ציונות דגם 2017

מאת: סיגל פרנקל-אבירם
[נכתב לכבוד יום צוות של המדרשה, במסגרת הרצאות קצרות בנושאי ציונות]

אני ציונית?

כן. כי סבתא רבה אלקה וסבא רבה חיים החליטו למרוד בחיים החרד(ת)יים שלהם בלבוב שבפולין ולעלות לארץ ישראל הקדושה. כן, כי סבתא רבה פנינה וסבא רבא קלמן התיישבו בתל-אביב, בירת הציונות ב-1918. כן, כי סבא שלי אלחנן, שם מעוברת מווילי, עלה בספינת מעפילים דרך הים מבודפשט העוינת והסגרירית והגיע לבאר שבע – העיר של אברהם אבינו, החולית והעברית. כן, כי סבתא שלי רותי, שעלתה אחרי המלחמה הארורה עם הוריה מברלין, שירתה בצבא בתל-חי במשרד של "ההוא בלי היד"… לדבריה. כן, כי אבא שלי וכל אחיו, כולל סבא חזי הם נכי-צה"ל מהמלחמות השונות, מהמילואים, חלק בגוף, חלק בפּנים וחלק בפְנים.

כן. אני ציונית. קיבלתי את זה בירושה. יש בינינו קשר דם.

נולדתי בעפולה, אני דוברת עברית, למדתי בבית ספר ממלכתי-קיבוצי, התגייסתי לצבא, הייתי קצינה, טסתי להודו, וחזרתי.  גרתי בתל אביב, הלכתי למדרשה, למדתי תואר ראשון, תואר שני באוניברסיטה העברית, התחתנתי כדת וכדין הרבני היהודי. ילדתי ילד, בבית חולים של נשות הדסה, עשיתי לילד שלי ברית מילה – בלי לדעת למה. כי זו מסורת. ומסורת היא מסורת. ואני לא אחת שאשנה אותה. אז עמדתי בכל הקריטריונים של הציונות. עברתי בהצלחה. אני קונפורמיסטית, אז היה לי קל לעמוד בכל הדרישות.

אני סיגל ואני ציונית וזה פשוט ככה. כי הבית שלי הוא ארץ ישראל, לאו דווקא השלמה. ואבא שלי הוא יהודה ואמא שלי היא ציונות. זה מה שלמדתי לאהוב. זה מה שראיתי מהחלונות, זה הריח של הבישולים שעלה בחגים ובשבתות.

ואני, אני שונה מאחיי. יש לי אח ציוני רדיקלי, שעשה עלייה מצרפת הנוחה. הוא לא הרגיש שם בבית. יש לי אח ציוני מרדן, הוא אוהב את אמא ואבא, אבל מסתדר איתם יותר טוב מרחוק, הוא ברילוקיישן כבר שנים באוסטרליה. הוא מגיע רק בחגים, ולעיתים, להצביע בבחירות. יש לי אחות ציונית, אבל היא אוהבת לבחון גבולות, היא יותר ילדה של אמא, קצת סולדת מאבא יהדות, או לפחות ממה שהוא הפך להיות. היא לא התחתנה ברבנות, והיא הייתה פקידה בצבא, חשבה אפילו לוותר. היא כזו רוחנית. גרה בפרדס חנה, מלמדת יוגה. היא לא מגיעה בחגים, כל הברכות והשירים מרחיקים אותה מהמשפחה.

יש לי אחות נוספת, קצת הזויה, היא ציונית למרות שהיא לא מאבא יהודה. היא משרתת בצבא, קצינה בכירה. אוהבת את הבית-מדינה. אבל היא בכלל דוברת ערבית, ותכלס היא קצת מקופחת, כי כשאבא שלך לא בסביבה, יכול להיות קצת אכזרי להיות ילדה יחידה.

