מדינת כל יהודיהּ? הכותל, הגיור והעמותות הדתיות בחינוך הממלכתי

רגב בן דוד

מאת: רגב בן דוד

הפוליטיקה הישראלית סערה בשבוע שעבר סביב סוגיות של יהדות ומדינה. זה עשוי היה להיות דבר משמח, אלמלא זה היה בנסיבות כה מדכדכות. הנה סקירה קצרצרה והסבר מדוע מדיניות המפלגות החרדיות הפוכה מהרוח היהודית שמדריכה אותנו שלא לגרום לאחרים את מה שסבלנו בעצמנו.

בשבוע שעבר סערו הרוחות בישראל ובעולם היהודי סביב שתי החלטות ממשלה שהתקבלו ביום ראשון ועסקו בצביון היהודי של המדינה: ראשית, הקפאת מתווה הכותל, ושנית, אישור ראשוני של "חוק הגיור". ערב קודם לכן, במוצ"ש, פורסמה בערוץ 10 כתבה בעקבות תחקיר של ארגון "מולד" על הדומיננטיות של עמותות מהציונות הדתית בהעברת תכני יהדות בבתי ספר ממלכתיים (לא דתיים). התחקירים הללו עוררו בימים שלאחר מכן גם תגובות נגד (כגון של קלמן ליבסקינד מימין ושל אבישי גרינצייג מהצד החרד"לי). שלושת הדברים הללו ביחד ממחישים מצוין מגמות עדכניות (ולא משמחות) ביחסי הכוחות ומאבקי היהדות במדינת היהודים. (ואקדים ואומר שכל אחת מהסוגיות הללו מצדיקה דיון נפרד ומעמיק. כאן לא אעשה את זה, אלא אתבונן במבט-על על התמונה המצטיירת משלושתם יחד).

ראשית, חוק הגיור, שהועלה ע"י המפלגות החרדיות וכוּון בראש וראשונה נגד רבנים ציוניים-דתיים מובילים (וגרם להתפטרותו של הרב ישראל רוזן מנשיאות "הבית היהודי"), למעשה מגביל רבנים אורתודוקסיים שאינם חלק מהממסד הרבני בתחום הגיור. זהו חוק שבא "לתקן" פסיקת בג"צ משנת 2016 המכירה לצורך חוק השבות בגיורים אורתודוקסיים פרטיים הנערכים בישראל (כלומר לא דרך בתי הדין של הרבנות) – ולהשיב את הסמכות הבלעדית לבתי הדין של הרבנות. בשורה התחתונה: אלו הם מאבקי כוחות פנים-אורתודוקסיים, בעיקר חרדים vs. ציונות דתית, שיש להם גם השלכות עקיפות על הזרמים הפרוגרסיביים (מכיוון שישנה עתירה תלויה ועומדת בבג"צ להכרה לצורך חוק השבות בגיורים פרטיים רפורמיים וקונסרבטיביים הנערכים בישראל). בינתיים הוגש ערר נגד החוק, אז לא ברור אם יתקדם.

שנית, הפגיעה של הקפאת מתווה הכותל בתנאים בשטח לא בהכרח תהיה דרמטית: נראה שימשיך פיתוחה של הרחבה המשותפת "עזרת ישראל" (גם אם לא באופן מלא כפי שהוסכם במתווה המקורי, שכלל גם כניסה משותפת לשני המתחמים ועוד). הממד העקרוני בשינוי הוא ביטולה של הועדה שאמורה היתה לנהל את הרחבה – ועדה שבראשותה אנשי הסוכנות היהודית, וששותפים לה נציגי הזרמים הפרוגרסיביים. על אף שהמתווה שכלל את הקמת הועדה עבר לפני כשנה וחצי ללא התנגדות הצדדים החרדיים, ביקורות שעלו בעיתונות החרדית גרמו לנציגיהם הפוליטיים לסגת בהם ולדרוש את ביטולה של הועדה הזו – שבה הם רואים הכרה רשמית של המדינה בזרמים הלא-אורתודוקסיים. כלומר, כאן יש מאבק של החרדים (בעיקר) בזרמים הפרוגרסיביים.

