמעותי, ושחיי הלימוד וחיי המעשה שלנו יעצימו זה את זה.

*להשארת תגובות גללו למטה*

מאת

עדן ויזלמן

עדן ויזלמן

בוגרת תכנית מבוע כ"ב ורכזת בית פרת ירושלים בהווה. סטודנטית למדע המדינה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.

2 thoughts on “שני חגי השבועות”

  1. עדן היקרה,
    בתור בן-קיבוץ שנחשף אף-הוא לרעיון התיקון במכינתו, שמחתי לקרוא את דברייך המבטאים גם את תחושותיי.
    בשיעור שהעברתי לחניכי מכינה קד"צ לכבוד השבועות תהיתי גם אני כיצד ניתן לשלב בין שני סוגי החג, והצעתי להוסיף על ליל התיקון החילוני גם איזשהם "ביכורים" שאינם בהכרח חקלאיים, הבאים מעולמות תוכן, רוח ויצירה רבים, אותם נציג בחג וכך נחיה את המסורת החלוצית מעבר לטקסים (החשובים) בקיבוץ.
    מקווה שיום אחד נצליח במלאכת חידוש החג המחודש הזו, חג שמח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.