לשוב לשורשינו הציוניים (או תשובה לידיד ניאו-ישראלי)

מאת: אלירן זרד

לפני שבוע חגגנו 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. אולי מוגזם לומר חגגנו. ציינו? לא ממש. כל "סלב" שמחליק בשלולית בשדרות רוטשילד מעורר דיון ציבורי סוער יותר. אפשר שמערך ההשקיה של עיריית תל אביב מצריך מחשבה אסטרטגית מחודשת. אבל מה יהיה על המדינה והחברה הישראלית המתנתקת והולכת ממקורות יניקתה, השוכחת את ראשית היווסדה? הרי רק לפני שנה חגגנו – ובאותו האופן ממש – 120 שנה לפרסום הספר שהביא לכינון הקונגרס, "מדינת היהודים", אולי הספרון המשפיע ביותר על תולדות העם היהודי בעידן החדש. דממה דקה. הזהו גורלו של בעל החזון המטורף שהחליט יום אחד לברוא במוחו מדינה והפכה עוד בימי חייו לעובדה פוליטית מוצקה? הזהו גורלה של החברה הישראלית להתנתק משורשי יצירתה – לא רק היהודים המסורתיים, אלא אף מאלה מודרניים – ולהמשיך לרחף כהזיה תלושה בחלל הפוליטי, ללא יסודות המחברים אותה לקרקע צמיחתה? הזהו כוחו של עם, הזוכר אלפי שנים את חורבן ביתו הלאומי, לנצור את תקומתו מחדש?

משהו קשה ועמוק עובר על הציונות בשנים האחרונות. מבוכה מעיקה מרחפת מעל כל פלגיה וזרמיה. מצד זה מורגש כאילו אבד עליה הכלח, כאילו מיצתה את תפקידה ואין בה צורך עוד. מצד זה פורץ צורך מתמיד, עז, אגרסיבי, להגביר כוח, להתעקש ולהלחם עליה ביתר שאת. מאמרו של דרור בונדי כאן מלפני כמה שבועות גם הוא בעיני סממן נוסף למגמות הללו. אמירה על מיצוי הציונות היא איננה דבר בעלמא. זוהי הכרזה על סיום של פרק אדיר בהיסטוריה היהודית, על קריסתו של האתוס הגדול ביותר, השאפתני ביותר של היהדות מזה מאות בשנים.[1] הלב נחמץ למקרא הדברים, בין אם התכוונו להיות התוודות על מסקנה אישית כואבת ובין אם נתכוונו לפנות לציבור בבשורה מעוררת. וזאת לא כי יסודם באי הבנה או טעות, אלא דווקא כי יש בהם מן האמת. דווקא כיוון שהם משקפים תחושה שאי אפשר להתעלם ממנה, שאי אפשר שלא להזדהות איתה, או לפחות להבין מאין תצמח. התחושה היא אכן כי הציונות הגיעה לרמת מיצוי מסוימת, כי היא לא מציעה עוד מסר מחדש ומרענן לציבור, לדור שלנו, מלבד סיסמאות תלושות וסמלים מהוהים. היא היתה כמעט לסמל ריק, למילה שנתרוקנה מתוכנה. מרוב שימוש בה ככלי ניגוח פוליטי, כמילת קוד לליכוד השורות, כמעטה של הצדקה לכל איוולת ועוול, פרחה נשמתה. ואולם, אם אי אפשר שלא להזדהות עם התחושה, אפשר בהחלט לדעתי שלא להסכים עם המסקנות הנובעות ממנה.

מאז ראשית היותה, הציונות, כמעט על כל רבדיה וזרמיה, שאפה תמיד להיות הרבה מעבר לעניין של מוצא משותף, סולידריות שבטית. ביותר ממובן אחד היא הילכה תמיד על פני תהום, כפי שהזהיר גרשום שלום[2]. אבל כמו שעוררה רעיונות שדובריה לא תמיד עמדו על גודל סכנתם, כך גם עוררה חלומות, חזונות והשראה לרעיונות נשגבים של מופת אנושי וחברתי. הציונות, טען עמוס עוז, תמיד היתה רק שם כולל למשפחה שלמה של חזיונות, ל"פדרציה של חלומות[l2] "[3]. ואולם, ככל שהלכה והתגשמה, ככל שהתממשה במציאות, נתדלדלה רוחה. הציונות השילה מעליה ערכים רבים, חלומות גנוזים וזנחה מפעלים מעוררי השראה, שאכן היו בשעתם אור גויים. היא נאלצה לוותר על כמה דברים שבחלום והצטמצמה לנתיב צר יותר ויותר, לאפיק מדיני, פוליטי, הנאחז כולו בסמלי המדינה ומוסדותיה ומתמצה בהם, ככל הגויים.