שלישית, התחקיר של מכון המחקר "מולד", המזוהה עם השמאל, הצביע על הדומיננטיות הרבה של עמותות מהציונות הדתית (הנהנות בנוסף מבנות שירות) בקבלת תקציבי מדינה להעברת תכני יהדות במערכת החינוך הממלכתית. התחקיר התמקד בתקנת תמיכה ספציפית, שהיקפה בשנים האחרונות כ- 20 מיליון ₪. 92% מהסכום הזה בשלוש השנים האחרונות הגיע לעמותות החברות בארגון-הגג "זהות", המזוהה במובהק עם הציונות הדתית ועם מפלגת "הבית היהודי". בתשובותיהם של ליבסקינד ושל גרינצייג הם הצביעו על סעיפים אחרים של חינוך יהודי, שבהם דווקא דומיננטית הגישה הפלורליסטית: ובעיקר התוכנית הנרחבת (והפלורליסטית) ל"תרבות יהודית-ישראלית", בעלות שנתית של מאות מיליוני שקלים. זו פרופורציה חשובה לדיון, אבל כזו שאינה מבטלת את חשיבות הדיון לגופו של עניין בפעילויות שעליהן הצביע תחקיר "מולד".

בשנת 1994 הוגשו לשר החינוך מסקנות ועדת שנהר שמונתה במטרה לבחון את לימוד היהדות בחינוך הממלכתי. הועדה הגישה ניתוח נוקב של החסמים וכן המלצות מקיפות ומפורטות, כולל התייחסויות ספציפיות לתכנים הנדרשים בבתי ספר יסודיים, בחטיבות ביניים, בתיכונים, יצירת מסגרות לא-פורמליות, הכשרת מורים, הקשר קהילתי ועוד. בין היתר ציינה הועדה בהמלצותיה הכלליות כי "המפתח לשינוי המצב הקיים חייב להיות החזרת האחריות לחינוך לחברה ולקהילה שמקרבן באים התלמידים. בתחום הוראת מקצועות היהדות בחינוך הכללי חייב הדבר לבוא לידי ביטוי בעיקר בהכשרת עתודת מורים ובהכנת תכניות לימודים וחומרי למידה ההולמים את השקפת עולמו וערכיו של הציבור החילוני" [ההדגשות במקור]. ספציפית בסעיף הכשרת המורים המליצה הועדה "לעשות מאמצים מכוונים לגיוס מורים בעלי השקפת עולם ואורח חיים המקובלים על הציבור החילוני לגווניו ובהתאם לאופי השונה של הקהילות שאותן משרתים בתי-הספר." לא קשה להבין שהותרת תכני ההעשרה היהודיים באופן גורף בידי עמותות שאינן מייצגות את קהילת בית הספר רחוקה מאוד מיישום ההמלצות הללו. בשורה התחתונה, כאן יש מידה של התבטלות (מרצון או מכורח) של האוכלוסייה שאותה משרת החינוך הממלכתי – דהיינו, הציבור החילוני לגווניו והציבור המסורתי הלא-מאוד-דתי (כי הציבור המסורתי-דתי נוטה ללכת לחינוך הממלכתי-דתי) – בפני הזהות היהודית של הציונות הדתית.

**

למה אני מרגיש ששלושתם נוגעים אליי ברמה האישית והזהותית? בתור מי שלוקח את היהדות שלו (שהיא אחד-העמית, לצורך העניין) מאוד ברצינות, אני לא רואה אותה כנחותה מכל זהות יהודית אחרת. יתרה מכך, כציוני נלהב, אני גם לא מוכן להשלים עם זה שמדינת היהודים, המדינה שלי, תדיר את הזהות היהודית שלי בשם זהויות יהודיות אחרות – שהן אחלה כשלעצמן, אבל לא על חשבון זו שלי.

אבל יש כאן מסר יותר עקרוני מאשר המקום שלי (ושל הזהות שלי) ספציפית, והוא נעוץ בתובנות היהודיות השוזרות הן את התנ"ך ("כי גרים הייתם בארץ מצרים") והן את דברי חז"ל: "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן" [כלומר שמה שעשית לאחרים שב אליך, וכן הלאה], ו"דסני עלך – לחברך לא תעביד". נראה לי אבסורדי ובעיקר מאוד לא-יהודי שאחרי מאות שנים שבהן יהודים חיו תחת שלטונות זרים ונאלצו להיאבק על זכותם לחיות חיים יהודיים ולקיים פרקטיקות דתיות וקהילתיות לפי אמונתם – נמצא את עצמנו במצב שבו תחת ריבונות יהודית, קבוצה אחת של יהודים עושה לקבוצות אחרות את מה שעשו לנו פעם הגויים.

*לתגובות גללו למטה*

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.