לצאת מגדרנו הציוני

דרור בונדי

מאת: דרור בונדי

נולדתי ציוני, סביי וסבתותיי כולם היו חלק מהמהפכה החלוצית הזו, והוריי חשו שהם ממשיכים אותה בחלוציות של גוש-אמונים. נולדתי ישראלי, ישראל היא ארצי ומולדתי, העברית היא שפתי, אני בשר מבשרו של העם היושב בציון. אבל מיציתי. אני מתוסכל, מרגיש שחייבים לצאת מהקופסא הציונית לנאו-ישראליות.

הכל התחיל במפגש עם השל, מפגש שהכה אותי בתדהמה. הגעתי אליו עם מפה, מפת היהדות הישראלית שהכרתיה היטב. הישראליות עצבה את דרכי, מאז פרפר נחמד ועד דויד גרוסמן; היהדות עצבה את תמונת עולמי מבית הוריי ועד שנים רבות של לימוד ישיבתי. והנה, פגשתי יהודי עם מפת יהדות דומה מאוד לשלי אך עם דרך אחרת לגמרי להתבונן בה. הכלל הראשון בכל ניווט הוא כיוונון המפה ביחס לתנאי השטח. אם טעית בכיוונון הבסיסי הזה, המפה עלולה להוליך אותך בכיוון הלא-נכון. השל טען שהישראליות שלי גורמת לי להחזיק את מפת היהדות הפוך.

זו היתה מכה לפנים. אך כשהתאוששתי ממנה, גיליתי שיש בה מענה עמוק לתסכול מתמשך. למה אני מתוסכל מהציונות? כי היא מצמצמת את יהדותי לגבולות התודעה הלאומית. השל גילה לי שכמו שהיהדות היא כל כך הרבה יותר מאשר הלכה, כך היא כל כך הרבה יותר מאשר לאום.

ולא רק השל. גם גורדון ובובר, רוזנצוויג ולוינס, פקחו את עיניי לראות שהיהדות היא בשורה לקיום האנושי. ומולם בא המיינסטרים הציוני, כולל אחד העם, ודוחק את היהדות לקטגוריה של תרבות לאום מערבית. הציונות טוענת בצדק בשם הקיום היהודי שסוף סוף יש לו מדינה לבנות בה את חייו. אך אני כבר לא שם: לא די לי בקיום יהודי. אני מבקש יהדות שתחלץ את האנושיות שלי מגדרי המערביות, שתעמיק את המוסריות שלי. והישראליות שלי גורמת לי להתחפר בלאומיות.

כמובן, לאומיות היא תופעה טבעית ולגיטימית. תחושת המוצא המשותף תורמת לעיצוב הזהות, הסולידריות השבטית וכו'. אך בכוחה טמונה חולשתה. אתוס פרטיקולרי מצמצם; סולידריות שבטית מותירה את האחר מחוץ למועדון, וכו'. האם יהדות היא רק תחושת מוצא משותף, אתוס פרטיקולרי מצמצם, סולידריות שבטית?

בישראל נהוג לאזן את הלאומיות בערכי הדמוקרטיה המערבית. אך עבור יהודים לא-ישראלים רבים היהדות עצמה היא המקור לערכים. יהודים אמריקנים, למשל, מרבים להשתמש במונח שספק רב בעיניי אם ניתן לתרגמו לעברית: Tikkun Olam… הם מתכוונים לומר שהמאבקים הערכיים שלהם למען שוויון (על רקע גזע, דת ומגדר) למען צדק חברתי, למען קיימות, וכו' – נובעים מפרספקטיבה יהודית על הקיום האנושי. עבורם היהדות היא בשורה עולמית, עבורנו – תרבות לאומית; עבורם יציאה מגדרי הלאומיות שלהם, עבורנו זהות צרה שזקוקה לאיזון ערכי.