במידה רבה היה קשור התהליך הזה כמובן בהיסטוריה האיומה שליוותה את הגשמת הציונות ואת הצורך העצום שהולידה במקלט, בביטחון והגנה. אבל משהו מזה היה גנוז בציונות כבר מראשיתה. אי אפשר לקחת מהרצל את גדולתו, את ההוד שהשפיע על התנועה כולה, את האנרגיות שעורר בה. אך יחד עם זאת, הוא שהתווה את מסלולה, עם כל כמה שיצוטטו דבריו על "האידיאל האינסופי"[4], אל המטרה הפרגמטית, הקונקרטית, הסופית בהחלט, של יסוד המדינה. למעשה, על פי עדותו שלו ביומנו, הוא זכה להגשים את חזונו הגדול כבר פחות משנה מאז פרסומו – זמן שיא. אך אם אכן בבאזל נוסדה מדינת היהודים והיתה לעובדה קיימת לפחות בתודעתם של משתתפי הקונגרס, אין פלא אם היום הציונות מדשדשת ותוהה על דרכה בתחושת רפיון. אין פלא שאין בה לעורר ולמשוך את הלב לאורך זמן. הציונות הזו, שאנו חוגגים, מציינים, שהשנה חלו 120 שנה ליצירתה הרשמית, ללא ספק מעלה תחושה מסוימת של מיצוי, של עייפות, של אי-נחת. אבל אין זו ה-ציונות, אלא גרסה אחת מצומצמת שלה. זרמים אחרים הציעו תפיסה אחרת רחבה יותר של הציונות, וראו בה דבר גדול יותר, נשגב.

ביסוד התפיסה של הציונות במובנה הרחב, עמדה כמעט תמיד הנחה כי הציונות היא המשך של היהדות, כי היא צומחת מתוכה ולמעשה מהווה מפעל תחיה שלה. זאת בניגוד להרצל ולמפעלו המדיני ששאף להתרחק משאלות על היהדות ולמקד את הקונגרס בשאלות קונקרטיות. הציונות במובנה זה עלתה כמענה לשאלה זהותית של היהודי העומד נבוך אל מול סערות העולם הכללי וערכי התרבות השלטת. כמו בדורות עברו היא שאפה להתאים את היהדות לאתגרי הדור ולהראות כי אינה עומדת בסתירה לערכים אנושיים כלליים.

את אותה הביקורת שדרור העלה כאן, את אותה שאיפה להרחבת האופק והנפש, מעלה אחד העם – שדרור משייכו למיינסטרים הציוני – עוד הרבה לפני הפולמוס הגדול עם הרצל. בראותו את חבת ציון שקועה כולה בעסקי פילנתרופיה ותמיכה כלכלית במתיישבים, הוא קורא לחידוש התנועה מבפנים, על ידי העמקת חזונה המוסרי: "להרהיב את מובן "הלאומיות" ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי… להפשיט מעל התואר "לאומי" את צורתו החמרית אשר לו עתה – שכל הרוצה ליטול את השם קוד משתתף בפרוטתו לקופה ידועה ונוטל – ולהרימו למדרגת תואר מוסרי… אור לא כל אדם זוכה לו"[5]. [l3] לא רק את הלאומיות היהודית הוא שואף לחדש, אלא אף את עצם רעיון הלאומיות. הציונות לא אמורה להיות עוד רפליקה של הלאומיות האירופאית צבועה בכחול לבן ונכתבת מימין לשמאל, היא צריכה לעורר מחדש את החזון הלאומי היהודי, חזון של מוסר וצדק. היא תחדש את היהדות על ידי חזרה למורשתה הלאומית ותחדש את הלאומיות מתוך ערכי היהדות.

