להתכונן לשלום

מתן לקס

כל אדם צריך לראות את עצמו כאילו השלום תלוי רק בו.

מאת: מתן לקס

להוסיף שלום
________________________________________

זוכרים את הסלוגן ״רק שרון יביא שלום״? אני לא אוהב אותו. טמונה בו ההנחה שעכשיו אין שלום. וזה פשוט לא נכון ומייאש. יש הרבה שלום. יש גם עוד הרבה על מה לעבוד, אבל כן, יש הרבה שלום. יש שלום בין החברים שלי, יש הרבה שלום במשפחה שלי ויש אפילו שלום ביני לבין באשיר, הבחור הבדואי שגדל לצדי בוואדי קאלט.
כשאנחנו אומרים שעל המנהיגים שלנו ״להביא את השלום״, נוצרת תחושת תסכול. מה אני, האזרח, יכול לעשות כדי להביא את השלום? לא הרבה. הצבעה בקלפי, התפקדות ואפילו מעורבות פוליטית של ממש הן פעולות שיכולות להרגיש קטנות וחסרות משמעות בתמונה הגדולה. מעבר לכך, אנחנו מרגישים שלהביא שלום זה משחק לגדולים – למדינאים ומצביאים, לפוליטיקאים ומנהיגים, לאנשים מעונבים בחדרים סגלגלים – ולנו, האזרחים, אין מקום להשתתף בו. השלום הוא משהו שהמנהיגים שלנו נוסעים להביא ממדשאות מטופחות בוושינגטון די.סי., לא עניין לאנשים מן השורה. כדי ״להביא״ את השלום צריך אדם מסוים, בעמדה מסוימת ובאקלים חברתי מסוים. דרוש מנהיג פוליטי שיש לו תמיכה רחבה ואפילו אז, השלום הוא עדיין משימה גדולה ואמורפית.
כשמדברים על הצורך "להביא את השלום" נתקלים גם במי שאומרים שאין סיכוי לשלום, שאין פרטנר ושלנצח נחיה על חרבנו. בין אם זה נכון ובין אם לא, הסטייט-אוף-מיינד הזה משאיר את השלום מחוץ להישג ידינו, וזו מחשבה די מייאשת.
אז מה, מוותרים? משלימים עם המצב הזה שאנחנו נמצאים בו? בפרקי אבות אומרים ״לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה״ – אפילו אם השלום נראה רחוק וחסר סיכוי, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתקדם לקראתו. לא לחשוב על לסיים את המשימה, להגיע אל היעד או להגיע אל המטרה אבל כן להתקדם לקראתה. להתכונן אליה.
לכן אני רוצה לחשוב על שלום כמו שמיכה מציעה בספרו החדש, ושנפסיק לחשוב על שלום כמשחק סכום אפס. במקום לדבר במונחים של "להביא שלום", להתחיל לומר "להוסיף שלום".
האמירה הזאת מניחה שיש שלום, וכל אחד ואחת יכולים לעשות הרבה דברים כדי להוסיף עליו עוד שלום. בסופו של דבר, זה חשבון פשוט: אם כל אחד ואחת מאיתנו יוסיפו שלום, יהיה יותר שלום (גאון מתמטיקה, נכון?).

 