והלאומיות של יהודי ארה"ב כה רחבה משלנו. השוואת הכרזת העצמאות האמריקנית ומגילת העצמאות הישראלית ממלאת אותי מבוכה. למתיישבים האמריקנים לא היתה זכות טבעית והיסטורית. הם הצדיקו את המרד שלהם בערכים שבורא עולם העניק להם, ואחרי שנים ספורות כוננו לאורם חוקה ערכית. הם נישאו על רוח התנ"ך, שהצדיק כיבוש של ארץ בשם טענה ערכית. ומה אנו עשינו לתנ"ך? הפכנו אותו לקושאן כלכלי, כוחני, בעלתני. אכן, מגילת העצמאות שלנו מאזנת את היהדות הבעלתנית בערכי הדמוקרטיה המערבית, אך יהודי ארה"ב חשים שיהדותם ערכית אף יותר מחוקתם הערכית.

והנה גואה בי עוד תסכול ציוני: היחס שלנו ליהודי התפוצות. היהודים הערכיים הללו נאבקים בסכנת ההתבוללות, העלולה להביא לאובדן היהדות של רוב נכדיהם. ומה הציונות עושה? שופטת אותם מבעד למשקפיה הלאומיים, מתנשאת עליהם וטוענת שרק כאן יינצלו, ואף מעצימה את הניכור של רבים מצעיריהם כלפי היהדות. במקום שנלמד מהם את ערכי היהדות, הם מתביישים בגזענות היהודית הגואה בישראל.

האם לא הגיעה העת להכריז על מיצוי הציונות, ולקרוא את ישראל לאתגר יהודי עמוק יותר? תארו לעצמכם מדינה יהודית שנושאת בשורה לעולם. צעירי העולם המערבי נוסעים להודו, משתאים נוכח ההצעה המזרחית לאופן קיום אנושי אחר. האם גם ישראל יכולה להיות מקום כזה, מדינה יהודית שמשמעותה יהדותה היא בשורה לקיום האנושי? אם תרצו, אין זו אגדה.

 

*להשארת תגובות גללו למטה*

תגובה אחת בנושא “לצאת מגדרנו הציוני”

  1. ישר כוח דרור מורי וידידי הותיק,
    הנקודה שאתה מעלה היא חשובה, והיכולת לדון עליה בצורה מפוכחת ומעמיקה עוד יותר חשובה. באופן כללי, הקושי עם כל עיסוק בזהות כלשהי (וזהות לאומית בפרט) הוא עצם העובדה שזהות היא תמיד גורם שמחבר בין אנשים, אך גם מפריד ביניהם, בעת ובעונה אחת. הזהות המשותפת שלי עם אנשים נוספים מגדירה את ה-'אנחנו', אבל לכל 'אנחנו' יש גם 'הם'. כך שתמיד יש מתח בין אלו ששותפים לזהות מסוימת לבין אלו שלא שותפים לה. בתפישה הבינארית-דיכוטומית שאנחנו רגילים לחשוב בה, יש 'באמת' רק שתי אופציות: אנחנו והם, ולכן אם מישהו הוא לא 'חבר שלנו', אוטומטית הוא הופך ל-'אויב' שלנו. כך זה בכל סוג של זהות, ובמיוחד בזהות טעונה בעלת אספקטים פוליטיים מורכבים כמו זו הלאומית. כלומר, שתי קבוצות שמשחקות כדורגל אחת נגד השנייה זה דבר אחד, ושתי מדינות שנלחמות אחת עם השנייה זה סיפור אחר. כל עוד זה נשאר בגדר המשחק זה דבר אחד, אבל כשהקונפליקט הזהותי גולש לחיים 'האמיתיים' והופך לסכסוך פוליטי עם פוטנציאל אלימות- זה כבר סיפור אחר. התוצאה שונה מאוד, אך בבסיס הסיפור הוא אותו סיפור, ומאוד קשה לפצח אותו.

