בלי חרטות

עדי שילה

מאת: עדי שילה
מתוך מגזין הבוגרים "ברוכות הבאות לחיים הבוגרים שלכן"

קשה לי להיזכר ברגע של חרטה בחיי. זה לא כי אני שלמה בהכרח עם כל החלטה שלקחתי, אבל החרטה היא מושג שנעלם מהשפה שלי.

חרטה נובעת מתוך הכרה בבחירה שגויה והידיעה הברורה כי בחירה אחרת הייתה מניבה תוצאות טובות יותר. אנחנו מתחרטים על בחירות שנבחרו ועל אלו שלא, מתחרטים על שתיקה ועל דיבור, מתחרטים על מחשבה ועל מעשה. אנחנו מתחרטים בצנעה, כאילו לוחשים לעצמנו בשקט שיכול היה להיות טוב יותר לו רק. בעצם, החרטה היא תליית תקווה באפשרות האחרת, שאולי הייתה מניבה פירות טעימים יותר.

ואני רוצה להגיד – אנשים שמתחרטים לא רק תולים תקוות באפשרות האחרת, אלא באני האחר שיכלו להיות אילו בחירתם הייתה שונה. בעיניי זוהי מחשבה מוטעית, שמעמידה אפשרות בלתי-אפשרית. אני מאמינה שבחירותיו של אדם בחייו הן כאלו שנובעות מתוך המקום בו הוא דורך, מתוך הלך הרוח של אותה השעה. בחירתו של אדם משקפת את היותו, ולפיכך לא הייתה יכולה להיבחר אפשרות אחרת. לכן, יותר מהכול, החרטה מחביאה תקוות-שווא להיות אדם אחר.

ואני מוכנה ללכת רחוק יותר. בעיני החרטה מעמידה את האדם בקטנות, כי יש בה איזו הלקאה עצמית ומתוכה נרקמת הפנטזיה שאם הייתי אחרת הבחירה שלי הייתה טובה יותר. חיים של חרטה הם חיים מקטינים ולא מאמינים באדם, הם חיים שמקטינים את האנושיות ואת הערך העצמי של האדם בעיני עצמו.

כשנתקלתי ברעיונו הגדול של ניטשה אודות השיבה הנצחית, הבנתי את המשמעות העמוקה של אי החרטה:

ואילו באחד הימים או הלילות היה מתגנב איזה דימון בעקבותיך עד לבדידותך המבודדת ביותר, וכה היה אומר לך: 'חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין-ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין-שיעור וגדול לאין-מידה, בעל כורחך ישוב וירחש עמך והכול בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר… אילו השתלט עליך רעיון זה, בעודך כמות שהנך, הלא היה משנה אותך או אולי שוחקך עד דוק; השאלה לגבי כל דבר: 'האומנם רוצה אתה בכך שוב ושוב ופעמים אין-ספור?' שאלה זו הייתה אזי רובצת על כל מעשיך בכובד משקל שאין כבד ממנו?…
(פרידריך ניטשה, המדע העליז)

ניטשה מעלה רעיון מהפכני: חיו את חייכם כאילו הייתם רוצים שיחזרו בדיוק כפי שהינם. כלומר, עשו בחירות, חשבו מחשבות ודברו דיבורים מתוך מלאות גמורה ורצון חי. אם חושבים על החרטה מתוך הפריזמה הניטשיאנית, היא בעצם ההפך המוחלט מחיים מלאים ושלמים כי יש בה יציאה נגד האדם ובחירותיו. ניטשה מבקש שלא נגיע בכלל אל המרחב של החרטה, כי נחיה בכזו מלאות ושלמות, שכלל לא נרצה שדבר יתרחש באופן שונה.

בניגוד לאינטואיציה, ההכרה בטעות דווקא כן מתיישבת בחיים שניטשה מציע. באותו הרגע, הטעות הייתה המעשה היחיד שיכול היה להיעשות, ואין לאדם אלא להשלים איתה ולהכיר בה. ההכרה, אם כן, איננה חרטה. ההכרה אינה מטפחת תקוות שווא, היא מודה בדבר השגוי אבל מתרחקת מההלקאה העצמית.

בעיני החרטה היא הקטנה של החיים והקטנה של האדם. היא יציאה כנגד ערכו הסגולי והיחידני של היחיד כי היא מתנגשת באדם וביכולותיו ומביעה חוסר אמון בו. אני רוצה להאמין שאפשר להגיד כן לעולם ולחיות חיים מלאים ובוטחים. ומותר בחיים כאלו לטעות ולשגות, אבל מותר גם לאהוב. לאהוב במלאות את עצמנו, את הבחירות שלנו וגם את הטעויות שלנו.

 

*לתגובות גללו למטה*

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.