באופן דומה ראו זאת גם אישים כמו גורדון, בובר וכצנלסון, ציונים אדוקים בפני עצמם, כל אחד בדרכו, אשר ראו בציונות הרבה יותר מקנאות אתנית, אשר ראו בה הזדמנות לתחיה של היהדות עצמה, והאמינו כי הבשורה המוסרית הגנוזה במורשתה הלאומית תתגשם רק על ידי חזרת העם לארצו ולשפתו, למורשתו, לעצמאותו, לעצמו. עבור גורדון היוותה הציונות הזדמנות לתקן את היהודי ואת היהדות על ידי חידוש חזונה הקדמון. לא בערכי המערב הוא שם מבטחו ולא אל הצהרת העצמאות האמריקאית נשא את עיניו בכיליון.[6] שום מבוכה או נחיתות הוא לא חש מולם, להיפך. בדומה לביקורתו של אחד העם על יהודי המערב המוכרים את זהותם כופר חירותם[7], הוא חש רק מבוכה אל מול אותם צעירים יהודים, שראו אצל העמים את כל האור ואצלנו את כל החושך[8]. אפילו לסוציאליזם האירופי (והוא נחשב לאחד מנביאי תנועת העבודה!) התנגד בחריפות: "את הצדק הכלכלי, בכלל את הצדק בכל צורותיו וגווניו, בין אדם לחברו ובין עם לעם, אנחנו דורשים לא בשם הסוציאליות, כי אם בשם הלאומיות"[9]. לא מתוך דעות חיצוניות ומוסר כללי, אלא מתוך "התנ"ך הגנוז בעומק נשמתנו"[10], הוא שאף לחדש את האומה ודרכה לתקן את החברה והאדם. "אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים", הוא נשא משאו אל מול הטבח החייתי שמחוללים עמי אירופה זה בזה. "אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים"[11]. עם-אדם הוא שאף ליצור, עם בצלם אלהים.

לא היה זה כלל חזון המתייאש מהלאומיות. ההיפך הוא הנכון. בלאומיות הוא ראה את האפשרות להבראת האדם, לשיבתו אל הטבע. האומה עצמה היתה בשבילו חלק מהטבע, חלק מאותו הטבע אליו התכחש האדם המודרני, וממש אותו הטבע אליו כל כך ערג. את ספרו המונומנטלי "האדם והטבע" הוא סיים בקריאה: "אל טבע, אל החיים! זאת אומרת – אל האומה! החיים האנושיים מתחילים מן האומה"[12]. אפילו בציונות הרשמית, המצומצמת, היבשה, לכאורה, הזהיר את חבריו שלא לזלזל. כאשר רבים מהם כבר התייאשו מהקונגרס הציוני כדבר שנס ליחו, שמיצה את תפקידו, קרא להם שלא לראות בו "דבר של חול". "החולין והקטנות האלה הלא הם הביטוי היותר עמוק של הטרגיות היותר נוראה שבחיינו"[13]. הוא מפציר דווקא באנשי הרוח, בעלי הנפש, אלה שיש בהם "מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים", "רוח שואפת לחיים, ליצירה", ואפילו אם יש בהם "ייאוש עמוק", להביא את כל אלה לקונגרס, לציונות, ולהחיותם מתוכם. הוא מבקש לרענן את זיכרונם בחוויית ההתעלות שעורר הקונגרס הציוני הראשון, זה שאנו מציינים לו כיום 120 שנה:

"איזו רוח לא ידענו נגעה בכל מיתרי לבבנו, בכל נימי נפשנו היותר עמוקים והיותר טמירים, איזה רעד של חיים ואור עבר בכל גופנו ובכל ישותנו. הרגשנו מה שלא הרגיש אדם מישראל מימיו, מיום שחדל ישראל מהיות עם חי" [14]

אולי לציון 120 שנה לפרוץ התנועה הציונית ראוי לשוב ולהרהר בלקחו של גורדון, לנסות לרענן בזכרוננו מה היתה הציונות עבור העולם היהודי, אילו שאיפות, אילו חלומות וחזיונות גדולים הכילה, ולא להשליכה כלאחר יד בייאוש. גם בשעה של דלדול ותחושת מיצוי ויובש נפשי, גם בשעה שהציונות הפכה למטבע שחוק שלעיתים אפילו משמש לכסות על השקפות ומעשים שקשה להשלים עמם, ראוי שנזכור לה חסד נעוריה, שנשוב לרענן ולהחיות את פוטנציאל החלום ואת עומק החזון הגלום בה, שנשוב לראות בה תחיה והגשמה של היהדות עצמה על כל ערכיה ומורשתה הרוחנית. "…אבל אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם בזה – אגדה היא, ותישאר אגדה. […] גם בחלומות יש משום מילוי צבא הימים אשר מונו לאדם על פני הארץ. אין החלום נבדל כל כך מן המעש, כפי שסבורים כמה וכמה מן הבריות. כל מעשה אדם – יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו"[15].