ויש לי ככה 70 אחים, לצורך השוויון, 30 גברים, 30 נשים, 10 אחוז שהם לא מוגדרים… יש לאמא ואבא שלי תחת קורת הגג כמעט 5 מיליון נינים, ועוד מיליונים של צאצאים שהם של אמא או אבא עם בני זוג אחרים שפזורים בכל העולם – מהודו ועד כוש, כל אחד הוא ציוני או יהודי או יהודי ציוני כי ככה הוא נולד. איך אני אגיד, אתה לא בדיוק בוחר את המשפחה שלך. וכבר ידוע שכל המשפחות דומות. כל אחת דפוקה בדרכה שלה…

אבל מה כן אפשר לאחל לאמא ציונות שחוגגת כבר מאה שנה?

אמא ציונה תמשיכי להיות אמא טובה! אמא ציונות, תהיי אמא טובה. תגידי לאבא שאת אוהבת את כולם. שאת מקבלת אותם כמו שהם. שהם ילדייך ולכן יקבלו את חסדייך. שאת לא חושבת שיש טיפוס נעלה ונפלא שהוא בן מועדף עלייך.

אם הם אוהבים בנים או בנות, אם הם אנשי קריירה או משפחה, אם הם עשו צבא או שירות לאומי או בחרו להיות נפקדים, אם הם שוחרי שלום מושבעים, או כאלה שמלחמה היא סיפור חייהם, את בחרת להביא ילדים לעולם – תקבלי אותם כמו שהם. תתני להם חיבוק. מילה טובה. תתני להם להכיר את האחים שלהם שהם לא ירגישו לבד בעולם. תכנסי אותם בחגים, תכיני את כל המאכלים האהובים. תשירו בקול רם כמו בילדות, לפני 70 שנה, כשהכול היה מרגש ונפלא.

נכון, יותר קל לגדל את הילדים הביולוגיים שהם תוצר אהבה של אבא יהודה ואימא ציונות שנולדו בארץ הזו, ושהם קונפורמיסטים כאלו, לא שואלים שאלות, מקבלים את הגזירות. אבל דווקא האחים האחרים, אלו שיש להם ADHD, בעיות התנהגות או שהם אובחנו על הספקטרום האוטיסטי של החברה, דווקא הם מכניסים עניין לחיים, מאתגרים אותנו כמשפחה. הם משנים לנו את הלך המחשבה, גורמים לנו לתרגל אהבה ונתינה, סבלנות וחמלה. דווקא הם גורמים לנו לחשוב או לשנות הרגלים פגומים. הם אלה שיוצאים להפגנות, שמקימים עמותות, שחוסמים כבישים, שכותבים פוסטים נרעשים, הם אלו שיהפכו את הבית שלנו לבית לטוב יותר. כזה שלשמו אנחנו פה.

ואמא ציונה, אני לא יודעת אם את מעודכנת, אבל כל הבניינים הלבנים עם החלונות הקטנים שעומדים ברכבת ארוכה בשדרות תל אביב, זה כבר ממש לא באופנה. היום אנחנו בעניין של קירות שקופים, כמה שיותר חלונות, קירות בלי פינות, שהאור נכנס לבד ואין גבולות בין המטבח לסלון או לחדר שינה. מרחב. האב. הול. אנחנו בעידן שבו אנחנו רוצים שקיפות, אוויר, פתיחות, מקום.

אז אמא ציונה, אני יודעת שלפני מאה שנה את ואבא יהודה יישבתם את הארץ הזו, בניתם בית – ישראל, ייבשתם ביצות, חוקקתם חוקים, הקמתם בניינים אפורים, קבעתם גבולות, אבל זהו.

אפשר לשחרר, יש לכם כבר כל כך הרבה דורות… עברנו מאז 3 מאות, את יכולה לשכב בנחת על הספה, להרים רגליים, להסתכל מהחלון, לנשום לרווחה.

זאת אני, עושה לך שלום!

 

*לתגובות ומחשבות גללו למטה*

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.