השאיפה לתוהו ובוהו

חן דרעי

מאת: חן דרעי

חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, זמן המוקדש לחשבון נפש וקבלה לעתיד, נגמר בתקיעה, שברים ותרועה בראש השנה – יום הדין. מיום זה, בו אנו משליכים את חטאינו ומקבלים את גזר דיננו לשנה הקרובה, אנו ממשיכים לעשרת ימי תשובה, ימים שמתקצרים והולכים עד ליום הכיפורים.

התבוננות בתפילת יום הכיפורים ובמוטיבים השזורים בה הביאו אותי לתהות על קנקנה של אותה תשובה, זאת שבין גזר הדין[1] לבין אל נורא עלילה[2]. למעשה, עניין התשובה ביום הכיפורים מצוי בחמשת הווידויים שאנו אומרות ואומרים בו, וידוי בכל תפילה. אך בניגוד לתשובה "אמיתית" הדורשת חזרה אל החטא, התנתקות ממנו והתנקות ממנו, הווידויים של יום הכיפורים הם וידויים ציבוריים, הכתובים בלשון רבים, "אשמנו, בגדנו, גזלנו …" שבהם אנו לא מתייחסים לחטא אלא לאידאת החטא. איזו מן תשובה זו?

אם אקביל את התשובה הזאת לתשובה של בין אדם לחברו, זה כמו בקשת סליחה כללית מאדם אהוב שנפגע ממעשה שעשיתי וכל מה שאני רוצה זה לרצות אותו, תחושה כה חזקה שמביאה אותי להגיד: "גם אם אני אשמה וגם אם אני לא אשמה, אני מבקשת סליחה". מעין בקשת סליחה קיומית, ביטול האגו וריסוקו לאבק של ממש בתקווה לריפוי ולחיבור מחודש[3].

השוואה בין ראש השנה ליום הכיפורים מעלה ניגוד מעניין. מחד יום הדין בו המלכנו עלינו את המלך – הדיין, הכרנו ביושרת דרכיו וקיבלנו עלינו את הדין. דין המסמל את הסדר בעולם, סדר החשוב לנו כפרטים וחברה, סדר המאפשר לנו להבחין בין טוב ורע. מנגד, יום הכיפורים המבקש לבטל את הסדר הזה, מעין בקשת חנינה, בקשה של – למרות ואף על פי – מעשינו, המתק את דיננו. בסידור שעיינתי בו, מצאתי סדר לאשמורת יום הכיפורים שכלל, בין השאר, שתי פרשיות שמסמלות בעיני את ההבחנה בין ראש השנה ליום הכיפורים. פרשה ראשונה היא פרשיית בריאת העולם הכוללת את שבעת ימי הבריאה מספר בראשית, פרשייה המסמלת את מידת הדין שבה לכל דבר גבול וייעוד ולכל מעשה יש תוצאות. הפרשייה השנייה היא פרשיית קריעת ים סוף מספר שמות, פרשייה שבה עם ישראל עומד על שפת הים ומאחוריו הצבא המצרי, בדוחק הזה העולם חוזר לתוהו ובוהו.

תוהו ובוהו שהוא עולם ללא סדר, עולם בו הדברים אינם מוגבלים, עולם ללא דין, אולי העולם במצבו הטבעי. אני שואלת את עצמי, אולי מטרתו של הסדר כולו היא לחזור לתוהו ובוהו, הפעם ממקום אחר, לא ממקום של חושך על פני תהום או דור המבול אלא ממקום של יום שהוא אינו יום ואינו לילה – מקום של שלווה והכלה, של התאחדות מוחלטת ביננו לבין העולם ואלוהים. עולם שהוא אולי אינו מושלם אבל הוא שלם.

ברוח הדברים האלו, אני רוצה להציע שיום הכיפורים הוא היום בו אנו שואפים למעט תוהו ובוהו, לוויתור על הסדר הקיומי, ויתור על התוצאה המוכרחת ממעשינו, תוהו ובוהו שיכול להתקיים רק במקום שיש בו אהבה והוא המקור לסדר ומאפשר את קיומו.

התשובה לה אני מחכה ביום הכיפורים היא התשובה של בעל הרחמים.

ריחמתני? אהבתני?

———–

[1] ראש השנה.
[2] הפיוט הפותח את תפילת הנעילה, התפילה האחרונה, ביום הכיפורים.
[3] את הביטול המוחלט בבחינת "אנכי אפר ואפר" ניתן לראות באופן מובהק בתפילת יום הכיפורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.