 

* לתגובות גללו למטה *

 

[1] אם אני מנסה לרפרף אחורה בהיסטוריה, אולי רק השבתאות הציעה משהו גרנדיוזי, יומרני ומופרך יותר מהציונות ואין פלא שהתנועות הושוו לא פעם, בעיקר על ידי מבקרים, אבל גם על ידי הציונים עצמם. אבל השבתאות התבדתה והשאירה את העולם היהודי בחורבן וייאוש גדול. האסון של הציונות, כמו שאומר מיכה גודמן, היא דווקא בזה שהצליחה. אבל גם זה, מסתבר, לא פוטר אותנו מהייאוש.

[2] ג' שלום, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר: פרקי מורשה ותחיה (ב) (תל-אביב: עם עובד, 1989) עמ' 59-60.

[3] ע' עוז, באור התכלת העזה (תל אביב: ספרית פועלים, 1979), עמ' 93; 148-9.

[4] ב"ז הרצל, "הציונות – אידיאל שאין לו סוף", כתבי הרצל (ירושלים: הספריה הציונית, תשכ"א), כרך 7, עמ' 380.

[5] אחד העם, "דרך החיים", כל כתבי אחד העם (תל אביב: דביר, 1947), עמ' תל"ח.

[6] הוא בודאי הכיר את על איזו מדרגה מוסרית עמדה אותה החברה האמריקאית במציאות בזמן כתיבתה את אותו הפמפלט הנהדר. עד כמה אכן היו שם אותן אמיתות על כך שכל בני האדם נולדו שווים – "ברורות מאליהן". הרי אין תמונה מתאימה יותר מזו לתארה במילותיו של אחד העם "עבדות בתוך חירות". והרי בשעה שנשא גורדון את משאו, עדין הייתה קיימת בכמה ממדינות ארה"ב חקיקה גזענית רשמית.

[7] אחד העם, "עבדות בתוך חירות"; "תורה שבלב", שם, עמ' ס"ח-ס"ט; נ"ג.

[8] א"ד גורדון, "מכתב שלישי", כתבי א. ד. גורדון, עורכים: ש"ה ברגמן וא"ל שוחט (ירושלים: הספריה הציונית, תשי"ב), כרך ב', עמ' 364.

[9] א"ד גורדון, "לבירור עמדתנו", שם, כרך א', עמ' 216.

[10] א"ד גורדון, "מכתב שלישי", שם, עמ' 364.

[11] א"ד גורדון, "עם-אדם", שם, כרך א', עמ' 249.

[12] א"ד גורדון, "האדם והטבע", שם, כרך ב', עמ' 163.

[13] א"ד גורדון, "הקונגרס", שם, עמ' 180.

[14] גורדון, "הקונגרס", שם, עמ' 182.

[15] ב"ז הרצל, "אלטנוילנד", כתבי הרצל, כרך 1, עמ' 288.

מאת

אלירן זרד

אלירן זרד

נשוי למיכל ואב לתמרה, להראל וליונתן, יליד 81. בוגר אלול ג' ושותף להקמת 'בית פרת' ירושלים. מתגורר כיום בנופי פרת כחלק מגרעין 'עינבר', המקים קהילה חדשה בגוש אדומים לדתיים חילוניים ומה שביניהם. עוסק בשנים האחרונות בלימוד הגות ציונית וכותב עבודת דוקטור בתחום באוניברסיטת בר אילן. מקבל השראה במיוחד ממשנותיהם של אחד העם וא"ד גורדון.

2 thoughts on “לשוב לשורשינו הציוניים (או תשובה לידיד ניאו-ישראלי)”

  1. אהלן אלירן, רק עתה נזכרתי לקרוא.. סחטיין, אהבתי. מסכים עם כל מה שאמרת. דומני שהמחלוקת בינינו היא טרמינולוגית בלבד. למשל, מבחינתי גורדון ובובר הם קולות כה מודחקים של הציונות, שכבר אין לכנותם ציונות… ואדרבה, אם גורדון ובובר ישובו לשיח הציוני, דיינו…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.