    דווקא בגלל זה מקומות כמו המדרשה הם כ"כ ייחודיים ושונים בנוף הישראלי, ומכאן גם סוד הצלחתם לדעתי. האתר הגדול של כל הגדרה זהותית הוא איך ליצור את ה-'אנחנו' שלא מבוסס על 'לא הם'. כלומר, איך יוצרים זהות שהיא גם מוצקה, ברורה ומאחדת לטווח הארוך מצד אחד, אך גם מתונה, פתוחה, מכילה ולא מתבדלת מצד שני. איך ניתן ליצור עומק זהותי, המטשטש את ההבחנות הדיכוטומיות הגסות אך לא משאיר אותנו בזהות מעורפלת ומטושטשת מדי?

    בשיח הקוסמופוליטי, הרווח בחוגים מסוימים, כל זהות פרטיקולארית נתפשת ישר כאיום על היכולת ליצור חיבורים על בסיס אוניברסאלי רחב, ולכן ישנה דרישה מאדם לוותר על הזהות האישית שלו (כיהודי, ישראלי, מזרחי\אשכנזי וכ'ו) לטובת חיבור עם אנשים שונים ממנו. במקום שבו יש הבדלי זהות, ישנה נטייה לברוח למקום של טשטוש זהויות, בגלל הפחד ששמירה על הזהות והעולם שאני מגיע ממנו תביא בהכרח להתנגשות עם אנשים מזהויות אחרות. כמו ששמעתי ציטוט מאחד מחברי הכנסת של מפלגה בשמאל הלא ציוני- 'במקום בו מתחילה הזהות, נגמרת התבונה' (או משהו בסגנון). מעבר לעבודה שזו אמירה מתנשאת, היא גם בעייתית מאוד בהקשר החברתי-אנושי, כי היא מתעלמת מהצורך של אנשים בזהות ברורה. מה גם שיש כאן אופנה, די צבועה בסה"כ, להחליף את הזהות הלאומית\אתנית\דתית בזהות אידיאולוגית, לא פחות נבדלת ומסתגרת. זה פשוט נראה מגניב ומעודכן יותר לצעוק סיסמאות בהפגנות וללכת עם דגלים וחולצות של קבוצות פוליטיות מאשר לעסוק בזהות ה-'ישנה' וה-'פרמיטיבית' שרוב האנשים גדלים עליה.

    ספציפית ביחס לציונות, אנחנו מייחסים יותר מדי משמעות לסימבולים ופחות מדי משמעות למעשים. כלומר, אנחנו מודדים את השאלה מי 'ציוני' ומי לא לפי היחס שלו לדגל, להמנון ולצה"ל ולא לפי השאלה מה אנחנו עושים כאן בפועל, בחיי היומיום. הרבה אנשים שמגדירים את עצמם 'ציוניים' עוסקים בעיקר, ומגדירים את הציונות שלהם, לפי השאלה כמה כבוד הם מעניקים לסמלים של המדינה. כמובן שהם מגדירים את הסטנדרט הראוי לאדם 'ציוני' לפי הרמה שלהם, ולכן כל מי שלא מספיק 'נאמן למדינה' (כלומר, מעניק פחות יחס סימבולי לסמלים שלה) הופך אוטומטית ל-'פוסט ציוני', 'אנטי ציוני' ושאר קללות ורעות חולות. לעומתם, אני מכיר לא מעט אנשים (כולל חברים טובים שלי) שמגדירים את עצמם 'פוסט ציונים' וכ'ו ומקדישים הרבה אנרגיה כלפי חוץ כדי להפגין בוז כלפי אותם סמלים, אך בפועל תורמים לחברה, מעורבים ואכפת להם מאוד מהמצב של המדינה ומעולם לא חיו במדינה אחרת או שוקלים ברצינות לעבור לחו"ל. בעיני, הם הרבה יוצר 'ציוניים' בפועל מאנשים שעסוקים כל היום בלהסביר לעצמם ולאחרים כמה הם ציוניים, אבל בזה נגמר העניין פחות או יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.