להתכונן לשלום
________________________________________
אחותי החליטה לעשות חתונת רחוב ולהתחתן בישוב בו גדלנו. כדי להגשים חלומות צריך לעבוד, אז חודשים לפני החתונה התחלנו תכנונים והכנות. ערכנו רשימות ושרטטנו תרשימים, חשבנו על כל פרט והגדרנו לו"ז מפורט. כמה ימים לפני החתונה התחילה העבודה האמיתית. היינו צריכים לתלות את הגרילנדות, לגזור את הפתקים לסידור שולחנות, להביא את השולחנות, לסגור את כל הפרטים עם אחראי הביטחון ולהקים את החופה.
בשיא ההכנות, בעודי עומד באמצע הלילה על סולם רעוע ומנסה להבין איזה חוט מחשמל ועל איזה אפשר לתלות את הנורה, חשבתי לעצמי כמה זמן לא התכוננתי למשהו. כמה אני רגיל שאנשים אחרים מתכוננים בשבילי: מכינים לי את האוכל כך שכשאני רעב אני יכול לקנות אותו מוכן, תופרים לי את הבגדים כדי שלא יהיה לי קר בחורף או אפילו מתכננים הופעה שלמה רק כדי שאוכל לבוא וליהנות ממנה.
אבל יש המון כיף בהכנה מוקדמת. צריך לחשוב ולתכנן. כשמתכוננים, נוצרת ציפייה, והיא כשלעצמה תחושה נעימה. חתונה של אחות זה תמיד מרגש, אבל אם לקחת חלק משמעותי בהכנות ועבדת קשה לקראת האירוע, יש לך – בנוסף להתרגשות ולציפייה – גם תחושת שייכות וגאווה. כשהאורחים מגיעים ומחמיאים ״כמה יפה פה״ החיוך שמפצל לך את הפנים הוא לא כזה של נימוסים, הוא חיוך של אמת.
ההכנה גם יוצרת אפקט פיגמליון. ההתכוננות יוצרת ציפייה והציפייה מעודדת התכוננות, ונוצר מעגל של עשייה והתכווננות שמגבירים את הסיכויים להתרחשותו של האירוע לקראתו מתכוננים.

לכן אני חושב שאנחנו צריכים להתכונן ברצינות לשלום.

אם כל אחד מאיתנו יתכונן לקראת השלום, ירגיש שהאחריות לקיום השלום מוטלת על כתפיו, אם כל אחד מאיתנו יוסיף שלום, אנחנו לא נרשה לעצמנו לפספס אותו. להיפך, אנחנו נגרום לו לקרות, הלכה למעשה. לכל אחד ואחת מאיתנו יהיה חלק ממשי ביצירתו.
לפני כמה שנים, דוד שלי התקשר אלי כדי להציע לי הצעה עסקית כלשהי. אחרי שהוא שטח בפניי את כל הפרטים, מצאתי את עצמי מתלבט. מצד אחד, שכנה שם הזדמנות אמיתית, ומצד שני, לא הרגשתי שזה הזמן הנכון. אז שיתפתי אותו בהתלבטות. ״החיים הם כמו תחנת רכבת", הוא ענה, "כל כמה זמן מגיעה רכבת ואז אתה צריך להחליט האם אתה עולה עליה או לא. וזה בסדר גמור להחליט שאתה נשאר בתחנה, כי בהכרח תגיע רכבת אחרת. מה שחשוב הוא לשים לב שנכנסת רכבת לרציף. חשוב לבדוק לאן היא נוסעת והאם זה מתאים לך. אז תחליט האם לעלות או לא. רק אל תהיה מאלה שפספסו רכבת כי הם לא שמו לב שהיא בכלל הגיעה״.
אם לפי המטאפורה הרכבת היא הזדמנות לשלום, כרגע היא לא נמצאת בתחנה.
אבל מה יקרה ברגע שהרכבת תיכנס לתחנה? נניח שיהיו חילופי שלטון, לחץ בין לאומי או תנודות במזרח התיכון ואיתם תבוא גם הזדמנות לשלום. האם בכלל נשים אליה לב? האם נהיה מוכנים לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים, או שנהיה הבחור המעופף שיושב בתחנה וקורא עיתון בזמן שהרכבת שלו חולפת על פניו והוא מבחין בה רגע אחד מאוחר מדי?

 

אז איך מתכוננים לשלום?
________________________________________
כדי להתכונן בצורה אפקטיבית, אנחנו צריכים לעבוד בשני מישורים: פוליטי ואזרחי. במישור הפוליטי, המנהיגים שלנו צריכים לעבוד לילות כימים כדי ליצור הזדמנויות לשלום. תפקידנו במישור זה הוא לדרוש מהם לעשות זאת בלי לוותר ובלי להמציא תירוצים. אנחנו צריכים לתת להם את התחושה שאנחנו איתם כדי להמשיך לנסות, למרות הכל.
במישור האזרחי, האחריות מוטלת עלינו. כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו, איך אני יכול להוסיף עוד קצת שלום? איך אני יכול להתכונן לקראת השלום כך שלא אפספס את ההזדמנות כשהיא תצוץ?
יש דברים רבים שאפשר לעשות במישור האזרחי כדי להתכונן לשלום, ואני מאמין שהבסיס הוא בעבודה על שני יסודות: אהבת עצמי וקבלת האחר.
אהבת עצמי במישור הלאומי, כדי להגיע לנקודה שבה אנחנו מוכנים לעשות משהו גדול ביחד (הרי לא משנה איך הסכם השלום יראה, הוא ידרוש מאיתנו להסכים על דבר מה). כישראלים, עלינו להכיר את עצמנו ולאהוב את עצמנו. עלינו להרבות בלימוד של החברה הישראלית ושל השורשים היהודיים שלנו; להתנדב בקהילה ולהכיר אותה לעומק. רק ככה נוכל לפתח את תחושת השייכות, האמפתיה והאהבה הדדית שתעזור לנו לעלות על הרכבת, כשהמנהיגים שלנו יובילו אותה אל התחנה. בלי לאהוב את עצמנו, לא נוכל לקבל את האחר.
הרב יונתן זקס, בספרו ״לא בשם האל", מסביר שכדי לפתח אמפתיה כלפי "האחר", צריך להזדהות איתו. כדי שנוכל להזדהות איתו, כלומר לשים את עצמנו במקומו, צריך להכיר אותו. באופן דומה, כדי שנהיה מוכנים לתפוס את ההזדמנות לשלום, אנחנו צריכים לא לפחד מהצד השני. כדי לא לפחד ממנו, צריך להכיר אותו. יותר מזה, אנחנו צריכים להזדהות איתו, "כי גר היית בארץ מצרים".
איך מכירים אותו? בעזרת פעולות קטנות, כמו לקשור שיחה עם פלסטינים, לקרוא על התרבות הפלסטינית או ללמוד כמה מילים בערבית (כדי שבפעם הבאה שתעמדו באוטובוס ליד שני חבר'ה שמדברים ערבית לא תחשבו שהם מתכננים פיגוע אלא תבינו שהם מחליפים רשמים על ספר טוב שקראו לאחרונה).
היופי בפעילות אזרחית הוא שהיא אפשרית לכולם. כל אחד מאיתנו יכול להתחיל להתכונן לקראת השלום עוד היום. לא נדרש הרבה: אפשר ללמוד על ההיסטוריה או הפילוסופיה של העם שלנו, לדבר עם האנשים שסביבנו על ההיסטוריה הפרטית שלהם ובטיול המשפחתי הבא לרדת לדימונה כדי להכיר קהילה שעוד לא פגשתם.
כל אחד יכול להוסיף שלום. מי יודע, אולי הפעולה הקטנה שעשיתם היא הפעולה שתטה את הכף באיזה יום גורלי כלשהו.

*להשארת תגובות גללו למטה*

תגובה אחת בנושא “להתכונן לשלום”

  1. איזה יופי!
    הצעה מעולה.
    לגבי ההצעה האחרונה – במישור האישי – פרטי, זה יהיה מקסים אם אנשים ילמדו ערבית, מרצונם החופשי.
    יש דיבורים כאלה גם במישור הכללי – להוסיף את לימודי הערבית לבית הספר. זו, לפי דעתי, תהיה טעות. גם ככה התלמידים לא אוהבים בהכרח את מה שמלמדים אותם בבית הספר, וזה לא שאת השפה שכן מלמדים – כולנו יודעים להבין, ולהשתמש בביטחון (אני מתכוון לאנגלית).
    במקום להוסיף את הערבית, אני מציע לחזק את לימודי האנגלית, באופן יומיומי, גם אצל היהודים וגם אצל הערבים הישראלים (ומצידי – גם אצל הפלסטינים). זה יעניק לכולנו כלי חשוב בכפר הגלובאלי והטכנולוגי, ואולי גם יאפשר לנו לתקשר טוב יותר זה עם זה.
    נכון, לא נבין שני חבר'ה שמדברים אחד עם השני על הספר שהם קראו, אבל לפחות נוכל לשאול אחד את השני מתי מגיע האוטובוס הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.